רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[גולשים יקרים, עקב תקלה טכנית, קבצי הוידאו והאודיו השבוע באיכות ירודה. אנחנו מתנצלים על התקלה ומקווים שתיהנו מתוכן השיעור גם כך]

פרשת מקץ, חג חנוכה, ובאופן לא מפתיע ניתן לקשור ביניהם בקלות.

ישנו מאמר מרתק של הרב פרופ' יוסף דב סולובייצ'יק, שהיה ממנהיגי יהדות ארצות הברית, המאמר נקרא נקרא "יוסף וחנוכה" – שם מסביר הרב סולובייצ'יק ששום פרט לא סתמי. ימי חנוכה תמיד נופלים על השבתות בהן שומעים על יוסף, בעוד החשמונאים נאבקים בעולם הלניסטי, יוסף נאבק בעולם מצרי, אבל השורש אותו שורש. קיים קשור עמוק בין יוסף והחשמונאים – מלחמת תרבות – שנמשכת עד ימינו לא בהעתק-הדבק, אבל בקווי דמיון.

הקיום ההיסטורי שלנו הוא קיום הירואי, פעמים רבות זה אומר בדידות, פעמים רבות זה מצריך עמידה על המשמר, גבורה, קריאת תיגר על התרבות השלטת, יוסף בודק עבור כולנו אמת בסיסית – יכולתה של הקהילה שלנו לשהות שנים רבות בארץ לא לה, בלי שתאבד את זהותה. נשמע מוכר? זה הרי הדפוס קדימה לאלפי שנים, אבל יוסף היה הראשון. תקפצו ותגידו – יעקב הוא הראשון, נכון, אבל יעקב עבד אצל לבן מתוך מצב של מצוקה, ספג עוני ודיכוי, אצל יוסף זה מגיע מתוך מקום של הצלחה אדירה, עושר בלתי מוגבל, הערצה, חשיבות וכוח – כל זאת כדי להראות שזה לא סותר, ובשני המצבים צריך ואפשר להסתדר. אז עמדנו מנצחים מול אתגר העוני אבל מה עם אתגר העושר והשפע והמעמד החברתי? גם הוא מצריך את ההירואיות, המחויבות והמסירות שלו.

אני רוצה להתחיל בשאלה נפלאה ששואלת פניה עוז זלצברגר – הבת הבכורה של עמוס עוז, נולדה בקיבוץ חולדה, פרופסור להיסטוריה, גרה שנה בברלין וכתבה ספר מפורסם "ישראלים ברלין" על החידה מה ישראלים מחפשים במקום הכי אפל שהפך להכי מגניב (ולא רק בגלל מחירי המילקי), קטע נפלא ומעורר מחשבה:

"…אולי בשל כך חג המולד שלהם אסרטיווי כל כך, צבעוני ומתריס כל כך. שוק חג המולד שלאורך הנהר הוא רק אחד משווקים רבים, והוא עמוס בקישוטים, בממתקים, בעץ אשוח ננסי, בכוסות יין חם מתובל. פתאום אני חושבת על אבותי ואבות אבותי, ואימותי ואימהות אימותי. אני חושבת עליהם קשי עורף בחורף. כיצד הם הצליחו דורות של יהודים, לעבור את החורפים הצפוניים העצבים הללו, ולעבור יום יום על פני השווקים, על פני עצי מחט ירוקים מקושטים לתפארת, על פני מתנות, ממתקים, לעבור שם כאשר ילדים אוחזים בידם, על פני המשתאות האלה, ולא להתפתות? וילדי היהודים, האם במשך אלף שנה הם לא אמרו פעם אחת, או פעם אחרי פעם, אבא, גם אני רוצה? ואולי השכנים הגויים הזמינו אותם בטוב ליבם להצטרף? מה החזיק אותנו לעצמנו, בחורף הצפון אירופי הקר? האם אלה נרות חנוכה הקטנים מכמירי הלב? האם העיקשות שלנו? ואיך שכנענו את הילדים הגדולים, שהיו בני העשרה, גם אז בני עשרה, שישארו איתנו, שלא ינהרו אל האורות, אל השיכר, אל בני העיר שמנגנים ומנגנים ורוקדים שם? כנראה היה לנו משהו משכנע מאד, משהו לוכד לב בחשכת החורף הליטאי, הגליציאני, הגרמני… אבל מה?"

והנה, זה מחבר אותנו לפרשה – וישב מקץ – שתי הפרשות, עוד מקום בו אנחנו שואלים אבל מה – למה לא להתבולל במצרים, למה יוסף מסרב לאשת פוטיפר, מה גורם לו לא לחטוא לא רק שם אלא לאורך כל השנים בכלא ובבית פוטיפר – מאיפה הנאמנות שלנו, שלו, למסורת? בעצם השאלה היא – מה מוקדי הכוח שלנו, מה החוזקות, מה שומר אותנו?

אנחנו ניתן כמה וכמה תשובות, למעשה, שבע תשובות.

1. "בית אבא", ההורים

"באותה שעה באה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידים אחיך שייכתבו על אבני האפוד, ואתה ביניהם. רצונך שימחה שמך מביניהם?" (מסכת סוטה, ל"ו, ע"ב)

"ואף איקונין של רחל אמו ראה" (ירושלמי, מסכת הוריות, ב', ה')

מה משפיע על אדם? מה גורם לו לבחור נכון? לא צריך לחשוב הרבה ולחפש – אבא ואימא. הבית. הוא המצפן שנמצא בתוך הלב.

רוב החינוך בא לידי ביטוי דווקא לא כשאנחנו לידם. המניע להתנהג לפי מה שחונכנו אליו לא נובע מ- "נו, נו, נו", אלא מ"מה היו רוצים שנעשה". לא נזיפה אלא אמירה אחרת, של לא תממש את הפוטנציאל. לא תהיה מה שאתה יכול וראוי ומסוגל להיות.

אמון של הורה בילדיו שווה הכל:

גיסי, ישראל מאיר, שם לב למשהו מעניין, על יוסף כתוב: וַיְמָאֵן

גם על יעקב כתוב וימאן:

וַיָּקֻמוּ כָל-בָּנָיו וְכָל-בְּנֹותָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם

ה"וימאן" של יעקב, האמון שנתן בבנו, נתן כח ל"וימאן" של יוסף.

2. אדם גדול

למצוא אדם גדול מבחינה רוחנית שייעץ לך, וילווה את חייך: רב, צדיק, משפיע, אדם שאתה מעריך ומיישר אותך. נותן לך עוד פרספקטיבה.

בברסלב ובחב"ד מדברים המון על "קשר לצדיק"

רבי נחמן מברסלב אמר:

"טוֹב מְאד מִי שֶׁזּוֹכֶה לִהְיוֹת מְקרָב לְצַדִּיק אֲמִתִּי" (שיחות הר"ן)

בלוח "היום יום" של חב"ד מובא הסיפור הבא:

הסבא משפאלע) "דער שפאלער זיידע") היה איש נלהב מאד, ביתר שאת ויתר עז על שאר חבריו תלמידי המגיד. בביקורו בליאדי אצל רבינו הזקן – שנת תקס"ט או תק"ע – סיפר, אשר בהיותו בן שלש שנים ראה את הבעל שם טוב "וכך התבטא: און ער האט מיר ארויפגעלייגט די הייליגע האנט אויפ'ן הארצען און פון יעמאלט אן איז מיר ווארעם" ("והוא הניח את ידיו הקדושות על ליבי ומאז חם לי"). תנועת צדיק, ומכל שכן ראיה או שמיעת קול, צריך לפועל שלא ישכח לעד.

וכמו שיש באמון של הורה בבנו יכולת לתת כח, כך גם באמון של מורה (או רב) בתלמיד, יש יכולת לתת כח ולסלול דרך בתוך מהמורות החיים.

3. הפרספקטיבה ההיסטורית

הרב דב ברל ויין מציע "לצאת החוצה", במקום לעשות זום אין על מקרה מסוים, לעשות זום אאוט. ללכת אחורה בזמן. כתוב על יוסף שהסתכל "מעבר לחלון", הסתכל אל מעבר למקום ולזמן, כדי לראות את המציאות בפרספקטיבה רחבה וארוכת טווח, לחשוף את האמת, אבני החושן והאפוד, שאומרים: "יש לך עתיד, אל תפספס אותו".

לאותו חלון יכול להיות פירוש אחר:

חלון הבית הוא התפר בין הפנים לבין החוץ, מצד אחד אם יש לך מצוקה תפתח חלון ותצא דרכו החוצה. מצד שני, החוץ לא תמיד תואם את הערכים של הפנים, לא צריך להכניס כל דבר שרואים מהחלון הביתה.

למה החנוכייה על החלון? החלון הוא כמו "שטח פרסום אישי". הוא לא המקום שאפשר לקנות בכסף כמו שלטי חוצות, הוא ההמלצה שעוברת מפה לפה, הוא הפרסום הויראלי, הוא שיווק עממי עם חותם אישי. אנחנו הופכים עצמנו לפרזנטורים של המוצר. במשך אלפי שנים העם היהודי מראה מה "המוצר" שלו.

הייתה משפחה אחת שהתבוננה מהחלון וראתה אימה והסיקה מסקנות. דצמבר 1931, חנוכה תרצ"ב. העיר קיל בגרמניה. רחל, רעייתו של הרב ד"ר עקיבא פוזנר, רב הקהילה. מצלמת את התמונה המדהימה הזו: החנוכייה של המשפחה, ובה שמונה נרות, על רקע דגל המפלגה הנאצית שמתנוסס מול ביתם. מאחורי התמונה היא כותבת: " חנוכה 5692. יהודה תמות – כך אומר השיר הגרמני. ויהודה לעולם תשב – כך עונה הנר".

זה קורה יותר משנה לפני שהנאצים עולים לשלטון. בשנת 1933 הנאצים עולים לשלטון, החל משבת 1.4.33 אסור ליהודים לפתוח בתי עסק החל מהשעה 9:30, בחור מתבולל שלומד בעיר אחרת מגיע ומבקש להיכנס לחנות של הוריו מחלל השבת, נחסם על ידי שוטרים. מתנהל במקום קרב יריות, הבחור נפצע ובהמשך מת. הרב פוזנר נלחם על קבר ישראל עבור היהודי, ולבסוף הנאצים משחררים את הגופה לקבורה בעיר מרוחקת, 40 דקות נסיעה ובלי קהל. בלילה, יוצא רכב של חברה קדישא עם הגופה והרב פוזנר יוצא ברכב נאצי אחריהם לערוך את הלויה, הרבנית חושבת שהוא לא יחזור, אבל חוזר לפנות בוקר אחרי שהביא את הצעיר לקבר ישראל. לאחר שחזר הנאצים עורכים חיפוש בספריה שלו, הוא מבין לאן כל זה הולך ומחליט שזה לא המקום עבורו ועבור אף יהודי.

זמן קצר אחר כך הרב פוזנר עלה לישראל, ואמר לכל בני הקהילה שמקומם בישראל ולא בגרמניה. בביתו שבשכונת הבוכרים בירושלים נהג להדליק מדי שנה נרות חנוכה בחנוכייה הזו וראה דרכה את ירושלים נבנית (ויהודה לעולם תשב, כך עונה הנר). אחרי פטירתו מוזיאון "יד ושם" ביקש מהמשפחה לתרום את החנוכייה למוזיאון, כדי לספר את סיפורה, אבל לבני המשפחה היה תנאי מעניין. חנוכייה, הם הסבירו, היא לא רק מוצג מוזיאוני. היא נתרמה למוזיאון, אבל מדי שנה בחנוכה מגיע אחד הנכדים ל"יד ושם" ומוציא את החנוכייה לשמונה ימים, כדי להדליק בה נרות. במוצאי שבת היא הודלקה בכפר המכבייה (מקום סמלי למדי) באירוע של השר גלעד ארדן, אתמול בקבר יוסף, והיום בהדלקה של בני המשפחה, צאצאי הרב פוזנר.

הנכד אביגדור מנסבך. סיפור שנותן פרספקטיבה היסטורית וקורא לנו להסתכל החוצה, לא על הכאן והעכשיו והרגע, איפה אנחנו בתוך הסיפור הגדול, יוסף הסתכל מהחלון וברח, משפחת פוזנר הסתכלה מהחלון וברחה.

4. האדם הגדול הוא אתה בעצמך

לפעמים אין בנמצא הורה תומך, או רב מלווה. לעיתים האדם הגדול הזה צריך להיות אתה בעצמך.

חיים באר סיפר פעם:

"שאלתי את ר' אריה לוין: האם אתה אחד מל"ו צדיקים? והוא ענה: לפעמים. זה לא תפקיד קבוע לכל החיים, כל אחד לפעמים הוא צדיק יסוד עולם"

יש נקודה מסוימת בחיים שהצדיק יכול להיות אתה, שברגע נתון כל העולם עומד עליך, על ההחלטה שתקבל, ובכל שניה זה יכול להתחלף.

הרב והסופר חיים סבתו פרסם בספרו "בשפריר חביון" סיפור מדהים אשר בסופו עולה שהאדם הגדול זה אתה.

דמות דיוקנו של אביו

בחור ישיבה הייתי. בימי שישי נוהגים היינו, אלחנן החברותא שלי ואני, להלך ברחובות מאה שערים לחנויות ספרים, לעיין בספרים חדשים ולפשפש בישנים. פעם אחת ראיתי על מדרכה ערמת ספרים וחוברות ישנים למכירה, ולידה עומד זקן אחד. פשפשתי בערמה וראיתי בה ספר קטן שכריכתו קרועה ודפיו מפורדים. עיינתי בו וראיתי שהוא ספר דרשות של חכם ממרוקו לפני מאה ושמונים שנה. נמלאתי רחמים על הספר. חשבתי לעצמי כמה טרח זה המחבר עד שחידש את חידושיו, וכמה שמח כשראה אותם מודפסים בספר, וכמה ממון שיקע בו, מי יודע כמה חיזר על פתחי נדיבים שיסייעו בידו להדפיס דרשותיו, וכמה השיבו פניו ריקם והכלימו אותו, עד שזכה לראותו יוצא לאור עולם ושלח אותו לכמה וכמה חכמים ונדיבים, מהם השיבו לו ומהם לא טרחו כלל לענות. ואותם שהשיבו, מהם נתנו לו כמה פרוטות ומהם הסתפקו במילי דברכה, ועתה מושלך הוא על המדרכה ברחובות ירושלים כאבן שאין לה הופכים.

שאלתי את הזקן למחירו. הוא נטל אותו, הפך אותו בידיו, הביט בו והביט בי וחזר והביט בו, לשער מה עניין מצאתי בו כדי שיוכל לקבוע את מחירו. לבסוף אמר מה שאמר. אמרתי לעצמי, כדאי הוא המחבר הזה שאשלם ממון זה ואעיין בדרשותיו.

בשבת נטלתי את הספר ועיינתי בו. ראיתי שדברים שבו ידועים ואין בהם חידוש, ודברים אחרים אינם אלא נוטריקון וגימטריאות. כמעט וניחמתי על שלקחתי אותו ועל הממון ששילמתי עליו. סוף סוף מעט ממון שהיה לי טרחתי עליו הרבה בשיעורים פרטיים בגמרא לבני עשירים. אבל אז צדה את עיני דרשת המחבר לפרשת וישב. ראיתי פירושו של המחבר לדרשת חכמינו על הפסוק "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו", שכמעט נכשל יוסף בעברה עד שנראתה לו דמות דיוקן אביו ופירש ומצא חן בעיניי. שמחתי מאוד על הדרשה שדרש המחבר לפרשה ועל הביאור שלו לדברי חכמים ונשתמר הדבר בליבי.

אחר עשרים וחמש שנים ואני מלמד בישיבה, הזמינו אותי בחורף אחד למקום אחד בדרום לדרוש בפרשת השבוע לחברי הקיבוצים שבסביבה. הגעתי למקום בשעת ערב. מאות אנשים היו שם, האולם כבר היה מלא. לא היה מקום פנוי אחד. התפעלתי מאהבתם לתורה. אחר שסיימתי דבריי אמרה לי קשישה אחת מן הקיבוץ שזה לה חמישים שנה מאז שעזבה את בית אביה שלא שמעה דרשה בפרשת השבוע. העמידו אותי על במה לדרוש, וראיתי את עיני הקהל נעוצות בי כאומרים נראה מה יאמר זה. נבהלתי.

הפרשה הייתה וישב. דרשתי על פרשת יוסף ואחיו, וכשהגעתי לעניין יוסף ואשת פוטיפר ולעמידה בניסיון הזכרתי את דברי חכמים על הפסוק "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו". עוד אני מדבר ומאמצע האולם קם קיבוצניק אחד וקורא בהחלטיות: כבוד הרב, אני לא מאמין לדבריך ולא לדברי חכמים. לא יעלה על הדעת שבשעה כזו מה שראה יוסף הוא את דמות דיוקן אביו. והוסיף עוד דברים שהשתיקה יפה להם. הקהל הביט בו והביט בי ואני הייתי כאיש נדהם. מה אשיב לו לקיים דברי חכמים. שתקתי רגע והתפללתי בליבי תפילה קצרה שלא אכשל ויאיר ה' את עיניי לכבוד התורה ולכבוד חכמינו זיכרונם לברכה. עוד אני מתפלל והאולם כולו דומם, מחכה לראות איך ייפול דבר, ואותו קיבוצניק עוד עומד מולי, באה לפני דרשה מאותו חכם ממרוקו שקניתי את ספרו בערב שבת קודם עשרים וחמש שנה, ואמרה, אין לך דבר שאין לו שעה. עתה הגיע זמני, פתח פיך ויאירו דבריך ואני אהיה עימך.

פתחתי ואמרתי. בביתו של יעקב אבינו בכנען לא היו מראות, ובוודאי גברים לא ראו את פניהם. לפיכך יוסף הצדיק מעולם לא ראה את דמותו. ועוד אמרו חכמים על הפסוק בן זקונים הוא לו שדמות דיוקנו של יוסף הייתה כדמות דיוקן אביו. אלא שהוא היה בלא חתימת זקן. ומשעברו שנים במצרים נתמלא זקנו ודמה לאביו בכול.

ולאותה מרשעת, אשת פוטיפר, בוודאי היו בחדרה כמה וכמה מראות להתייפות בהן. ואז ראה ממולו דמות דיוקן. הוא, שמעולם לא ראה את דמות עצמו, ראה דמות דיוקן ונבהל. אבא, מה אבא עושה כאן, אמר לעצמו. והאמת, שאת דמות עצמו ראה ולא ידע.

כמה גדולים דברי חכמים שאמרו דמות דיוקן אביו נראתה לו ופירש מן העברה.

עוד אני מסיים את דבריי אלה והקיבוצניק שעמד ניצב לעומתי צועק: בראוו! בראוו, כבוד הרב! משנתיישבה דעתו, התיישב במקומו.

כל הקהל נתחייך.

הוספתי ואמרתי להם. ומה ביקשו חכמים ללמדנו במדרש זה, שאם אדם רואה בדמות עצמו את דמות דיוקן אביו ואת כל שלשלת הדורות שלפניו, מובטח הוא לו שלא ייכשל בעברה. כמה גדולים דברי חכמים.

שלחתי השבוע מייל לרב חיים סבתו, לשאול אם הסיפור נכון. וכתב מילה אחת: כן. אז זה היה.

5. דמות דיוקן – גם כשאתה חוזר בתשובה

לא כל אחד יכול להגיד "סבא שלי היה רב"… מי יהיה דמות הדיוקן של צאצאים לכאלו שעזבו את הדרך?

פרופ' נחמה ליבוביץ, עיונים חדשים בספר בראשית:

"מי שגדל בבית יעקב – עדיין דמות אביו מנצנצת לנגד עיניו ומצילתו. אך דור מאוחר מבני בניהם של יעקב, ייתן על ליבו וישאל את עצמו: מי שרק צל צלו של מסורת אבותיו ובבואה דבבואה של מדות דיוקן האבות נצנצה לנגד עיניו בשעות ספורות של 'תלמוד תורה' בילדותו – והוא שרוי בין נוכרים ובקרב תרבותם – האמנם גם הוא יינצל?"

זו שאלה. אבל האמת היא שחוזרים בתשובה יודעים להביט אל הדורות הקודמים באהבה, בהערכה, ולבנות עוד קומה על הבסיס שלהם. הם לא שוברים את הכלים, אלא יודעים לקחת את הדברים הטובים ולהתרומם משם.

לפני כמה זמן דברנו, אני וידידיה, בתוכנית בגלי צה"ל על המיצג שהיה בבצלאל, ועל אמנות וכו', ומישהי שלחה תגובה, מסתבר שהיא נמנתה בעבר על תלמידי בצלאל, והייתה שייכת למחאה של דור אחר, "הסיפור הזה", כתבה סיקוראל, "לקח אותי כמעט עשרים שנה אחורה לשנת 1998. השנה הראשונה שלי בלימודים כסטודנטית במחלקה לתקשורת חזותית. יום בהיר אחד נכנסו לכיתה בסערה מנהל המחלקה ועוד כמה מורים, בארשת פנים חמורה. הם סיפרו לנו כי אמורה להתקיים הופעה של 'פעמוני היובל' לציון חגיגות ה‑50 למדינת ישראל שבה תשתתף להקת המחול בת שבע, וכי מונעים מהם להופיע בלבוש המקורי שתכננו. אתם, אמרו לנו, חייבים להביא את קול המחאה, חופש הביטוי והיצירתיות. 'לא ניתן לחרדים להשתיק אותנו', הם צעקו. 'יש לכם 30 דקות לחזור לחדר עם רעיונות חזקים. התגובה חייבת להיות מיידית'.

בזמנו, היא מספרת, יצרה חותמת כשרות פארודית לאישור הופעות "כשר להופעה", אבל כיום היא נמצאת במקום אחר. למה הכוונה מקום אחר?

כששאלתי, קיבלתי בתגובה את התמונה הזאת. זו ליטל בנערותה, עם הנשיא המנוח יצחק נבון, ועם מי שנראה כמו כפיל שלו. הנה תראו:

לתמונה היא צירפה טקסט שהוא בעיניי לא פחות ממכונן. טקסט חובה לכל מי שרוצה להבין למה פולקלור, מסורתיות ומנהגים קסומים לא מספיקים. הם לא ישרדו בלי משהו מבוסס יותר. אני מביאה קטע קטן מתוכו:

"טעם מיוחד היה לאותן שבתות בילדותי שבהן זכינו ליהנות ממטעמים שהכינה סבתא צפורה לסבא ויקטור. חמין ירושלמי עם ביצים כהות, מתובלות בסיפורים מרתקים של האורח הקבוע והאהוב, אחיו של סבא, יצחק נבון. סיפורים על ירושלים של פעם, על בית ההורים ועל מסעותיו כאיש ציבור. כל מה שהיה קשור במסורת נחגג בבית סבא בהתרגשות ובשמחה, עם פרטי המנהגים והמאכלים בהקפדה רבה, כאשר ליל הסדר היה תמיד גולת הכותרת. המפגש השנתי המשפחתי שאליו מגיעים מכל קצות הארץ וקוראים יחד את ההגדה.

יצחק (במשפחה קראנו לו איזק) וסבא ויקטור יושבים יחד, כשיצחק מנצח על ליל הסדר ביד רמה, עם מיטב הניגונים מבית אבא והבדיחות המשפחתיות (בעיקר כשאומרים בהגדה 'כולנו נבונים'…). עם השנים דעכה המקהלה והמשתתפים גילו פחות עניין וסבלנות בקריאת ההגדה. המנצח יצחק נבון מצא עצמו נאלץ לגעור בנו שלא נפריע למהלך הערב. ניסיתי אז להראות רצינות ולא להחסיר מילה, אבל בסופו של דבר רק יצחק וסבא דבקו באמירת ההגדה עד תומה. חשבתי לעצמי אז: מה יהיה עם דור ההמשך, מי יהיה אז המנצח? האם יהיה מי שיוביל אותנו בחיות וברגש בסיפור יציאת מצרים?

ואז ליטל התחילה לחזור בתשובה. רק התחילה. היא לעולם לא תשכח את השיחה ההיא, עם סבא ויקטור ודוד איזק:

"באותו הביקור בבית של סבא, סיפר סבא ליצחק בשקט וברצינות שהתחלתי לשמור שבת. זה היה נראה כמעין סוד אפל שנלחש. שקט שרר בסלון, ישבתי על הספה מולם ומבט יוקד של שני האחים בעיניי. מבט של חמלה. מבט של דאגה. ואולי, כך הרגשתי, גם מבט של אכזבה עמוקה. כיצד התקלקלתי, איך בגדתי.

'אתם אשמים', אמרתי, 'אתם הקסמתם אותי באהבה למסורת, שירים בלדינו וסיפורים על ירושלים של פעם שכולה אמונה. הרי לא ייתכן שזה מסתכם בטעם הקובה, או בצבע החמינדוס ובכמה שירי ילדות. ההליכה בשוק מחנה יהודה כדי למצוא את המלפפון הבלאדי הכי טוב והשקדים הלבנים הטריים לשבת לא מספיקה לי. זה יותר מזה, ואני רוצה להיות חלק מאותו דבר גדול. אני נכנסת לדלת שאתם פתחתם בשבילי, אבל התבלין האמיתי שחסר לכל החגיגה המשפחתית הוא התורה'.

סבא נפטר לפני שש שנים בגיל 91. יצחק אחיו נפטר חמש שנים אחריו, בגיל 94. בפגישתי האחרונה עם יצחק, בביתו ברחוב ז'בוטינסקי בטלביה, הוא אמר לי בשקט, כשהוא כבר חלש למדי, שהוא מצטער שאין לו יותר ילדים. זה מסר הפרידה שהשאיר איתי. לי יש היום ארבעה ילדים מתוקים משלי.

לפני שנה בדיוק, כשיצחק נפטר, שאל אותי אחי מי יאמר קדיש אחריו יום יום (ולא רק בהלוויה). לא נראה שמישהו נתן דעתו על העניין, עניתי. נשיא יקר וחשוב, דוד אהוב, האם יש מישהו שיאמר קדיש אחריך?

אז אחי (שחזר גם הוא בתשובה…) התנדב למשימה, ובימים אלה הוא מסיים שנה שלמה של אמירת קדיש שלוש פעמים ביום במניין עבור דוד איזק. בתמונה שצירפתי רואים אותי בין שני האנשים המתוקים האלה. לקחתי מהם המון אבל החלטתי: אפילו מורשת עשירה וצבעונית לא יכולה להמשיך כאשר מחסירים ממנה את לבה ומקור חיותה".

אני חושבת שהסיפורים האלה מעידים שצריך לחפש דמות דיוקן גם אם אתה בוחר בדרך אחרת מזקני השבט שלך והולך לתקן אל הדורות שעוד לפניהם, בכבוד, באהבה, גם אם "סבא שלי לא היה רב", הנקודה של להשלים ולא למרוד נראית לי קריטית.

6. תודעה של "יצאת צדיק!"

הידיעה שאתה אדם טוב, שאתה עושה את מה שנכון, אף היא מסוגלת לרומם אותך.

עכשיו למשהו שעוד לא היה לנו כאן: חנן פורת בביקורת טלוויזיה!

"הכותרת למאמר זה לקוחה, במחילה, משמה של תכנית טלוויזיה פופולארית 'יצאת צדיק'. במסגרת תכנית זו עוקבת מצלמה נסתרת אחרי התנהגותם של בעלי מלאכה וסוחרים, העומדים בפני מבחנים מוסריים שהמציאות מזמנת להם, מבלי שידעו ש'כל מעשיהם – במצלמה מתועדים'. יש העומדים בכבוד במבחן ונוהגים בהגינות המזכה אותם בסוף התכנית במדליה, ועליה חרוט 'יצאת צדיק', ויש הנחשפים במלוא קלונם וממלמים במבוכה נוכח המצלמה שנתגלה לפתע: 'לא ידעתי שמצלמים אותי'. כך – דרך משל – עקבה המצלמה הנסתרת באחת התכניות האחרונות אחרי בעל רכב שנזקק לתקן דבר מה ברכבו, ופנה לשני מוסכים שונים. מוסכניק אחד, תחמן ופיקח, ראה שלפניו לקוח תמים והגיש לו חשבון מנופח של אלפי שקלים, ואילו השני – מוסכניק ישר דרך – גבה ממנו 200 ₪ בלבד וזכה במדליה 'יצאת צדיק'.

אלא שבמקרה דנן, לא הסתיים הסיפור בהפי אנד והיה לו סיום עגום. ימים ספורים לאחר שקיבל 'המוסכניק הטוב' את המדליה, פרצו אלמונים למוסך שלו והשחיתו ציוד רב. אך מכל החפצים יקרי הערך שהיו שם, בחרו לקחת עמם דווקא את המדליה – 'יצאת צדיק'. גם אם לא ברור לפי שעה מי היו הפורצים, רגליים לדבר שפריצה זו באה כנקמה של בעלי מוסכים זועמים, אשר התריסו בדרך זו נגד המוסכניק הטוב ש'שבר את השוק' וביקשו ללמדו לקח עתיק יומין: 'צדיק – ורע לו'.

והנה בראיון רדיו לאחר הפריצה, בשעה שהמראיין ניסה להקניט את המוסכניק הטוב ואמר לו 'אז אולי בסופו של דבר לא משתלם להיות צדיק', ענה לו הלה בתמימות נוגעת אל הלב: 'אמנם נכון שגרמו לי נזק ברבבות שקלים ועכשיו אין לי אפילו מדליה, אבל יש מדליה או אין מדליה, מה אכפת לי, העיקר שיצאתי צדיק'. ובאותה שעה שהאזנתי לראיון, התחשק לי לחבק ולנשק את האיש הפשוט הזה ולומר לו: לא רק שיצאת צדיק, אלא קידשת שם שמיים כיוסף הצדיק. בזכותך, ובזכות שכמותך, מתקיים העולם, ועליך נאמר: צדיק יסוד עולם. ושמא תאמרו, עם כל הכבוד למוסכניק הטוב, האם אין זו גוזמה לכנות אותו מקדש שם שמיים? הן תואר זה שמור לאלה שמסרו נפשם והנרגו על קדושת שמו יתברך, כרבי עקיבא וחבריו? ובכלל, מה עניין יוסף הצדיק לכאן? ובכן במטותא מכם האזינו לדברי הרמב"ם – קידוש השם אינו בא לידי ביטוי רק במסירות נפש וב'ייהרג ואל יעבור' אלא ניתן לגלותו גם במצבים נורמטיביים בחיי יום יום. כל פעם שאדם עושה את האמת מפני שהיא אמת ודבק במעשה הטוב מפני שהוא הטוב בעיני ה' – הרי עדות זו, גם אם אינה מתועדת במצלמה נסתרת, הרי היא קידוש השם בכל העולמות".

וכאותו מוסכניק טוב די לנו אם יאמר אדם לעצמו: העיקר – שיצאתי צדיק.

7. ילדים כ"דמות דיוקן"

הסעיף הזה נכתב על בסיס הנסיון האישי שלי, אם מישהו מכיר מקור שאומר את אותו הרעיון, אשמח לדעת.

לא רק הורים הם דמות דיוקן, אלא שאף ילדים עשויים להיות דמות דיוקן. מי שיש לו ילדים יודע שהם מצפון, ומצפן, והם משנים לו את ההחלטות שלו. הרבה פעמים לאחר שאנחנו הופכים להורים, אנחנו מתחילים לשנות החלטות ערכיות שלנו. הנוכחות של הילדים בחיים שלנו מאפסת אותנו, משפרת אותנו, אנחנו רוצים להיות ראויים לגדל נשמות טהורות, וממילא, מנסים להפוך להיות טהורים יותר.

נפגש בשבוע הבא.

***

רוצים עוד? פרשת מקץ מלמדת אותנו גם את כוחה של השתיקה ואת כוחו של הניגון. צפו בשיעור על אותה פרשה, כפי שנמסר בשנה שעברה.

***

כאן ניתן להאזין לקובץ אודיו של השיעור

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר