כשהמבול בחוץ לא נוגע בי

מהי התיבה שלי, ואיך אדע שמצאתי לי אותה? יעל גולן מחפשת מקום מפלט להיטען בו בכוחות, ולצאת ממנו חזקה אל העולם שתובע אותה, ומטביע אותה. הרהור לפרשת נח
כשהמבול בחוץ לא נוגע בי

וַיֹּאמֶר ה׳ לְנֹחַ, בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה:

מהי התיבה שלי? מה מציל אותי מסערות היומיום? ממבול הדאגות, מהעצבות שנופלת עלי פתאום, מהתמודדות עם קשיים, מהעייפות ממלאכת החיים. מה ייתן לי כוח להמשיך לפעול לתיקון עולם? התיבה, אומר הבעל שם טוב, היא ״אותיות התורה והתפילה. ובוא אל התיבה הוא הכניסה בתוך האותיות של תורה ותפילה״.

תיבה, גיליתי, יכולה להיות בכל מקום. מה שהופך מקום לתיבה הן המילים המתקיימות שם. במחשבה, בדיבור, בשירה. בספרים. על הקיר. בניגון שפורט על מיתר פנימי. פתאום הידיים מושטות והגוף רוקד. מה זו השמחה הזו? ״מילים יכולות לפרוץ עצבות״, מלמדת ימימה אביטל זצ״ל, ומסבירה את שינוי התדר שאני מרגישה כשאני שומעת מוזיקה או שרה בקולי קולות באוטו.

״נִגּוּן וּכְלֵי שִׁיר יֵשׁ לָהֶם כֹּחַ גָּדוֹל לְהַמְשִׁיךְ אֶת הָאָדָם לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ״, אומר רבי נחמן מברסלב. ״עַל־כֵּן טוֹב לָאָדָם לְהַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ בְּכָל פַּעַם עַל־יְדֵי אֵיזֶה נִגּוּן, לְשַׂמֵּחַ אֶת נַפְשׁוֹ וּלְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל־יְדֵי זֶה״.

איך אדע שעשיתי לי תיבה? אם הלב נפתח שוב סימן שמצאתי את התיבה שלי. המבול בחוץ לא נוגע בי ברגע הזה. אני נוכחת, משתתפת, שייכת, מתמלאת. שמחה. לאחרונה אני זוכה לבוא לתיבה שכזו בראשי חודשים, עם מי שגם ליבן מכוון אותן לאותו המקום. וביחד אנחנו שרות. בעיניים עצומות, בקול רועד, בחיוך שלא מש מהפנים. כל אחת מהנקודה שלה. ונוצרת לה תפילה של קולות רבים – בניגון האחד.

הַאֲזִינִי לַקּוֹלוֹת – הָרַעַם עַל גַּגּוֹת בָּתִּים.

מִקּוֹל סוּפָה שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ – שׁוּבִי לְבֵיתֵךְ.

סַהַר חֲצוֹת גָּבוֹהַּ, אוֹר עַל עַנְפֵי אִילָן,

תְּנִי לְנַפְשֵׁךְ לִשְׁמֹעַ זֶמֶר קָטָן.

(דליה רביקוביץ)

בשבילי, לבוא אל התיבה פירושו להיכנס אל מקום מוגן בלב הסערה, שאיננו מפלט בלבד. בכוחה של התיבה לתת חיות. שם אני נטענת, מחדשת כוחות, מתקרבת לעצמי. אני מבינה למה התכוונה ימימה כשאמרה ״לעורר מיתרי הלב משירה. כשיש שירה מופיעה גם נפש. זה הזמן לשמוח״. את החיות שערב כזה נותן לי, אני לוקחת איתי לדרך.

צֵא, מִן-הַתֵּבָה–אַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ.

כי התיבה היא לא החיים. ממנה אני יוצאת אל העולם הממשי שמחכה לי, שתובע אותי. הבית, הילדים, העשייה החברתית. הם העיקר. אחד הסיפורים היפים שנחשפתי אליהם בשנה האחרונה נקרא ״קול ילד בוכה״. רבי שניאור זלמן מלאדי גר בביתו גם עם בנו, רבי דובער. רבי דובער ״הצטיין בכוחות התרכזות, העמקה ודביקות מאין כמוהם. בעת לימודו או תפילתו לא היה מרגיש כלום מהמתרחש סביבתו. פעם, בהיותו שקוע בלימודו, וקרן זווית בחדרו היתה עריסה ובה תינוק, נפל התינוק מתוך העריסה ופרץ בבכי, אבל הוא לא הרגיש בדבר. אולם, אביו, ר׳ שניאור זלמן, אף שדירתו היתה בקומה העליונה וגם הוא היה שקוע באותו שעה בלימודו, שמע צעקת התינוק. הפסיק לימודו וירד ונכנס לחדרו של בנו, הרים את התינוק, טיפל בו והרגיעו והשכיבו בעריסה, ולא זז משם עד שראה את נכדו בשלוה. ועדיין לא הרגיש רבי דובער לא באביו ולא בבנו. לאחר זמן ובשעת הכושר הוכיח הרב את בנו בהסבירו אשר לא זו הדרך להיות שקוע בעניני לימוד וכו' עד כדי כך שאין שומע קול ילד בוכה״.

המסר של הסיפור, על פי הרבי מלובביץ׳: ״אין לו לאדם להיות כל כך שקוע באיזה עניין שהוא, ויהיה אפילו ענין הכי נעלה, עד שלא ישמע קול ילד בוכה בקרבתו או בסביבתו ואפילו בריחוק מקום. קול ילד בוכה צריך שיגיע לכל אחד ואחת ובאופן שיפסיק השומע מענינו, יטפל בילד הבוכה ויעשה כל התלוי בו למלאות החסר לילד״.

כדי להרגיע ילד בוכה וכדי לתקן עולם צריך להחזיק את שתי התנועות הנפשיות – פנימה והחוצה. לבוא אל התיבה ולצאת ממנה. יש לימוד רוחני שמדריך אותי ומאפשר לנפשי להתמלא ולמשוך כוח להתמודדויות היומיומיות, וישנו עולם המעשה, שדורש ממני פעולה. ואני מחויבת כלפיו, באהבה. ומתוך הקשבה לעצמי ולנעשה סביבי, אשתדל להיות עונה לקריאה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *