הדטרמיניזם הגנטי והבחירה החופשית

איך יתכן שטוב שלם שכזה כמו של אברהם ושרה, ושל יצחק ורבקה, יוליד מאבק חובק פלנטות בין הטוב והרע, כמו בין יעקב ועשו? הרי טוב אמור להוליד טוב, מה השתבש בדרך?
הדטרמיניזם הגנטי והבחירה החופשית

חמישי, ראש חודש כסלו. גשם בחוץ, והרדיו יצא ליום גיבוש, כך שאני מארח חבר על ספה בסלון. אנחנו מדברים על קורסים שכדאי ולא כדאי לקחת באוניברסיטה.

"זוכר שהשתחררנו", אומר יובל החכם, "וכולם הלכו ללמוד כלכלה ומנהל עסקים?"

"בטח", עניתי, "זה היה ה-להיט באייטיז. דור שלם החליט לעשות משהו מעשי בחיים שלו. משהו עם עתיד ופרנסה"

"הבעיה שהם לקחו את ההחלטה הזאתי יחד"

"שמע גם נפתחו אז בזמן קצר יחסית מכללות על גבי מכללות שפמפמו בכל אמצעי תקשורת שעכשיו כל אחד יכול לעשות דיפלומה"

"את אותה הדיפלומה"

"ממש. עדרים עדרים של בוגרי כלכלה ומנהל עסקים שיצאו להשקות שדה רווי. במקרה הטוב מי שנשאר לו עוד קצת כסף פתח עסק"

"אבל אתה מכיר מישהו שגם המשיך וממש עבד בזה?"

"החבר היחיד שלי שממש הלך להיות רואה חשבון חלם להיות רועה צאן"

"מצחיק איך מזה נולד זה"

"ועוד עכשיו, עם ההאצה הטכנולוגית המטורפת שטורפת את מפת המקצועות, העצה היחידה שיש לתת לאקדמאי הצעיר היא לחלום יותר, ולהיות 'פרקטי' פחות, כי המקצוע המבוקש של היום עלול להפוך לשדה הרווי של עוד שלוש שנים. לפעמים אפילו הרבה לפני…"

סיפור דומה

מה הייתי לומד היום אם הייתי בן 21 נגיד? מדעי המוח? ננו? עוד פעם מוסיקה אבל באקדמיה ב"רצינות" הפעם? יש משהו מוזר בלימודים אקדמיים לשם רכישת תואר או מקצוע. אתה כולא את עצמך בעבותות הברזל של האתמול בשביל להצמיח את כנפי הפרפר של המחר. אבל המחר הרי יש לו תכניות משלו.

 

אלה תולדות יצחק

פרשת תולדות נפתחת בשאלה עצומה: איך מזה נולד זה? איך יתכן שטוב שלם שכזה כמו של אברהם ושרה, ושל יצחק ורבקה, יוליד מאבק חובק פלנטות בין הטוב והרע, כמו יעקב ועשו? הרי טוב אמור להוליד טוב.

רש"י מגלה בכתובים במרומז צרור של  תהיות שהתולדות המשונות הללו עשויות להעלות. כמו למשל: שמא לא אברהם הוליד את יצחק אלא אבימלך ששרה שהתה אצלו שלא בטובתה לפני ההיריון. ולזה עונה הכתוב כבר בפסוק הראשון: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.

כלומר, עזוב אותך למצוא איזה שורש גנטי חבוי באופיו המפוקפק של עשו. לא זו בלבד שהסבא היה אברהם, הוא היה בשיאו (אברהם ולא אברם) כשהוליד את יצחק.

או קי, אז זה לא הסבא. ואם כך שמא רבקה האמא "אשמה"? הרי היא אחות לבן הרשע. מפדן ארם הרשעה. בת בתואל שגם הוא לא היה אות ומופת. וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי… ומיד מסייג הכתוב: לוֹ לְאִשָּׁה. רבקה מתייחסת ליצחק התמים. היא מכוונת אליו. ולא למשפחתה הערמומית. 2 – 0 לבחירה האנושית מול הדטרמיניזם הגנטי.

אז מה קורה? מאיפה הגיע עשו לסיפור?

בואו נמשיך לחפש את זה בפסוק ג: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ

מה זה וַיֶּעְתַּר? הרבה להפציר. על פי המדרש רבקה היתה בסך הכל בת  23 כשיצחק, שראה שעברו כבר 10 שנים ואין היריון, נלחץ שמא סיפור העקרות של הוריו הולך לחזור שוב. אז אולי זו הנטייה ללכת בדרכי אביו בכל מקרה, שגרמה ליצחק למהר את מה שהיה צריך עוד זמן להתבשל?

אולי. כתוב ביצחק – וַיֶּעְתַּר, ובהקדוש ברוך הוא –  וַיֵּעָתֶר. אז אם לשון הריבוי מתאר היטב את תפילותיו של יצחק, איך שייך ריבוי במקבל התפילה? האם הכתוב מרמז ששונתה התכנית האידאלית בשל תפילת הצדיק? ושהנטייה שלנו "לסדר" הכל, כלומר להשקיט את הטראומה הקודמת, מולידה את הטראומה הבאה?

מה שכן, כל עניין התולדות מגלה שבכל טוב כבוש הרבה רע שצריך להתברר. והעניין מתנהג כך שדווקא טוב שנפגש בטוב יכול "לגלות" ולהוציא לאור את הרע שכבוש בו.

ואולי זה בכלל לא "טוב" ו"רע"

ואין כאן שום "אשם". אלא שתי דרכים להשפיע ולתקן את העולם: עשו – איש שדה, יודע ציד, גבר גבר, נולד בוגר ו"עשוי" בשערו, נטול תהליך, הכל קורה עכשיו, וצריך לעמוד במבחן התוצאה וההנאה (הלעיטני נא…). בגדול, הוא מייצגה של הדרך הגברית, דרך האימפריה. זה לא סתם שרבותינו ייחסו את יוון, רומי ואת האימפריאליזם בכלל לאדומיות העשווית. וזה לא סתם שיצחק אהב את עשו. מי לא אוהב לראות שהילד שלו חזק ומסוגל ומנצח.

לעומת זאת, זה לא סתם שרבקה העדיפה את יעקב –  איש יושב אוהלים, בעל השפעה פנימית, שקטה, של מאחורי הקלעים, כמעט נשית. כמו אברם שהפך לאברהם גם יעקב עובר תהליך עד שמהשם המאוד מפוקפק של לידתו (יעקב – יארוב) הוא הופך לישראל (ישר אל). יעקב הוא תהליך סמוי מן העין שעוקב את התהליך הע(כ)שווי המוחצן ושואף לרשת אותו.

הכתוב מספר שעשו, בכור הארץ, מקבל את שמו מהמשפחה. יעקב, בכור שמיים, מקבל את שמו מלמעלה: "ויקרא שמו יעקב". כלומר השיטה של יעקב ראשונה בעבודה הפנימית, אבל בחיצוניות היא אחרי כן, ואוחזת בעקב המציאות הנגלית.

למה תמיד זה כל כך קשה?

יש שיטה שגורסת שיצחק, כשבא לברך את בניו, אולי היה כהה עיניים אבל את טיב הילדים הוא ראה בבהירות, שבעצם כוונתו הייתה להרעיף ברכות גשמיות על איש השדה וברכות רוחניות על התמים ויושב האוהלים. על כל פנים, השאלה אם יצחק ידע או לא ידע את מי הוא מברך כשיעקב נכנס בבגדי עשו ובעורות עזים, תישאר לעולם פתוחה.

מה שמרתק בהשוואה בין הברכות ה"מובחרות" שיצחק הכין לבכורו לבין שיירי הברכות שהותיר לבסוף לעשו המודח הוא שבסופו של דבר יעקב ה"בכור" מקבל שפע גשמי על תנאי –  וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, וְרֹב דָגָן וְתִירֹשׁ.  אלוהים – מידת הדין. כלומר שכל הטוב הזה עומד למשפט תמידי. יעקב צריך לייצר את השפע בכוונות טובות ומעשים טובים. אחרת הוא צריך להתפיל מים…

ודווקא ברכת עשו הפחותה, שבה נאמר: הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל מבטיחה שפע גשמי חופשי חופשי. מה שמעלה את השאלה מה עדיף בלהתאמץ על משהו שהשני מקבל בחינם ובכל מקרה? והשאלה הזו חיה ובועטת בעצם בכל מקום שבו נמצא קושי או מחסום כלשהו  – בפרנסה, בריאות, אהבה, לימודים – שצריך להעלות את הרמה בשביל לעבור אותו.

אלא שמסתבר שדווקא הקושי או המבחן והמשבר הם המפתחות לצמיחה ולשינוי, לחיים שבהם אתה לא סטטיסט של מציאות חייך. יעקב מקבל את המפתחות, את הדיאלוג המתמיד עם בורא עולם, ומעמיס את כל משא העולם – הרוחני והגשמי והתהום הפעורה ביניהם – על כתפיו.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *