השהות בוארנאסי הולכת ונפתחת. סדר מתחיל להיכנס לחיים, וקורה מה שקורה תמיד כשאתה נותר במקום יותר מכמה ימים: אתה מתחיל לפתח שגרה. עבודה מאומצת בשעות הבוקר, ארוחת בוקר על הגג, טיול שקיעה לאורך הגתות ההומות בילדים המעיפים עפיפונים, טקסי ארטי עם צעירים בקבוצות ובזוגות, צ'אי מאוחר אצל הבנגלי ושיחת ערב עם צמד חברים שצמחו מתוך הישיבה בדוכן הצ'אי: סונול, בן המקום, סוחר נדל"ן זעיר, אב לשלושה ילדים מתוקים המתגורר יחד עם אימו ואחיו הגדול, באותו מבנה משפחתי לא מוכר ומושך לב, וכריס, גבר צרפתי בן שישים שלאחר גירושים ועם מכירת הבית ופנסיה העביר את חייו, בצדק, לוארנאסי. הוא חי חיים רזים ואטיים, ועושה את מה שהעיר כולה מציעה, אותו דבר שוארנאסי מלאה בו: התכוננות למוות.
אותה שגרה לא נולדת כדרך אגב. השגרה, תמיד, היא מנגנון מתוחכם והכרחי בכדי להגן עלינו, כן, להגן. היא מבצרת את היום בתוך טקסים מוכרים, מעגנת אותו בתוך הידוע מראש ולכן, במובן מה, בתוך המובן והמוכל. כשדבר חוזר על עצמו, הוא הופך למעין הוכחה על צדקת השעות, על העובדה שיש מי שרואה ויש מי שיודע. שיש מהיכן לבוא ולהיכן לשוב. החזרה לאותו מקום, המראה השב להקיף אותנו, הם כולם מעין ניסיון לחוש משקל במקום שאין בו משקל כלל. בניית מערכת חוקים במקום שאין בו חוקים.
אבל אותה שגרה, שצמחה מעצמה באופן אורגני, ועזרה גם למשימת הכתיבה שלקחתי על עצמי (כל משימת כתיבה צריכה מסגרת) לא יכלה לאותה מלנכוליה הודית מוכרת שהלכה והתפתחה לצד השגרה. הודו מצטיירת בתודעה הישראלית כמקום צבעוני, רפוי, מלא וגדוש במשפטים נינוחים על שלמות, אחדות, ביטוי עצמי, שחרור ושלום. כולנו מכירים את המערכונים- הסייסמוגרף התרבותי המדויק מכולם- על חברות הצעירים המטושטשות בגסט האוסים ההודים, יושבים כשהם פשוטי איברים ומחויכים, מעמידים תמונה מנוגדת למציאות שממנה נמלטו לפני רגע: השירות הצבאי האגרסיבי, הלוחץ והמריר, שממנו הם נפוצו ברעש גדול לעבר תת-היבשת.
לא שאין אמת בתמונה הזאת, אבל ההקבעות של הודו חד- ממדית במילון התרבותי שלנו היא שגויה, ולעתים מעמידה צעירים שמגיעים אליה במבוכה: הובטח להם חיוך ארוך והם מוצאים את עצמם מבולבלים, מתקשים, פוגשים מקום שיש בו לא מעט אלימות, אובדן ונקמנות לצד התמסרות ויופי. אבל לא על העוני או הלכלוך אני רוצה לדבר, אלא על דבר פנימי, ולכן אינטימי בהרבה, על העצב הנגרר מאחורי מפגש עם העצמי, מפגש נטול הגנות.
אם להמשיך לרגע את הטור הקודם, אותה איכות שבה הכול גלוי ונמצא על פני השטח נכונה לא רק למערכת הפוליטית, הדתית או החברתית בהודו אלא גם, ואולי בעיקר, למצב הנפשי והרוחני של האדם. הכל בעצמה, הכל מוטח בפנים, ללא ניסיון לעצב חיים בהם השמחה גוברת על הצער, והשלווה גוברת על הכאוס. את המודל המובהק של הכפילות הזו אפשר לראות בדמותו של שיווה, אחד האלים המרכזיים בפנתיאון ההודי, ואחד משלושת האלים העמודים במרכז התפיסה ההינדית בנוסף לברהמא (הבורא, שאינו אל בעל נוכחות רבה בחיי היום יום של המאמין) ווישנו (המקיים, שאחראי על שימור העולם). שיווה, שוראנאסי היא אחת הערים המרכזיות ביחס לפולחן סביבו הוא בו זמנית כח הורס, כזה שהמיתולוגיה מספרת שריקוד שלו יהרוס את העולם כולו בקץ הימים, לצד היותו המהא-יוגי, הגדול שבין היוגים, היושב בהרי ההימלאיה, בעודו מצוי בתנוחת מדיטציה. הכפילות הזו היא הסבר עמוק ונכון לתודעה ההודית, באותו רגע מופיע ההרס והשלווה, התנועה המהירה בתוך העולם וההתרחקות וההתכנסות הרחק מאותו עולם.
אותו הרס, הצד הכאוטי, החשוף והגלוי, הוא הצד שאנחנו לא מרבים לדבר עליו ביחס להודו. המקום היחיד שממנו הוא מגיח הם הסיפורים המוכרים על אותם בחורים ובחורות שהגיעו להודו ואיבדו את דעתם. מאשימים את הסמים ברוב המקרים, אבל זה נכון באופן חלקי מאוד. אני זוכר את המקרה הראשון של אותו איבוד דרך בו נתקלתי. זה היה באותה עיר עצמה, קאשי, שמה העתיק של וארנאסי. בחור צעיר, בן גילי, שהיה שב משיטוט בסמטאות מזיע יותר ויותר, ממלמל יותר ויותר עד שקרס מול מראות העיר. מדורות המתים, נזירי קאלי שישבו מעל גתות השרפה ועל צווארם שרשרת גולגולת, הפרות והסמטאות, המנטרות שלא מספיקות להסתחרר, המתים שעוברים מולך בבוקר עוד בטרם החושים ערים, העשן התמידי, היתומים בלבן שנכנסים לטבול לאחר טקס השרפה, הפעמונים והנרות, המנחות.
הוא חזר לגסט האוס והחל מספר על קולות ומשימות שהוא מקבל. מנסה לשכנע אותנו ללכת אחריו במסע לעבר שחרור וגאולה, השיחות אתו הפכו קשות יותר ויותר, עד שלבסוף אחיו ואביו הגיעו לקחת אותו. אבל לא על הקצה אני רוצה לדבר, אלא על אותה חוויה נפשית שרבים עוברים בהודו, אותה מלנכוליה שמלווה את המפגש עם אותו עצמי שהיה לבוש, וכעת הוא עירום וחשוף. זו המילה החשובה, חשיפה, מכיוון שהמפגש עם העצמי מוסווה פעמים רבות במקום ממנו אנחנו באים. הרכוש, החפצים, התזזיתיות הכלכלית, מצוות ההצלחה של המערב, ההתגייסות הפוליטית, ישנן אין ספור מערכות שמסתירות את אותו עצמי ומקיפות אותו בטענות והסחות דעת. לטעמי, הסיבה שאותו עצמי הופך עירום בהודו, ובמקומות רבים במזרח, היא התמימות.
הטקסים, החיים הדתיים בהודו מלווים בתמימות רבה. אותו יסוד עקרוני, אולי העקרוני מכולם בפילוסופיה הדתית ההינדית, בדבר ההכרח, מצוי בלב הריטואל. כלומר, המאמין מעניק מנחה לאל וזה חייב, אם המנחה הוגשה על פי החוקים, להיענות למאמין. המשוואה הזו היא משוואה תמימה, וההתמסרות בתוכה היא כנה ומידית. אותה תמימות מעמידה את העצמי במקום גלוי לגמרי, מתמסר, פתוח, נטול העמדות פנים. אותו יסוד הוא מה שמוביל, לטעמי, לאותו עצב שפורץ פעמים רבות בזמן השהות בהודו, עצב על המרחק שנוצר בין האדם לבין המונולוג הפנימי שלו, הקושי להתמסר, הרצון לעשות את זה, המתח בין הרצון לחוסר היכולת הוא המתח שממנו נוצר כול סוג של עצב. ובהודו המתח הזה טעון בחשמל רב. הכאוס וההרס הם צד אחד של אותה תמימות, מה שבא גם ילך, ומול ההיענות של האל יש את הבצורת בגלל הכעס שלו ופעולות האדם. המשוואות הבהירות והפשוטות הללו מתקיפות את המבקר בעצמה רבה, הם מזכירות לו את תקופת המלכות של העצמי הטהור: הילדות. וזה אולי ההסבר המדויק ביותר, מה שחיפשתי לתפוס בכול המילים הללו: אנחנו ילדים בהודו, ולכן השמחה והעצב מגיעים במהירות, ובעצמה.
