אחד הרגעים המכוננים בביוגרפיה הנפשית שלי התרחש בכפר קטן בבוליביה. לכפר קראו וייאטונארי, והוא התפרסם בקרב המטיילים בדרום אמריקה בעקבות בית מחסה לחיות שניצלו מהשבי ששכן בתוכו. נסעתי אל הכפר לאורך יום שלם באוטובוסים הרעועים והצבעוניים של בוליביה, קול התרנגולות נמהל בשירי פופ גרועים ואחר כך במנגינות שנשמעו כמו קינה על אבדן האדמה. כשהגעתי לכפר כבר הייתה זו שעת ערב מאוחרת. דפקתי על דלתות בית המחסה ואיש שלא ענה, דפקתי על דלתות המעון בו ישנו המטיילים המתנדבים ואיש לא ענה. הלכתי ברחוב הראשי ופגשתי מתנדב, הוא היה עייף ומלוכלך ומיהר למקלחת, תחזור מחר בבוקר, הוא אמר, איש לא יכניס אותך עכשיו.
צעדתי למרכז הכפר והתיישבתי מתחת לכנסייה המקומית. זקנה שעברה שם סימנה לי בידיים מחווה של שינה, הנהנתי וכמו מתוך חלום הלכתי אחריה. נכנסנו לחצר זעירה, כמה עצי פרי, כיסא מקש, שולחן אבן, היא סימנה לי על חדר קטן בקצה החצר. מיטת עץ פשוטה, מאוורר ישן וחורק, כיור מלוכלך. המקלחת הייתה בחצר, התקלחתי וחזרתי לחדר, פתחתי את "החיים כמשל" של פנחס שדה וקראתי על שתיקת האדמה, על המלחמה, על העמק. סגרתי את הספר ויצאתי לחצר ואז לכפר. לא היה איש ברחובות, לא היה איש בבית הקפה הבודד במרכז הכפר, שאחר כך ידעתי שהוא בית מפגש לסוחרי הקוקאין באזור, הבטתי בשקט על השולחנות המוכתמים, דרכי העפר, העדר החשמל, העליבות. צעדתי ככה באוויר החם ולפתע זה היכה בי, אף אחד בעולם אינו יודע היכן אני עכשיו, מה שהתחיל כמהלומה, כפחד, הפך במהירות למגע רך, לחופש.
נדמה שיותר מכול דבר אחר אנחנו נחלקים בתוכנו, והאחד מהשני, במה שמפחיד אותנו. חצי עולם, סליחה, רובו של העולם מפחד מהבדידות, וחלקו הקטן מפחד מהסדר, מהידוע, ממה שהופך במהירות לשגרה. התנועה בין השדה והבית, הנדודים והמולדת, מכריעה את חיינו יותר מכול דבר אחר. אותה תחושת חירות שהשתררה בי בכפר הקטן הייתה לא מוכרת, ולכן מפחידה, אבל מהר מאוד היא התאימה לנפש שלי, לצורה שבה היא מברכת את הלא יודע כמקור לגילוי וואת הבדידות למקום שבו המפגש עם המציאות הוא חריף יותר, דחוף יותר, נלהב יותר. לא חזרתי לחדר אלא נתתי למשפט הזה – אף אחד לא יודע היכן אני – לחזור על עצמו בתוכי, לפורר את הערב החם, העמוס בריח כבד של עשן ופירות, את החושך שמדי פעם נגע בו אור חשמל קלוש. נולדתי אל תוך משהו חדש וכך עשיתי את הצעד הראשון במה שיהיה לשנים של נדודים.
אבל אני נזכר ברגע נוסף, מהצד השני של כדור הארץ. הודו, רישיקש, תקופת אלול. הייתי באשראם על גדות הגנגס. נכנסתי לאשראם מתוך החלטה מהירה. הודו הייתה מקום מבלבל, רכבת הרים של אקסטזה וחרדה. הימים עברו בתזזיתיות בלתי נפסקת, לרגעים נדמה היה שאנחנו מתקרבים אל ליבת הדברים, אל מה שכול הזמן רחש באופק, ממתין עבורנו. לעיתים היה נראה שאנחנו נכנסים לאתר חשוף, נטול הגנות, שלא יהיה ממנו דרך חזרה. הייתי אחרי שבועיים של סדר יום נזירי, מדיטציה ויוגה בבוקר, דייסת סולת מול הנהר וההרים, שיעורים בפילוסופיה הינדית, שוב יוגה, שוב מדיטציה ואז שירי קודש מסביב לאש. היינו חבורה משונה, קנדי שהגיע אחרי שבת הזוג שלו נטשה אותו לטובת חברו הטוב, איטלקי שחיפש, ברצינות תהומית, אחרי השנגרי-לה, גן העדן הטיבטי, כמה חברים מישראל שבסופו של דבר שניים מהם הפכו חבדני"קים, כמה בחורות מישראל, אישה הודית מבוגרת. סדר היום ניקה אותי, הוליך אותי לעבר המשך אותו רגע מבוליביה: בדידות ובתוכה גילוי של שקט וריקות, ריקות ובתוכה התבוננות, התבוננות שפירושה מעשה אהבה עם העולם.
יצאתי מהאשראם אל ההר שממול, נכנסתי אל הצמחייה ויצאתי לעבר חופי הגנגס, רחצתי בנהר והמשכתי ללכת במורד ההר, עומד מול הנהר האפור, התמידי, החלק, השמש התחילה לצנוח ונגעה בהר שממול, צובעת אותו במהירות ואז נוטשת אותו. לפתע התחלתי לשיר, עוד לא הצלחתי להבין מה אני שר, זה התפרץ מתוכי, בלתי נשלט. לפתע הבנתי שזה יום שישי, בין השמשות, ושמה שאני שר הוא את מזמור לכה דודי. אלו היו שנים של התרחקות מהיהדות, כעס, סקרנות לשפות אחרות והנה, יום שישי, ושעת השקיעה הציתה את הבית, הבית שהוא קודם כול שפה, ומנגינה, וזיכרונות, זיכרונות שהם זהות, זיכרונות שהם ידיעת הרצף, מי הייתי, ולאן אני הולך.
מה הסיפורים הללו מלמדים? הם מעידים על משהו שראוי להתעכב עליו בחג סוכות, חג הנדודים שלנו, היציאה מהבית, היציאה ממצרים, שהיא תמיד הפחד, לעבר פחד גדול לא פחות – הלא ידוע. הבית והשדה, הנדודים והמולדת הם אתרים בתוכנו, אזורים במרחב הפנימי, מקומות שעוזרים לנו, כשאנחנו נותנים להם לעזור לנו, להפוך את ההווה לבעל משקל. היציאה מהבית היא גם תנועה לעבר הבית. הסוכה, הארעי, הוא המקום ממנו אפשר להתבונן על הבית. המרחק הוא המבט.
אותו יום שישי, אותו לכה דודי, היה רמז לכך שהכל, כל מה שמבקש לחלץ משמעות, לקרב אלינו את המוסר והיופי, הכל מגיע מאותו מקור והולך לאותו המקום. אפשר להיות רחוק מכולם בבוליביה, נטול מולדת, נטול שפה, נטול הקשר ואפשר לשיר "לכה דודי" ביציאה מהארשאם, להישען על המוכר והבית מעל הגנגס ביום שישי, ולשבת למדיטציה בסוכה. אבל צריך תמיד, כל הזמן, באומץ, לחקור ולהמשיך להיות בתנועה. להיות אברהם, לצאת מחדר ובו התרפים, בין שהינם הרגלים ובין שהינם רכוש, לעבר הלא ידוע.
