בין דיכאון לשפיות

עכשיו, אחרי שהם נגמרו, יונתן ברג מבין. תקופת החגים יכולה לרסק לך את הנפש כשאתה בודד, אבל גם יכולה לשקם לך אותה מחדש. בשביל שזה יקרה צריך לדעת לחזור ולאמץ ערכים שבזנו להם במסענו אל האינדיבידואליות, כמו משפחה, דת וקהילה
בין דיכאון לשפיות

עכשיו, רגע אחרי שהם עברו, ומולנו נשקף מדבר החול הגדול והמשמים, אפשר לנסות ולהכניס את ימיי החגים לחדר הניתוח של הנפש ולראות איך עברנו את השבועות הללו. החגים הם תמיד קורס מזורז על המפגש בין הנפש והזמן. אני צריך להודות על האמת, זו הפעם הראשונה שחוותי את מה שתמיד עבר לידי ללא מגע – דיכאון החגים. הרווקות, ללא ספק, היא תכונה מורכבת במהלך החגים. השנה, העברתי את החגים בדירה בשכונת יד-אליהו. אולי בגלל זה השנה העדר המשפחה לא היה רק איזה מושג מעורפל, כמעט נתון אישיותי חסר חיים, אלא דבר שנכח בהווה, ובעצמה. יד אליהו היא שכונה של משפחות, וזו, בעצם, הפעם הראשונה שהעברתי את החגים בסביבה של משפחות, אחרי שנים שנדדתי בעולם, ואחר כך גרתי במרכז תל אביב.

מתחתי גרה משפחה. ענפה, מסועפת, קרובה. החצר היה חדר הפיקוד שלהם בחגים, הבנים שמגיעים לאימא, הנכדים שמתרוצצים אחד אחרי השני, הארוחות שאינן נגמרות, הפטפוט הלא מחייב אחריהם, הבדיחות הקבועות. משפחה היא מנגנון הגנה מתוחכם, מערכת  בטוחה שהאדם שוקע בה לתוך המוכר. אין צורך לפענח את העולם, למקם את עצמך, להיאבק ללא הספקה על נוכחות. המשפחה היא הפוגה מהדבר שמכלה את כוחות הנפש שלנו: הצורך שישימו אלינו לב, שישמעו אותנו. המשפחה אומרת לך תנוח, ממילא אתה בינינו, ממילא נקשיב לך, אין צורך להכריז על דבר כי אתה כבר מוכר לנו. המשפחה שמתחת לחלוני חגגה את ההיכרות הזו. כשיצאתי לבית הכנסת ולארוחה עם חברים, כשחזרתי לדירתי רק כדי לצאת ממנה שוב, לאורך הימים הארוכים של החג, הם תמיד היו שם, רגליהם פשוטות קדימה, עטופים בצחוק ילדים ושמות חיבה. הם הקיפו האחד את השני. הם נחו בתוך זה והרפו, הם העבירו שעות ארוכות באותה נינוחות, אוגרים לתוכם את הרפיון. אנחנו, פעמים רבות, לא מודעים כלל למה שמחזיק אותנו שפויים, משפחה נמצאת במוקד של התפקיד הזה בחיינו, והיא הראשונה שאנחנו שוכחים, לעתים אפילו מביטים בה בבוז כשאנחנו צועדים אל החיים הבוגרים.

הרווקות, הבעיה ברווקות, הקושי ברווקות, לצד הרווח הגדול, וכן יש רווח כזה, ויש בו טעם גדול, הוא העדר  ההפוגה. בעצם, סיבת הדיכאון בכלל, בכל ההופעות שלו, היא אותה העדר הפוגה. כשהעולם חודר אלינו כול הזמן, ובכוח חזק, שהוא כל העת מכריח אותנו להופיע, ולהופיע במיטב מחלצות הגוף והנפש, להמם את הסביבה, כי מי יודע אולי היום זה היום והשעה היא השעה, הרי שבתוך מתח כזה העייפות גדולה, והשרירים תפוסים והדיכאון, הדיכאון הוא פעולת התבוסה מול אותה חדירה, הרמת ידיים, כניעה, הישמטות מטה, הישמטות מוחלטת כדי לא לצאת שוב ושוב ולהתאמץ יום אחר יום. הגוף הרפוי אינו מוכרח יותר, אינו נמצא תחת הבחינה התמידית, הוא נעדר, כי הנוכחות מתישה אותו.

