שישי אחר הצהרים, בין כיפור לסוכות. אני מבצבץ מתוך התקף ברונכיטיס חסר רחמים, נזרק על המיטה עם לפטופ וקפה, ומנסה לטפס על העץ הכי גבוה וחלקלק.
אני רוצה לכתוב על אהבה. ועל מסתורין. אני רוצה לכתוב על החיים האמתיים שלי שאני בדרך כלל לא מבין. אני רוצה לכתוב על רבי נחמן מברסלב. ואני לא רוצה לכתוב. ואני מאד רוצה לכתוב.
הרשימה הזאת מיועדת להתפרסם בח"י בתשרי, יום השנה של רבי נחמן. תאריך מתאים למי שהחצר שלו נקראה עד לא מזמן "החצר המתה", ושבהיפוך שרק בעונות השנה אנחנו מכירים, קם לתחייה בלבבות של כל כך הרבה אנשים. אבל רגע. עוד רגע. בואו נדבר קצת על שירה ועל התפקיד האמיתי שלה.
האזינו
שירה אמיתית היא לא מכאן. היא לא שייכת למימד הזה. ואפילו במיטבה היא מתנגשת חזיתית בכל מה שאנחנו מחשיבים כאמיתי. זה התפקיד שלה. שירה אמיתית שייכת לעתיד, או יותר נכון, לא שייך בה עניין הזמן, המקום, או ההבנה הממוכנת שאנחנו קוראים לה הבנה.
שירה אמיתית מתחדשת בכל קריאה. היא לא שייכת למשורר יותר מלקורא או למאזין. שירה אמיתית משנה את מצב הצבירה של התודעה האנושית ממוצק לנוזל.
מוצק לנוזל
פעם כשהייתי מאוד נסער ומרוכז ונוזלי הקשבתי לאלבום חדש של ניק קייב, ואני לא יודע איך להסביר את זה, אבל ידעתי בדיוק שכל מה שאני אבקש הוא ישיר מהרמקולים. במשך קרוב לשעה ממש כתבתי איתו את השירים משני צידי הזמן והדיסק. עד שיצאתי רועד מהחדר. זה לא קורה הרבה, אין מה לדאוג. יש כוח בהאזנה. כוח פעיל. שיוצר דברים מאוד משונים ופלאיים כשהוא בא במגע עם שירה.
בעומק העניין ובהיפוך מוחלט מההיגיון האוטומטי
להאזין זה להשפיע.
ולכן משה
שכל השירה המקראית שלו מכוונת עתיד (אז ישיר משה…) פותח ב"האזינו" את שירת האלה והשבועה שכמעט מסיימת את ספר התוכחות הגדול, ספר דברים.
שירה שמצמידה את האקולוגיה של כדור הארץ לאקולוגיה הנפשית ולמעשי האדם. "האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". משה משביע את הבריאה לקחת חלק פעיל. להאזין. לשמוע. הטבע מקשיב. ומאשר. ובועט כשצריך.
אבל מה שחשוב זה שהטבע של משה מאזין. חי. מנגן. כל עשב ועשב יש לו ניגון משלו. אלה דברים שרק שירה יודעת.
דברים שגם שירה לא יודעת
מה למדתי מרבי נחמן בשלושים השנים האחרונות?
שאנחנו רואים חלק קטנטן ממש מהמציאות סביבנו.
שכל העולמות האלה: עולם השירה. עולם הדיבור. עולם התפילה. אלה לא דימויים. הם עולמות קיימים, באמת. לא פחות קיימים מהסלולרי שדרכו אתם קוראים אותי עכשיו. זה לא דמיון. כלומר זה נקלט בדמיון, באזור ההוא במוח שהוא כמו אנטנה למופשט. אבל אלה: השירה. התפילה. הדיבור. האהבה. ההתקשרות. אלה חומרים פעילים. מחייבים. מתקשרים.
שהקשר עם בורא עולם הוא במרחק פסיעה. פסיעה נפשית קלה. זה הכל. מאחורי הדלת ממש.
שמעבר לזמן ולמרחק אנחנו משתפים פעולה כל הזמן. השיחה בין כולנו בווליומים משתנים לא נחה לרגע.
ועוד משהו שרבי נחמן אמר שהוא "חזק עליו" (בטוח, משוכנע, ודאי) ואחרי שניסיתי פעם ופעמיים ועשרים, גם אני הפשפש חזק עליו: רוצה להבין משהו בלימוד ולא נתפס לך? דפוק עוד פעם. ועוד פעם. תבע את זכותך להבין. כי יש לך זכות להבין וללמוד. זאת זכות פתוחה שאין עליה ערעור. ממש אותה. התעקש עליה.
מה אני לומד עכשיו?
אם נשארתם איתי עד כאן, אז בואו נדאה עוד קומה או שתיים: ליקוטי תנינא תורה ח', חלק ו'.
רבי נחמן מדבר על הכוח של תפילת רבים לרפואה, ומעלה לשולחן מושג חדש ונפלא: קיבוץ. קיבוץ רצונות. או קיבוץ תפילות. הרעיון הוא זה: כמו שיש הרמוניות מוזיקליות, שמצרפות צלילים בודדים לצליל תזמורתי בעל הבעה עשירה, עצמאית וחד פעמית – כך יש גם הרמוניה של רצונות. של תפילות. תזמורת נסתרת שכזו. תזמורת נלחשת. את מחיאות הכפיים שלה היא מקבלת מהשמיים. או ממי שרגיש להקשיב.
כך בלשון הזהב של רבי נתן:
נִמְצָא שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּתּוֹסֵף וְנִתְרַבֶּה נֶפֶשׁ אַחַת לְהַקִּבּוּץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל
נִתְרַבֶּה וְנִתְגַּדֵּל מְאד בֵּית הַתְּפִילָּה
כִּי עַכְשָׁו, כְּשֶׁנִּתּוֹסֵף עוֹד נֶפֶשׁ אֶחָד לְהַקִּבּוּץ
נַעֲשִׂין צֵרוּפִים אֲחֵרִים חֲדָשִׁים הַרְבֵּה מְאד מְאד
כִּפְלֵי כִּפְלַיִם כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים כַּנַּ"ל
וְעַל כֵּן כְּשֶׁנִּתּוֹסֵף שָׁכֵן מִיִּשְׂרָאֵל
כְּגוֹן בְּמָקוֹם שֶׁדָּרִים שָׁם יְהוּדִים, כְּשֶׁנִּתּוֹסֵף עֲלֵיהֶם עוֹד שָׁכֵן מִיִּשְׂרָאֵל
אֲזַי נִתְרַבֶּה וְנִתְגַּדֵּל הַתְּפִילָּה בִּמְאד מְאד
כִּי נִתּוֹסֵף נֶפֶשׁ אַחַת לְהַקִּבּוּץ כַּנַּ"ל
וְעַל יְדֵי רִבּוּי הַתְּפִילָּה עַל יְדֵי זֶה סְלִיחַת הֶעָווֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת רְפוּאָה
ויש הטוענים שראשוני המתיישבים בארץ ישראל שאלו את המושג "קיבוץ" מהמאמר הזה ממש. וגם זאת שירה.
