הטור הזה יעסוק, רובו ככולו, במפגש עם האסלאם. ליתר דיוק, עם האסלאם הסופי. אז מי שצריך לשתות כוס מים, להירגע לכמה דקות, לנשום עמוק, שיעשה את זה עכשיו. לצערי, בחברה שלנו, ובחברה המערבית כולה, האינסטינקט, מסיבות מובנות, הוא להירתע מיד ולטשטש כל מפגש כזה. זה אולי מובן, אבל יוביל אותנו בסופו של דבר, אל תוך ניכור רב יותר, ולכן גם אל אלימות והתרחקות מהאחר, וממילא גם מעצמנו, אם נרצה ואם לא.
הגעתי לאג'מר, עיר בינונית ברג'סטאן, בכדי לשהות בקרבת הדארגה שאריף, קברו של מי שהביא את האסלאם הסופי להודו במאה ה12, חוואג'ה א-דין צ'ישטי. הגעתי לשם בעקבות חבר שחיבר אותי לאחד המורים הסופים בעיר, ראש מסדר בשם גודרי שאהי, שהוא חלק, כמו כל המסדרים בעיר, מהמסדר הצ'ישטי. שמו המלא של ראש המסדר הוא אינעאם חסן גודרי שאה באבא החמישי, אדם רגוע ומאופק, בעל נוכחות נעימה והכנסת אורחים שאין כמוה. הימים באג'מר היו ברובם מעבר בין הדארגה, קברו של צ'שטי, לבין ביתו של אינעאם, שהוא גם הלב ומרכז הפעילות של המסדר שהוא בראשו. אבל יותר מאשר מעבר מהקבר ההומה תמיד, גדוש מאמינים, תפילות, מוזיקה, בדים ומנחות, לבית השקט והמעודן, מלא בזכר מורי המסדר הקודמים ובאיזו תחושה של פאר ישן המבצבץ מבעד לימיי ההווה האפורים, היו הימים הללו עשויים ממעברים מהירים בין הלב למוח, או בין אהבה לפחד. ונדמה לי שהמתח הזה, עד כמה שאני יכול להבחין, ובוודאי שהידע שלי מוגבל, נמצא בלב האסלאם, ואולי יותר מכך, בלב כל דת שנעה בין חוק לחסד, ולמעשה, כל דת נקרעת בין יד שמאל ליד ימין.
הדארגה הוא מקום מרתק. למשל הח'אדים, כוהני הדת בקבר, שיש בהם, למרבה הצער, את אותה תכונה שמכתימה כמעט, בדגש על כמעט, את כל כהני הדת בהודו: חיבה גדולה מדי לכסף, התמכרות בת דורות לפרנסה קלה ומובטחת, וחיבה אפילו גדולה יותר לתיירים, שנראים בהודו תמיד כצאן מובל לטבח בכל מה שקשור לתרומות. הצורה שבה הפעילות הדתית בהודו הופכת לפעילות כלכלית כמעט מביכה בישירות שלה, אבל זה רק הולם את הקיום ההודי הכנה והגלוי כולו. מסביב לקבר נעים כל הזמן אלפי אנשים, ללא הפרדה כמעט בין נשים לגברים, בתחומי הקבר, אלמנט מפתיע ומעורר תקווה. הם נכנסים לקבר ומניחים מנחות של בדים ופרחים, לאחר מכן, בשעת התפילה, הגברים פונים למסגד המצוי מעל הקבר לתפילה והנשים יושבות מסביב לקבר בקבוצות גדולות. לאחר התפילה יוצאים כמה נגנים וזמרי קוואלי ומנגנים כמה ניגונים, הקהל מאזין בשקט, לעתים מישהו קם ומניח כסף בידו של הזמר. המנהג הזה- הקימה והעברת הכסף- חזר על עצמו שוב ושוב מול עיניי בימיי השהות בעיר, והוא, בדרך מורכבת ולא ישירה, חיפוש אחרי מונוטוניות ותנועה, הנמצאים בלב הטקס הסופי.
אבל כל העושר האנושי הזה נתקל שוב ושוב בחוקי הדת הנוקשים. כשנכנסתי למסגד, מיד זינקו כמה נשמות טובות לברר האם אני יודע להתפלל, מול התשובה השלילית הם הורו לי את הדרך החוצה. לצד הקבר ישנו מקום בו מתקרבים מתפללים לתפילות אישיות, כשגופם צמוד לקבר, הסופים מאמינים באופן עז במושג הצדיק, וכוחו הנוכח תמיד להשפיע ולשמוע את תפילות ובקשות המאמין. כשהתיישבתי שם מיהרו נשמות טובות אחרות לגרש אותי, לא ידעתי את המילים או את התנועות, נעתי ממקום למקום במתחם, חסר מנוחה ועצבני. כל זה עמד באופן מנוגד לגמרי לחוויית הקרבה לאינעאם, לבני ביתו, לתלמידים שמקיפים אותו. אפשר לסכם את השהות הזו בכתובת שנכתבה בעט על קיר בית הספר הרב- דתי שהקים אינעאם בעיר, בית ספר שמעניק חינוך לתלמידים המגיעים מבתים מעוטי יכולת. על הקיר בבית הספר היה כתוב, בפשטות "אני אוהב אותך" וזה מה שהעמיד אינעאם בקדמת השיחה בנינו: האל, ולכן הכוח הרוחני כולו, והקשר של האדם עם העולם, עומד על אהבה. האל הוא אהבה, המפגש אתו, המפגש עם הברואים האחרים, הכל סובב האחד סביב האחר, כאשר במרכז פועם לב אין סופי, כולו געגוע ומפגש. התפיסה התיאולוגית הזו, שאני מצמצם פה באופן מכפיר, נמצאת, הלכה למעשה, בחיי הבית, בהוויה של אינעאם ואשתו, בהכנסת האורחים, בשיחות, בהתכנסות המשותפת סביב תאריך מותו של הקדוש בלילות ארוכים של מוזיקה ודבקות הנקראים "עורס", חתונה בערבית, החתונה בין הצדיק לאל.
המעברים הללו, בין קפדנות לפתיחות, הנם עדות, כך נדמה לי, למתח הנמצא בלבו של האסלאם. אבל הדבר הזה נכון אולי לכל מפגש דתי. התחושה הגורלית של מפגש עם האל, טומנת בתוכה, באופן מובנה, איזה שהוא סוג של משפט, הכרעה, שקיפות, העדר מוצא, אבל מוצאת את עצמה תמיד, ובדרך טבע, נצמדת לצמד פעולות הפוכות: שחרור, ויתור, או קפיצה של אגרוף נוקשה. נדמה שברגע דחוס כל כך, כל פעולה שאינה מסדר מוחלט, הצהרתי, כולל, אינה יכולה להתמודד עם התביעה הנוקבת של קרבה למה שנחווה כמפתח לקיום.
אבל כמו בכל דבר, צריך, כדי להכריע, לראות את התוצאה. ובמבחן הזה, ההבדל בין צעידה בכל אחד מהשבילים לא יכול להיות נוקב יותר. לא בכדי סיפרו לי שאינעאם אינו נוהג להתפלל, כלומר, לא נוהג להתפלל באופן מוכרע על פי החוק, אלא על דרך הלב, כשצריך, וכשנכון. החוק הדתי, שיש לו חשיבות רבה בארגון חיי המאמין, כלומר בארגון הסביבה החברתית שלו, הופך לבסוף למכשיר מבדיל, בפנים ובחוץ, דומה או שונה, יודע את מילות התפילה או לא, ראוי לחלל או לא. הפעולה של החסד מנוגדת בתכלית: החסד מבקש להכיל הכל, ולכן אינו יכול ומתעב הפרדות והגבלות. להפך, הרצון לשטוף עומד בבסיס החסד, מים מול אש, אם תרצו. מאבק בין מים לאש היו הימים באג'מר, וכעת, כשאני כבר כמה ימים אחרי השהות שם, אני מוצא בתוכי עוד מסקנה, שמציבה בתוכי נחמה. מה שאני זוכר מהשהות באג'מר, מה שנחקק בתוכי, היו אינעאם ובני משפחתו. הישיבות השקטות לפני השקיעה, אתו ועם חברי המסדר, מול הקבר, בדממה. מלווים את השמש השוקעת, שהסתיימה לה עם קולות הציפורים מהעץ שלצד הקבר. השיחות בחדר שהיה חדרו של ראש המסדר הקודם, הארוחות המשותפות. אלו שהורו לי לצאת, אין להם פנים, ולא שם, והם הולכים ונמחקים ממני. כך נחתם אצלי המאבק הנוכחי בין החוק לחסד, בין המוח ללב.
