מכירים את העניין הזה של לחזור מחופשה רומנטית ומתוקה, ולחטוף פגזים מכל הכוונים? בטח שאתם מכירים. זו חוויה חובקת עולם ואדם, כמעט מאחדת הייתי אומר. לכן אחסוך מכם את הפרטים של שבוע מבולבל, מבלבל, ודי מדכדך, אם להודות.
אני עדיין עומד על מה שכתבתי כאן בשבוע שעבר בעניין "עליה לצורך ירידה", שחרף כל הדברים שהבטחתי לעצמי ולעולם כולו בזמנים הטובים, וכשלתי בזמנים הרעים, אין לי שום ברירה מלבד להבטיח שוב ושוב, עד שאותן הבטחות (נצא לקפה פעם בשבוע, אקום מוקדם ואצור זמן לכל הדברים שאין להם זמן, אתקן את הצירים של הדלת בחדר של הילדות, אתפלל סופסוף כמו שאני יודע ורוצה להתפלל ועוד) תתקענה במוח ותהפוכנה למציאות.
אני מאמין שככה בוראים מציאות. במעשים, בכישלונות. כשלונות על גבי כישלונות, עד שישמע צלצול הפעמונים.
(הו, כמה נפלאה היא אהובה עוזרי זכרה ברוך. אישה אמיצה ומלבלבת. אישה שידעה לחגוג את המשאבים המתוקים והמרים שהבורא נתן. מוסיקאית אדירה. הזרעים שהניחה מנביטים מכל עבר, אפילו ובעיקר מהגיטרות של אביב גדג').
טוב אני רק חושב על אביב וכבר מרגיש יותר טוב. יאללה לפרשת השבוע. וליהלומים הנהדרים שמציצים מכל פסוק שם.
אבל עוד רגע לפני: מהן הסיבות שזה לא קורה?
ואיך כל ההחלטות הטובות שלי מתפוררות כמו עוגת ביסקוויטים? אחרי שבוע של מעקב הדוק ומר, נראה לי שמה שמפיל את הכל אלה השוליים שאני לא לוקח בחשבון. המרווחים. למשל אדם אומר: אני אעבוד על משהו שעתיים. וזה באמת שווה נטו עבודה של שעתיים. אבל מי שלא לוקח בחשבון גם את הזמן להגיע ולחזור, ואת הדבר ששכחתי או שאני צריך לקנות, ואת הטלפון מאמא שנכנס באמצע, הולך להתאכזב מרות. ואם לא מדובר בעבודה הישרדותית (כלומר משהו שמכניס בונוס מיידי) רוב הסיכויים שהוא אפילו יפסיק באמצע ולא יחזור לזה יותר.
אז אני צריך לקחת בחשבון שמה ש"שווה" על הנייר שעתיים מוטב שאפנה בשבילו ארבע, ומה שאמור לעלות 100 כנראה יעשה נזק של 150. עכשיו אפשר להציב מטרות יותר מציאותיות, ולהרגיש שמשהו זז. שאני מתפתח, ולא רק הולך סביב עצמי במעגלים.
להמחשה, אם אתה מוסיקאי שעובד בסטודיו בייתי, כדאי מאוד להבין מראש שהתוכנה האולפנית המבריקה שקנית תיקח ממך שלשה חודשים לפחות של תרגול, הפנמה, חריקה וטעות לפני שתפיק בה את השיר החדש והנהדר שלך. על דברים כאלה אני מדבר. הנה סופסוף פרשת השבוע.
פרשת וישלח
מוצאת את יעקב סופר מתוכנן ומחושב לקראת הפגישה המחודשת עם עשו. מצבים של סכנה או תחושת סכנה תמיד עושים לנו את זה. עישו, אחרי שאיבד את הברכה ואת הבכורה לאחיו התאום, ובאופן לא הכי ספורטיבי, אם לומר בעדינות, הוא פצצת נקמה מתקתקת.
אז יעקב מכין את עצמו למלחמה וחוצה את מחנהו לשניים, שלפחות חלק יישאר. הוא מתפלל לחסדי השם ומשקיע מאמץ ובינה יתרה במתנות מקדימות ומרככות, שהוא שולח ביד מלאכים לעשו אחיו, שמתקדם לעברו עם 400 לוחמים.
