כאשר אנו מדיקים נרות החנוכה, אנו מברכים:
"אשר קדשנו וציוונו להדליק נר של חנוכה".
שואל הרב קוק שתי שאלות מעניינות:
הראשונה, מדוע אומרים ימי החנוכה (פועל פסיבי) ולא ימי החינוך\חניכה (פועל אקטיבי),
והשנייה – מדוע מברכים "להדליק נר", ולא "להדליק נרות"?
ועונה:
המילה חינוך משמעה להכניס אדם, או כלי, למלאכה שהוא עתיד לשמש בה, להכשיר אותו לתפקיד אותו הוא אמור למלא.
חנוכה – פעולה סבילה, חינוך- פועל פעיל.
כשאנו מחנכים אדם, אנחנו מלמדים ומדריכים אותו בדרכי החיים, זו פעולה שאנו עושים מבחוץ כלפי פנים, והיא פועלת על האדם ומשנה אותו. לעומת זאת, יש חינוך מסוג אחר, סביל יותר, המבוסס על כך שיש באדם פוטנציאל שאנו רק צריכים לחשוף. אנחנו לא משנים את האדם, אלא מגלים את התוכן הפנימי שכבר קיים בו, ומוציאים אותו מבפנים כלפי חוץ.
ומהי התכונה שחנוכה חושפת בנו? בחנוכה באה לידי ביטוי תכונת העצמיות, התכונה במסגרתה נשאר האדם נאמן לעצמו ומסרב להשתעבד לערכים השונים מהמהות הפנימית שלו. זה נכון לגבי עמים, וזה נכון לגבי בני אדם כפרטיים. בחנוכה נבחנת היכולת לעמוד על דעתנו למול סביבה המנסה לערער אותה.
ולגבי השאלה השנייה, עונה הרב קוק:
כל נר מייצג ערך אחר. זה יכול להיות ערך אנושי, מוסרי או חברתי. והנה, מצד אחד, לעיתים כדי להוציא ערך מסוים לפועל צריך להתמקד בו, להתמסר אליו (ואנו באמת רואים שאנשים שעוסקים בצדק חברתי, מתמקדים בצדק חברתי, אנשים שעוסקים באיכות סביבה, מתרכזים באיכות הסביבה, אנשים שעוסקים בערכי היהדות, מרוכזים בענייני יהדות וכו'), מצד שני, החשש הוא שכל אחד יראה את המציאות כולה רק מהפריזמה שלו, לכן צריך לחבר את כל הערכים במעגל הרמוני שמטרתו הוצאת תוצר אחד, שהיא התנהלות וערכית וצודקת, של אומה או של אדם.
זה הרעיון אותו מייצגת החנוכייה, חיבור הרמוני של סט ערכים שכולם חותרים למען מטרה אחת גדולה.
