רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

תקציר הפרקים הקודמים: אחרי סיפור הבכורה, יעקב ברח מפני עשיו, שהה שנים ארוכות בחרן, הקים משפחה, צבר רכוש, והנה, הגיע זמנו לחזור הביתה. אבל כאן, בארץ, מחכה לו עשיו. השבוע, בפרשת וישלח, יעקב חוזר השבוע לארץ האהובה ולאח הלא ממש אהוב, למפגש פנים אל פנים. את המפגש הזה הרב משה צבי נריה קורא ללמד במשרד החוץ לדיפלומטים ליועצי יחסי חוץ. בעיניו, כל השגרירים צריכים להיות בקיאים בפרשה הזו. הוא מסביר שכל התשובות לכל בעיותיהם של האדם והעם רמוזות במפגש הזה: זהות עצמית, מערכת טיעונים, ביטחון בה' מול מאמץ אנושי (דורון, תפילה, מלחמה), וטוען שמי שלא הלך לפי העצות שיש כאן – נכשל, עד כדי כך. בשעה הקרובה נתעמק במפגש הזה, ובו בלבד, ונראה מה הוא מלמד אותנו.

עשו, שמזוהה עם הנצרות, ויעקב, שמזוהה עם היהדות, הפכו למודל חינוכי במהלך אלפי שנות בגלות. זה האתוס הבסיסי שלנו אלפי שנים, אבל זה רק רובד אחד. "עשיו מול יעקב" יכולים להיות שני עמים, אחד צדיק אחד רשע, אבל גם שני רבדים בנפש, או אולי "עשיו ויעקב שבתוכנו". בשיעור הנוכחי נלמד 8 עצות עמוקות ועתיקות במפגש עם הרוע:

1. תמימות

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. ה וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם-לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד-עָתָּה. ו וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ.

יעקב מציג גישה חיובית כלפי המציאות. פניו לשלום באמת ובתמים. להיות תמים, אין משמעו להיות טמבל. אנחנו פוחדים מתמימות, אבל הפחד הזה לעיתים הופך אותנו להיות ציניים שלא מתכוונים לכלום, ולא מאמינים לכלום. יעקב מתכוון באמת. ניתן לומר שגם היום, אנחנו, בניו, אימצנו את הגישה הזו. לא לחינם צה"ל נקרא "צבא הגנה לישראל" ולא "צבא התקפה לישראל". אין לנו עניין לתקוף סתם, פנינו לשלום, אבל באותה מידה אנו נאלצים לשמור על שלומנו. נתניהו אמר פעם משפט שמשקף יפה את הבדלי הגישות: "אם הערבים יניחו את נשקם, לא תהיה עוד מלחמה. אם ישראל תניח את נשקה לא תהיה עוד ישראל".

ואם כבר מדברים על תמימות, בימים האחרונים יצא שיר מקסים שמייצג את הגעגוע אל המקום התמים והטהור שידענו פעם. שיר שמבצע יוני גנוט יחד עם אריק סיני, שהוא מעין גרסה בוגרת לשיר ששר סולו כשהיה ילד בכיתה א' במסיבת סידור, "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי", בלחן המפורסם של ר' חיים בנט. השיר מצולם ברחובות תל אביב, המקום הכי רחוק מתמימות, ודווקא שם, על הגשר של עזריאלי, בגיל 40, כשהחיים כבר חספסו וצילקו אותנו, הוא נזכר באותה כיתה א' ושר "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך". השיר הולך ומתפתח לעבר סוף מיוחד. כדאי לשמוע וגם לראות את הקליפ.

2. לא להתרשם מרשעים מרשימים ונוצצים

וַיָּשֻׁבוּ, הַמַּלְאָכִים, אֶל-יַעֲקֹב, לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ

איך אתם מדמיינים את עשיו? בריון כוחני, רשע וטיפש עם רובה? תחשבו שוב. לדמיין את הרוע בצורה כזאת זה פשטני מדי. הרב יחזקאל סרנא, ראש ישיבת "חברון", הסביר שעשיו היה נראה כמו מנהיג רוחני. היו לו אפילו תלמידים, מעריצים, שהלכו אחרי שיטתו: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל-יַעֲקֹב לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ". כלומר, ארבע מאות איש הלכו אחריו כקואוצ'ר, כמנטור. הוא לא היה סתם רשע פשוט, אלא אישיות מורכבת.
הרב סרנא ממשיך ומסביר כך: לפי חז"ל, הראש של עשיו קבור במערת המכפלה. הגוף שלו לא נכנס לשם, אבל ראשו נמצא שם, עם האבות והאימהות של האומה. הראש של עשיו מבטא את גדולתו וחוכמתו. הבעיה היא עם הגוף – הייתה סתירה בין ראשו לבין מעשיו הרעים. בין הרעיונות לבין היישום.
אנחנו מכירים לצערנו מרצים ופילוסופים שמייסדים שיטות וצוברים מעריצים, אבל בפועל, בחיי היום יום, לא מיישמים את העקרונות הנעלים שהם יודעים לדבר עליהם. להיפך, הראש שלהם מנותק לגמרי מהגוף, והמעשים שלהם מבישים. לצערנו פרשות כאלה מתפוצצות לא מעט לאחרונה.
ההתמודדות בין יעקב לבין עשיו בפרשה מזכירה לנו שלא תמיד צריך להתמודד מול אחד שנראה כמו הרשע הקלאסי. לפעמים מדובר בהוגה דעות מוערך בחליפה. באיש אקדמיה, באמן.

3. גם קצת זה טוב

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ; וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, וְאֶת-הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים–לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. ט וַיֹּאמֶר, אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ–וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר, לִפְלֵיטָה.

קצת זה גם טוב.

החיים הם מלחמה מתמדת. ובמאבק הזה – הפרשה מלמדת אותנו עיקרון חשוב. פרשנים רבים עוסקים במפגש הטעון בין יעקב לבין עשיו, בין האיש התמים והצדיק לבין מי שמזוהה עם ערמומיות ורשע. כשיעקב שמע שעשיו צועד לקראתו עם צבא גדול, הוא חילק את משפחתו, אנשיו ורכושו לשני מחנות. למה? "וַיֹּאמֶר: אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהו, וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה".

רבי נחמן מברסלב מסביר שיעקב קובע כאן כלל לדורות: במלחמה לא תמיד מנצחים. בקרב מול הרוע, לא תמיד מצליחים להביס אותו לחלוטין. אחת העצות היא להבין שקצת זה גם טוב. שגם הישג חלקי הוא הישג. יעקב לא התייאש ולא ויתר על הכול, אלא השתדל לחלק, לפזר סיכונים, לנסות ולהציל לפחות חלק.

רבי נחמן כותב בהקשר הזה על אדם שרוצה ללמוד ולהתפלל כל הזמן באופן מושלם, אבל לא מצליח. מה העצה? לא להפסיק, אלא לקבל על עצמו לנסות להצליח חלקית, להתאמץ לחטוף משהו קטן, ללמוד טיפה, להתפלל קצת. עדיף להגיע באיחור לשיעור ולהגיע רק מדי פעם, מאשר לא לבוא אף פעם ולחכות למצב של שלמות. המצוין, כידוע, הוא האויב של הטוב מאוד. רבי נחמן חוזר שוב ושוב על המילה "לחטוף", ונדמה לי שבדור הטכנולוגי והמהיר שלנו היא מתאימה במיוחד. גם אם אין לך את כל הזמן שבעולם להתחיל מההתחלה וללמוד ביסודיות, תחטוף קצת.

4. לא לפחד לפחד

קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. יב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו: כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ–פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל-בָּנִים.

"ויירא ויצר: ויירא – שמא ייהרג, ויצר לו – אם יהרוג הוא אחרים"(רש"י)

"אמר יעקב אבינו: אוי לי שמא יגרום החטא!" (מדרש)

יעקב אבינו לא מפחד לפחד. הוא ירא. הגיבור שלנו הוא גיבור המפחד מן החטא, המפחד להרוג אנשים אחרים. להיות חנון, ירא חטא, ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים, אלו דברים המאפיינים את העם היהודי. אנחנו לא מאצ'ואים ולא קולים ולא מלאי ביטחון עצמי, אנחנו פחדנים. לא מפחדים מעשו – אלא מהחטא.

ואת הפרשה הזו אנחנו קוראים על רקע הפרשיות בחדשות. הרבה פרשות חמורות של אנשים שיוצאים לחיי שליחות – בכירים בצבא, בפוליטיקה, ברבנות, במשטרה ובמערכות הציבוריות, שנופלים, כושלים ומביישים את עצמם. מה הם חשבו. יעקב מתפלל לחזור בשלום, מבקש מעומק ליבו, מכיר את המוגבלות שלו. הוא פוחד מהחטא.

ראיתי קטע קצר שכתב הרב אמנון בזק מגוש עציון, בו כתב שהוא חושב שהפרשיות הללו מלמדות אותנו שצריך לפחד, שכנראה יש משהו בתפקידי שררה שעלול להשחית. הלשכה, המעמד, המאבטחים, הפרסום. זה עולה לראש, ואז קל להשתמש במעמדך לניצול אלה שתחתיך. אם כל מי שסביבך כפוף לך, אין מי שישקף לך את הוורטיגו שאליו נקלעת, אין מי שיזכיר לך שכל אדם נברא בצלם, ועליך לשמור על כבודו. צריך להציף את המסר הזה ולחנך מגיל צעיר את מי ששואף להגיע גבוה בצבא, בפוליטיקה ובכל תחום – להיות מודע לסכנה. מול גישת ה"סמוך" ו"לי זה לא יקרה" צריך לשנן את הקביעה של חז"ל: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". הוא מציע לא רק להתלהב שהמגזר שולט וש"היד על ההגה", אלא לשאול מה הסכנות והאתגרים בכך.

יש ביטוי מאד מפורסם בישעיהו "תולעת יעקב" – מישהו כותב על חולצת סיום קורס או סוף מסלול "תולעת יעקב"? לא, רק אח, ותותח, ומלך, וגבר-גבר. יעקב אבינו לא מתבייש עם כניסתו לארץ להגיד – אני מפחד שחטאתי, אני מפחד לחטוא בעתיד. שתי מילים לא פופולריות – פחד וחטא.

אבל על איזה חטא מדובר? מאיזה חטא פוחד יעקב? פרשנים שונים מציעים הצעות אלו ואחרות, אבל הרבי מלובביץ' הולך בגישה אחרת, הוא לא מחפש חטא ספציפי, אלא משיב תשובה עקרונית, שפשוט מעלה אותנו רמה:

"כיצד יעקב אבינו, בחיר האבות, חשש שמא חטא חס ושלום? אלא שבכל פעם שאדם מתעלה ברוחניות, נחשבת דרגתו הקודמת לחטא, במובן של חסרון. אם יקיים את המצוות באותה התלהבות וכוונה כפי שקיימן קודם לכן – לא יהיו אלה מצוות שלמות. ועוד, אף המצוות שכבר קיים עד כה – נגרעות עתה משלמותן ונעשות חסרות (כ'חטאים') לגבי דרגתו הנוכחית" התלהבות וכוונה כפי שקיימן קודם לכן – לא יהיו אלה מצוות"

כלומר, יעקב אבינו, שנמצא בתהליך התפתחות מתמיד, מסתכל אחורה ומתבייש – מה, זו הרמה שהייתי בה? הבן שלנו חגג יום הולדת שמונה. אני נזכרת ביום הולדת שבע, שחגג בשנה שעברה, ולא יכולה שלא להתפעל מכמות הדברים שלמד והתפתח בהם במהלך השנה בחולפת. אכן, בין גיל שבע ושמונה יש פער עצום. לעומת זאת, גם אני חגגתי יום הולדת, אבל בגילאים שלנו, קצת קשה להסתכל אחורה ולהניח את האצבע על המקומות בהם התפתחנו השנה.

5. הרע חושף את הטוב שבנו

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. כו וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. כט וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל.

לפני הפגישה הפיזית עם עשו יש מאבק רוחני, לפני הפגישה הריאלית צריך להיאבק בתפיסת העולם: "אין הקב"ה נפרע מאומה עד שנפרע מאלוהיה תחילה". מדובר על מאבק אידיאות רוחני, פאשיזם, נאציזם, קומוניזם, או במילה אחת: עשויזם.

במפגש הזה מלאכו של עשו מובס. הוא מבקש ללכת כי עלה השחר, אבל יעקב מסרב לשחרר אותו ומבקש ברכה. דווקא אתה הרוע תגלה את הטוב שבי, הוא אומר לו, אתה תברך אותי, אתה תחשוף מי אני באמת, דרך האתגרים והקשיים והמהמורות אני אהיה מחושל יותר ואפילו אקבל שם חדש. שוב, גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית, אנחנו צומחים ממשברים.

"לא אשלחך כי אם ברכתני" – מהות הרוע לחשוף את הטוב. שימו לב, מתי מדווחים על טוב? רק על רקע רוע, הרוע חושף לנו – תראו, היה פה טוב. ניסוי: נכנסים לרדיו ושומעים "הוא היה אדם טוב", לכולנו ברור שמשהו רע קרה לו. רק השבוע שמענו על האבא ד"ר עומרי ניר והבן שלו עילי, אתה מתבונן בתמונות, והלב נצבט. לאחר מותם של גבי ורבקי הוצלברג בפיגוע במומבאי, פתאום התחילו לדבר על מפעל השליחות של חב"ד, שלושת האימהות של החטופים אף הן שינו את השיח, והשנה לצערנו נוספו הרוגי מלכות שהיו מלכותיים בחייהם, דפנה מאיר, הרב איתם הנקין, רעייתו נעמה ורבים אחרים, לא סתם מתפללים בחגים, אמרנו ונזכיר שוב– "ופתחון פה למייחלים לך", מייחלים לפתחון פה בטוב, לא כשירצחו מישהו וניתן פתחון פה.

כשיעקב שואל את הרוע לשמו, הוא עונה "למה זה תשאל לשמי" ולא משיב. הרוע מחליף תחפושות כל הזמן, פעם זה שרפה, פעם טרור, וגם ברמה האישית: פעם כעס, גאווה או קנאה. היצר הרע מחליף תחפושות כל הזמן.

6. חשיבות הפרטים הקטנים

נאמר שיעקב חזר כי שכח פכים קטנים פריטים קטנים שלו והוא אחראי לרכוש שלו גם לדברים קטנים, אבל המעמד הזה מלמד גם אותנו לשים לב לדברים קטנים אחרים. הפסוק שמופיע לאחר המאבק הקוסמי שהתרחש כאן, נראה כמו התרסקות לעבר הפרטים הכי שוליים,קטנים וטכניים שאפשר:

וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ. לב,לג עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה, אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

גיד הנשה? לכאן הפסוקים מובילים אותנו?

זה מעניין לגלות שהכינוי של הסינים ליהדות, הוא לא "דת עשרת הדברות", לא "דת משה רבנו", לא "דת השבת", אלא דווקא "דת הסרת הגיד" (挑筋教). ובכן, מיליון סינים לא טועים. ספר החינוך מדבר על המצווה הזו, ומסביר שהיא זכר לכל המאבק שלנו עם עשיו ועם הרוע:

כדי שתהיה רמז לישראל שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגליות מיד העמים ומיד בני עשו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד ענין זה על יד המצוה שתהיה לזכרון, יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב שזרחה לו השמש לרפואתו ונושע מן הצער. כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו, אמן במהרה בימינו.

מגיעים אחרי המפגש הרעיוני למפגש הפיזי –

וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ;

יעקב ועשו סוף סוף נפגשים, ואפשר ללמוד המון על תפיסת העולם של שניהם מהשיחה הבאה:

7. יש לי רב / יש לי כל

וַיִּבְכּוּ. ה וַיִּשָּׂא אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הַיְלָדִים, וַיֹּאמֶר, מִי-אֵלֶּה לָּךְ; וַיֹּאמַר–הַיְלָדִים, אֲשֶׁר-חָנַן אֱלֹהִים אֶת-עַבְדֶּךָ. ו וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ. ז וַתִּגַּשׁ גַּם-לֵאָה וִילָדֶיהָ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ; וְאַחַר, נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל–וַיִּשְׁתַּחֲווּ. ח וַיֹּאמֶר, מִי לְךָ כָּל-הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי; וַיֹּאמֶר, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי. ט וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ. י וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אַל-נָא אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי, מִיָּדִי: כִּי עַל-כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ, כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים–וַתִּרְצֵנִי. יא קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל;

עשו: "יש לי רב" – תפיסת עולם של ריבוי. לעשו יש צורך תמידי בהגדלת ההון, בתוספת, בשדרוג.

יעקב: "יש לי כל" – תפיסת עולם של הסתפקות במועט, "איזהו עשיר השמח בחלקו".

בספרד, שנת 1000 לספירה, רבי שלמה אבן גבירול (לא רק רחוב, אלא גם הוגה ומשורר), כותב בספר "מבחר הפנינים", בעברית נפלאה, עקרונות קצרים:

בקש מה שאתה צריך לו, ועזוב מה שאינך צריך לו,
כי בעזיבת מה שאינך צריך לו – השגת מה שאתה צריך לו.

פשוט, אבל לא פשוט, כי התרבות הפופולארית משדרת לך שאתה תמיד צריך יותר. לשדרג, לקנות, לשנות, להחליף. קשה לדעת להסתפק במועט. עקב מצליח.

8. גם לאט זה טוב

וַיֹּאמֶר, נִסְעָה וְנֵלֵכָה; וְאֵלְכָה, לְנֶגְדֶּךָ. יג וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי-הַיְלָדִים רַכִּים, וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר, עָלוֹת עָלָי; וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד, וָמֵתוּ כָּל-הַצֹּאן.

יד יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי, לִפְנֵי עַבְדּוֹ; וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים,

כאן אנחנו מדברים על קצב. עשו מציע ליעקב "בוא נלך ביחד", אבל יעקב עונה: "אני אתנהלה לאיטי". אני מתעכב. למה?

לרגל המלאכה – מלאכת השבתות והחגים, מלאכת המצוות, מלאכת לימוד התורה.

לרגל הילדים – המשפחה, הקמת המשפחה וחינוך הילדים.

הפסוק אומר לנו, אתה אולי "מפסיד" דברים בקריירה בגלל משפחה, אבל אתה לא מפסיד, כי החיים זה לא רק עניין כלכלי, כי יש דברים חשובים יותר, שבעצם עבורם אנו חיים. יש לי מצוות לקיים, ילדים לחנך, אין לי זמן לרוץ איתך. הם "ההגשמה העצמית" של יעקב. זה לא בזבוז זמן. הרב עמיטל אמר פעם באירוע: "אני מצטער אני צריך למהר, יש לי הערב עוד שמחה משפחתית", הוא התכוון לארוחת הערב עם אשתו והילדים.

"אני אתנהלה לאיטי" – זה אורח חיים של מתינות שיקול דעת, יעקב אומר: לא כל מה שנוצץ וחדש אני בהכרח מאמץ, אני אולי לא עדכני וטרנדי, אבל אני ספקן וביקורתי יותר, אני איטי יותר, מתוך בחירה.

לסיכום – קודם כל תמימות ("פני לשלום"), לא להתרשם מרשעים מרשימים, קצת זה גם טוב, לא לפחד לפחד להיות תולעת, לזכור שהרע חושף את הטוב שבנו, חשיבות הפרטים הקטנים (גיד הנשה), שתי תפיסות עולם: יש לי רב או יש לי כל, שמתחרות כל הזמן, ולבסוף: גם לאט זה טוב ובהתקדמות איטית בסוף משיגים הרבה ב"ה.

תודה רבה לכם. בשבוע הבא פרשה חדשה – יוסף מגיע למצרים – גם אולי נתחיל לדבר קצת על חנוכה. להתראות.

***
כאן ניתן להאזין לקובץ אודיו של השיעור

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

***

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר