שורת השבוע שלי
שייכת לזמר הפולק ג'ון פריין: "אדם צעיר נרדם עם החלומות שלו, אדם זקן נרדם עם המצפון שלו". מכאן, שרוב חיינו אנחנו נרדמים עם חצי חלום וחצי מצפון.
רמז לעתיד
החודש יום הולדת רביעי לאלבום האולפן החמישי של להקת פונץ'. "רמז לעתיד" הוא בעצם האלבום הרשמי האחרון (לא כולל הוצאות רשת, סינגלים, אלבומי הופעות ואוספים) שאני חתום עליו. ניגשנו אליו אחרי חמש שנים מאומצות שבהן יצרנו את "פינוקיו", ואחרי עשרות ומאות הופעות, אירועים ופסטיבלים, שבהם גילינו כמה כיף לנו פשוט לנגן את השירים שלנו, ככה מרושל, מיידי ואינטואיטיבי. החלום שלנו היה לעשות אלבום עם אווירה חיה, ולהכניס את האנרגיה של ההופעות לאולפן.
אני זוכר שישבנו במעוז התל אביבי שלנו, ה"פוסט קפה", ובועז כהן אמר: "אני חולם להקליט שיר בזמן שלוקח להאזין לו". הוא עלה על אולפן מקסים בקיבוץ ניר צבי של שני מוסיקאים קסומים שהוא הכיר מפרויקט אחד חלקי אחד. הרעיון היה לברוח מהעיר לקיבוץ, להרגיש כמו נסיעה להופעה, לעמוד מול מיקרופון דרוך עם טקסט טרי שעוד לא יבש, ועם אקורדים טריים שעוד לא טבעו באצבעות. הרי ממילא אחרי ארבע שנים של פסטיפונצ'ים מוטרפים בכל סגנון ועיר, המתופף שימי בן לולו ונגן הבאס איתי מאור היו כבר רגילים לנגן מושלם היום את הרעיון שתביא מחר.
הקלטנו בניר צבי שני שירים. הראשון, שיר נאוני ומהיר בשם "סופשבוע בעיר המורעלת". השני, "הנרדמים", כבר הרים כמה גבות מסביב. הוא היה אפל, הוא התעסק עם מוות ועם המשיכה למוות של אנשים שחוו יתמות או פטירה כואבת של אהובים, והוא בעצם טבע את הקוד הנפשי והטמפרמנט החדש שהביא "רמז לעתיד", שכאמור חוגג ארבע שנים ליציאתו. לכבוד המאורע, אני פותח את האלבום להורדה חופשית וחוקית למשך השבוע הקרוב (עד חמישי בחצות). זה הקישור להורדה. תיהנו.
הנרדמים
באופן כללי, אני מעריץ אנשים שמצליחים כך סתם להירדם. בלי עזרים טקטיים או כימיים. פשוט ללכת לישון ולהירדם. יש הבדל תהומי בין לישון לבין להירדם. כולם ישנים. כל הזמן. בעמידה, בישיבה ותוך כדי קרב. אבל להירדם, זה לתת אמון. לתת אמון בנסתר, במה שאתה לא יודע, באין. לעצום עיניים מרצון ולעבור ממד. זה אקט של ויתור ושל הרפתקה שרק מי שיודע שממילא אין מה להפסיד, עובר אותו בקלות. אולי בגלל זה נורא קשה לילדים להירדם. יש להם הרבה עולם להרוויח ולא בא להם להפסיד. אנשים מבוגרים נוטים להירדם בקלות, אבל להתעורר תוך זמן קצר מדי. או שאולי זה המצפון משורת השבוע, הצורך להספיק, או החשש שמא לא נשארו מספיק חלומות להחזיק לילה שלם.
יש לזה גם כמובן ייצוגים כימיים שאני כמובן לא מבין בהם.
חלומות
החלומות של יוסף, גיבור פרשת השבוע וישב, משונים מאלה של אברהם, יעקב, או פרעה. על כל האחרונים נופלת תרדמה, או שהם סתם הלכו לישון, כמו במקרה של פרעה. אצל יוסף לא כתוב בשום מקום שהוא חלם את חלום האלומות, או השמש והירח והכוכבים שמשתחווים אליו, מתוך שינה. טיפוס חדש של חלום נכנס לסל התודעה האנושי – החלום כמשאלה. איי הב א דרים.
זאת כנראה הסיבה שהאחים כל כך שונאים את יוסף בעקבות חלומות הגדולה הללו. אתה לא יכול לשנוא בן אדם על משהו שהוא חלם בלילה. זה תת מודע, או על מודע, קול מגבוה, או סתם שטות. לא תובעים ולא לוקחים על זה אחריות. אבל כשמישהו בא ומגלה לך שהחלום שלו לעתיד זה שתשתחווה לו – זה חלום מעצבן שלא מוסיף אהבה.
העובדה שנער בן שבע עשרה חולם חלומות גדלות היא לא משהו להתעכב עליו אפילו. טבעי ומובן שכגובה החלום עומק הבור, ואכן יוסף נזרק לעומק הבור פעמיים, נמכר לעבדות ובאופן כללי, יורד בתכלית הירידה בדרך להגשים את החלומות שלו, ולהפוך למלך מצרים לישועת המשפחה והאזור כולו.
מה שמעניין במיוחד, הוא ניצוץ הצדיק שחבוי בחומר המאוד אנושי ואגוצנטרי, שבונה את החלומות של יוסף, ושל כולנו כנראה, לא נעים לומר. ככל שאני רוצה לעלות למעלה ולהצליח, אני מעלה את השאלה מה טוב בי בשביל הכלל. השאלה הזאת שורפת את הביוגרפיה, עד שהיא מתלבנת או עד שנשאר רק עשן.
ועוד משהו על השיחה הפנימית
בשבוע שעבר כתבתי כאן על יעקב וישראל, ובעצם על השיחה הפנימית שבין האדם הישן לבין האדם החדש שהוא יוצר במחשבה, דיבור ומעשה. מה שמיוחד ביעקב זה שגם אחרי שהקדוש ברוך הוא שידרג את שמו לישראל, השם המקורי שלו, לא מפנה את הבמה. שני השמות, או הפנים או הזהויות – יעקב וישראל – ממשיכים להיות פעילים בפרשה שלנו כמהויות משלימות של מה ואיך.
במפתיע אין כאן טוב יותר ופחות. זה לא שישראל (ישר אל) – הממד העליון וה"גבוה", תמיד צודק ויעקב הארצי והמתמרן תמיד טועה. הנה, למשל ישראל הוא זה שאוהב ומעדיף את יוסף, ופשוטו כמשמעו מפלה אותו באופן מעשי ובוטה (כתונת הפסים), אבל ישראל הוא מי ששולח את בנו האהוב לבדו לגוב האריות של אחיו המקנאים והשונאים, ולמעשה לגלות מצרים.
אפשר כמובן לומר שישראל הוא החכמה העליונה באדם, זו ש"מקדמת את העלילה" כפי שהבורא טבע בבריאה. ושזה מה שהיה צריך להיעשות. הרי יעקב לעולם לא היה מפלה כך את ילדיו או שולח בן לסיטואציה מסוכנת שכזו. אבל אפשר גם לחשוב שאם ישראל היה מקיים שיחה פנימית ערה עם יעקב יתכן שהדרך למצרים לא הייתה כל כך כואבת.
כך או כך, השיעור שאני למד הוא שאם אכן יש בי ממד של ידיעה מקצה העולם ועד סופו (ישראל), וממד של האדם הפרטי הזמני והחד פעמי (יעקב), ושניהם מדברים ופועלים סימולטנית – מוטב לאפשר להם גם להקשיב אחד לשני.
אני צריך התבודדות.