אבל רגע, רגע, רגע. אם אתה כל כך חזק בשביל לשלוח מלאכי שמיים כמו שליחים של פיצה על האופנוע, בשביל לסדר לך את העניינים, מה יש לך לפחד מבני אדם? התמיהה גדולה עוד יותר בהתחשב בתהליך שעובר על יעקב. רק בפרשה הקודמת, כשהוא נשלח מביתו מאימת עשו, ראה מלאכים בחלום והתיירא, עכשיו הוא כבר שולח מלאכים ונותן להם הוראות. יש כאן מצב חדש לגמרי. מה יש כאן לפחד?
ועוד, בהמשך הפרשה, רגע לפני שהאחים נפגשים, יעקב נאבק וגובר על "שרו" של עישו. או אם תרצו בשפה שלנו: על תכונת העשוויות. על המהות העשווית. אז מהאדם עצמו, בן האנוש, אתה מפחד?
מסתבר שכן, שגם אם הדרך הכללית מאוד ברורה ומובטחת זה לא פוטר מלהתייחס ולדאוג גם למקטעים והחולשות, עד לפרט האנושי והשולי ביותר. להפך: יעקב בדרך להפוך לישראל הוא אדם מודאג, מוטרד, מתחבל תחבולות ויושב על החשבונות. זו גדולתו. להבין שגם אם הוא מנצח בסיפור הכללי, הרעיוני, וגובר על המלאך, האדם עדיין קובע. עד שלא עשית שלום עם האחרון שבאדם, או עם המקום הנמוך והאחרון שבך כאדם, לא ניצחת כלום.
ואת העדיפות הזו, של האדם על המלאך, של המעשה על הרעיון, יעקב לומד דווקא מהמפגש עם המלאך של עשו.
למה זה תשאל לשמי?
כך עונה המלאך כשיעקב שואל אותו מה שמו. כלומר, עונה המלאך: אני נקרא על שם השליחות שאני עושה. אין לי כלום מעצמי, ואין לי שם משל עצמי. לעומת זאת, כשהמלאך שואל את יעקב לשמו, הוא מוסיף ומבשר לו שיש שם חדש, שליחות חדשה, מהות חדשה שמחכה לו. זו לא תוספת אות כמו באברהם, אלא שינוי טוטלי, כמעט היפוך שלם מהשם יעקב (יארוב) לשם ישראל (ישר אל).
יש כאן גילוי חדש לגבי הפוטנציאל הייחודי והאלוקי של האדם להתפתח מהשם המקורי שאיתו הוא נולד, לשם חדש לחלוטין, זה שאותו הוא יצר בימי חייו, דרך בחירות טובות, מעשים טובים, והשתדלות יתרה. האדם הבוחר יכול לחולל שינוי. זה יתרון האדם על המלאך. בזה הוא בפוטנציאל אל, בבחירה וביכולת להשתנות.
אנחנו מבחינים כאן כמעט בשני אנשים. יעקב האנושי, המעשי, המאוד תכליתי על קצה המרירות לעיתים, והאדם החדש שהוא גילף בעצמו, הנצחי, האלוקי – ישראל. שני אנשים באדם אחד. השיחה הפנימית בין האדם שהינו לבין האדם שהוא מגלה בעצמו נפתחת.
ישראל
ואכן, המדרש יוצא מגדרו לגבי האדם החדש שמחכה בסוף התהליך הקשה, והכל כך ארצי ומר, של יעקב. "אל אלוהי ישראל" – ככה קורא יעקב או בעצם ישראל החדש למזבח שהוא מקים בבית אל, כשהוא חוזר לשם לבסוף, אחרי כל תלאות חרן, לבן ועשו.
שני פירושים מביא רש"י לשם שיעקב נותן למזבח:
האחד הצהרתי: האל הוא אלוהי ישראל. שזה מוזר כי הרי מקובל שאין מייחדים את שמו של האל על אדם חי שמסוגל עדיין לחטוא ולהרע. אפילו יעקב כשמדבר על אלוהי אביו יצחק החי קורא לו: "פחד יצחק" ולא אלוהי יצחק.
השני עוד יותר מוזר: שאלוהי ישראל קרא לאדם ישראל: אל. שזה ממש פירוש חתרני, ולכאורה בניגוד מוחלט לאמונה היהודית שמתנגדת להאלהה של אדם, או כל פרט אחר, במציאות המוחשית.
איך זה יתכן שאדם יקרא אל? או יחשב לחסין מחטא?
התירוץ היחיד שעולה על דעתי הוא שהאדם כשלעצמו הוא זמני, ובוודאי אינו אל ולא קרוב לזה, אבל האדם החדש שהאדם יצר בימי חייו (על ידי מה שנקרא מצוות ומעשים טובים) – זה כבר אלוקי ונצחי ונכתב בשמיים.