שמעתי את המשפחה מלמטה וחשתי תנועה אטית של תבוסה ובתוכה כמיהה חריפה, כמיהה למקום מוגן. הכמיהה הזו מוכפלת בתקופת החגים, מדוע? בגלל בית הכנסת. בית הכנסת הוא מקום נוסף של הגנה, דומה מאוד למשפחה, אמנם זמני וקצר יותר, אך בעל פוטנציאל גדול יותר. יש משהו במשפחה שמלווה אותך, שמגן עליך רק כשהמשפחה קרובה, בוודאי שאתה איתם, אבל גם מתוך קשר ויציב. בכל זאת, לבית הכנסת, לקהילה, יש עומק ומשך גדול יותר. כל זה, בסופו של דבר, קשור לאפשרות להעמיד דיאלוג, שיחה, מה שטמון בתוך המשפחה, בתוך הקהילה, בתוך בית הכנסת והתפילה הוא שיחה, כלומר, יש דובר ויש מאזין, יש שניים, ולא אחד. הבדידות נפרצת, מערכת יחסים קמה. מבית הכנסת אפשר לעבור לתסמונת השנייה של החגים לצד "הדיכאון הרווקי", וזו "החזרה בתשובה בלהט במסגרת החגים". דיברתי עם לא מעט חברים בשבועות הללו שחוו את התסמונת הזו. צפיפות ההגעה לבית הכנסת, האווירה הגורלית של ראש השנה והימים הנוראים, המסירות הגופנית של יום כיפור, הימים הארוכים של יציאה מהסדר לעבר הסוכה, כולם ביחד מסמנים חיים מוגנים, חיים שיש בהם עוגן, משהו סביבו אתה מסתחרר, דבר שאליו אתה מתקדם. גם הם – מטרה, משמעות, מחוז, חפץ – הם הגנה מפני השגרה, הנוכחות התמידית, שיש בה מידה רבה של סתמיות. שיש בה הליכה, שוב ושוב, באותם מסלולים, שיש בה צפייה תמידית שמשהו יקרה ויאחז בציציות ראשך ויעלה אותך מהמדור הסתמי לעבר המדור המואר. אני עצמי, ורבים אחרים, מתעוררים באלימות בתקופת החגים אל החיים המוסריים הפגומים שלנו, אל העובדה שחיי הרגש הפכו כהים וצפויים, שאנחנו מעבירים את הזמן מבלי לאחוז בו, שהחיים שלנו ריקים מטקסים, מערכים כבדים ונצחיים, מעבירים את זה, משתדלים לצאת ולחזור, אבל  במין סתמיות מאכזבת. והנה, התפילה, המזמורים, התחינה על חיינו, השמחה מול התורה, הנה, הכול רווי ובעל טעם  וכבר אנחנו מחליטים לשוב חזרה, להתמסר שוב, כמו לפני שנים, להתקרב לחיים ההלכתיים, לאסוף מצוות, לשפוך את המים המלוכלכים, לזהור שוב בתוך ההתמסרות. אחרי החגים, הנפילה מהירה וחסרת רחמים.

מה אני מנסה להגיד בניתוח הקר הזה של תסמונות החיים? שמה שמכריע את חיינו, ובחיינו אני מתכוון לבריאות הנפשית שלנו, כלומר, ליכולת שלנו לראות את עצמנו באור טוב, כי זה הפירוש של בריאות נפשית, הוא האיזון. צריך איזון בין תנועה פנימה לתנועה החוצה. צריך לשלב את הדברים ולא להעניק בלעדיות. הדבר היקר כל כך ברווקות, אבל לא רק שם, סליחה, אצל כל אדם, היא הבדידות, השהות עם עצמך, הפענוח הבודד של הקיום, אותם צריך למהול במשפחה. צריך להיכנס למשפחה ולצאת ממנה, רצוא ושוב, וגם מבית הכנסת, גם מההתמסרות שבתפילה, מאותה בהירות מוסרית ורוחנית. צריך לצאת ולהיכנס מהמקום הזה. בגלל זה תקופת החגים מהנה כל כך, ומסוכנת כל כך, מנה גדושה של ביטחון והגנה, של עולם בעל משמעות. אין פלא שאחרי כל כך הרבה שיחות ומערכות יחסים, צריך לדעת לשקם את עצמך מחדש, לרדת חזרה לחיי הגם וגם.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *