קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ:
כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.
הַצִּילֵנִי נָא
כששמעתי לראשונה את המילים האלה מושרות בפי יונתן רזאל, בכיתי. לא ידעתי למה.
זה היה זמן לא רב אחרי שנולדה בתי הבכורה. בתום שנים של הליכה ״ליד החיים״, פתאום הייתי ממש בתוכם. התפקעתי מרוב שמחה והודיה, הסתובבתי בתחושה שהלא ייאמן קרה: זכיתי לטוב שכבר לא האמנתי שאזכה לו. ופתאום השיר הזה, עם המילים האלה. קטונתי מכל החסדים. כשאני מכירה ומודה על החסדים, אני משגרת את עצמי לעולם שאין בו מובן מאליו, קטן כגדול. ״כשהנפש מודה היא בשמחת עולמים״ אמרה ימימה אביטל זצ״ל.
אבל לא רק ההתרגשות הציפה את עיניי בדמעות; איני יודעת מה הפירוש המקובל למילותיו של יעקב ״עתה הייתי לשני מחנות״. אבל בשבילי, באותו רגע, זו הייתה ההבנה העמוקה שעכשיו זה לא רק אני בעולם. התרחבתי. עכשיו אני שני מחנות. כהורה – האהבה שלי, הדאגה, האחריות – מסורים כולם לילדה שלי, לבן אדם שלם שתלוי בי ובמעשיי, שמושפע מטעויותיי. ההבנה הכי מטלטלת היתה שלא משנה כמה ארצה אשתדל ואעשה – אין לי שליטה אפילו על פסיק. עם האושר העצום נולדה גם החרדה, וממנה התפילה: הצילני נא! הצילני נא!
אין בעולם הורה שלא מבקש על ילדיו. על בריאותם. על אושרם. שיהיו שמורים. השבוע האחרון היה תזכורת כואבת מנשוא למסירות הנפש ההורית. לנתינה המוחלטת. וגם לקוצר ידינו ולחוסר האונים שהם מנת חלקנו.
״שבכל חסד וחסד שהקב"ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאוד״, כותב רבי שניאור זלמן מלאדי לחסידיו, עם שחרורו ממאסר בדיוק לפני 218 שנה.
קטונתי מכל החסדים, לשיטתו, זו עמדה נפשית שמכירה בכך שהחסדים העצומים להם אני זוכה מחייבים אותי לענווה, שלא יגבה לבבי. עלי לאחוז בידיעה שככל שהחסד גדול, כך אני קטנה מולו ומול מי שזיכה אותי בכל השפע הזה.
״כי חסד הוא בחינת קרבת אלהים ממש. וכל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה. צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה״.
אחד הפירושים של ״קטונתי״ הוא שככל שטוב לי יותר, אני חוששת שאני ״מבזבזת״ חסדים ומיד מחפשת מה עלול להשתבש. האדמו"ר הזקן מציע דרך שבה החרדות האלה מתיתרות כי ממילא זה לא בשליטתי, ומתווה דרך שההולך בה מרגיש ביטחון בכך שמי שנתן רוצה להמשיך להרעיף מטובו.
ובינתיים, עד שנזכה, מה עושים עם הפחד וחוסר האונים? לפעמים תפילה היא מעין מענה. כמו בשיר. בפנייה למה שגדול מאיתנו טמון כוח. הבקשה עצמה נוטעת בי איזה שהוא ביטחון. או לפחות תקווה לשעתה.
״וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי. יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ״
