יוסף ואחיו: הסיפור שאיננו נגמר

פרשת ויגש, תשע"ז: כמו בתסריט מתח משובח, עלילת סיפורם של יוסף ואחיו מתקדמת משיא אחד למשנהו, עד הקתרזיס הגדול. אך סיפור האח האובד שהפך למשנה למלך מצרים, הוא יותר מדרמה משפחתית מרגשת, ואם נפקח אוזן ולב, נגלה שהעלילה ממשיכה עד לחיינו אנו

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ האודיו נמצא בתחתית הדף]

אין ספק כי סיפורו של יוסף, הוא אחד מהסיפורים התנ"כיים הדרמטיים ביותר. הוא מותח, הוא מלהיב, הוא מרגש, והאמת, קצת קשה לחתוך אותו לחלקים. בשיעור היום נחזור קצת אחורה, ונסקור את סיפורו של יוסף במבט על. נביט במאקרו על שלוש פרשות: וישב, מקץ, והשבוע – פרשת ויגש, אשר יחד מרכיבות עלילה אחת גדולה ומרתקת.

אז כן, מצד אחד נעלה לרמת המאקרו, ומצד שני, גם נרד לרמת המיקרו – נחפש את הפרטים הקטנים בסיפור הגדול, המילים שהן מילות מפתח, המשפטים שמשנים את הכל. נעשה זום אין על פסוקים וחלקי פסוקים, שהפרשנים אומרים לנו לשים לב אליהם, והפעם במיוחד, כי זו לא רק היסטוריה, היחסים בין השבטים השונים בעם ישראל הם הדבר הכי חשוב, עד היום.

מההתחלה:

"וישב יעקב"

רש"י: ביקש יעקב לישב בשלווה – קפץ עליו רוגזו של יוסף.

תחשבו רגע על יעקב, הוא אחרי לבן, אחרי עשיו, אחרי פרשיית דינה ומלחמת הבנים עם שכם, אחרי עקרותה של רחל ופטירתה, נו, הוא יגיע אל המנוחה והנחלה? לא, קפץ עליו רוגזו של יוסף. כולנו רוצים לישב בשלווה, ואכן יש שלווה שהיא חשובה, שיש לשאוף אליה – שלוות הנפש, שלוות הרוח, להיות ביישוב הדעת, את זה יש ליעקב כמובן, אבל לישב בשלווה? אין דבר כזה. אדם לעמל יולד, עד נשימתו האחרונה של כל אדם, חייו מלאים אתגרים. אם נסתכל על תולדות עם ישראל, מתי ישבנו בשלווה? אולי באמריקה, בדור האחרון, וגם אז ההתבוללות בשיאה. זה כנראה המחיר. "בדמייך חיי", כל מה שאירע ליעקב ולבניו הוא סימן לבני בניהם עד עולם. נגזר עלינו לעלות ולרדת בסולם יעקב, שמיים וארץ, עליות ומורדות, עד למנוחה ולנחלה בעתיד ב"ה. כל מה שעובר על אבותינו בפרשות האלה – צרות, רעב, גלות, מחלוקת – יבנה בסופו של דבר עם מחושל וחזק שיעמוד בצרות גם בעתיד. יש כאן אמירה עבורנו, לא להיבהל מהדרמות מהטלטלות, מהסקנדלים והפסטיבלים שצצים בחיינו חדשות לבקרים (גם הפרטים, אך בעיקר הלאומיים), הם כולם חלק מהדרך.

נמשיך הלאה בעלילה המוכרת: יש לנו חלומות, כתונת פסים שניתנה במתנה, וקנאה גדולה שהתעוררה בעקבותיה. אבל דווקא רגע לפני הטרגדיה של הבור, יוסף כבר משנה כיוון. שימו לב לפסוק הבא, שכנראה שאם היה בולד או מארקר בימי הביניים, הרבה פרשנים היו מסמנים אותו:

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה; וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה-תְּבַקֵּשׁ. וַיֹּאמֶר, אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ; הַגִּידָה-נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם רֹעִים

יש כאן שתי מילים שהרבי מקוצק מתעכב עליהן:

אמר הרבי לתלמידיו: מה תבקש? דע מה הינך רוצה! כל אדם חייב לדעת בכל רגע נתון לענות לעצמו תשובה כנה לשאלה הזו. מי אתה? מה השאיפה שלך? מה הסיפור שלך? מה מבוקשך בעולם?

האיש לימד את יוסף שיחזור תמיד ויפרש את מבוקשו לעצמו, הרי צפויה לו ליוסף ירידה מביתו של יעקב אל גלות מצרים, ואין זה דבר פשוט. זהו סמל לכל עם ישראל שצפוי לעבור גלויות ותלאות לזכור תמיד את מבוקשו ואת שאיפתו, לחרות אותם על לוח ליבו. מה תבקש? יוסף ענה: את אחי אנוכי מבקש. פתאום לא היו במילותיו, לא חלומות, לא תחרותיות, לא קנאה ולא שנאה, אלא סולידריות, אחווה ורעות. נוכח השאלה עצמה יוסף משתנה.

כיוון אחר, גם הוא מהחסידות: וימצאהו איש – בעצם, האיש הזה חיפש אותו. תקראו לזה שליח, תקראו לזה מלאך, אבל היה בפיו מסר. הרבה מאד סימנים נשלחים אלינו, מסרים, השאלה אם אנחנו קשובים מספיק, עירנים מספיק, כדי לקלוט אותם.

הרב ברל ויין מביא סיפור. הוא שאל פעם בעל תשובה, פרופסור צעיר לפיזיקה, מה הביא אותך ליהדות? מה המפנה? והוא סיפר לו שהוא נסע להופעה עם חברתו, הלא יהודיה, וברמזור היה שוטר שחור שעצר את התנועה. גיבור הסיפור התעצבן, והתחיל לצפור, אחרי כמה דקות, השוטר ניגש והסביר לו: דע לך שהערב יום כיפור ויש לנו הוראה לחסום את הכביש כי יש פה הרבה מתפללים שהולכים ושבים, עוד מעט נפתח אותו אחרי התפילה. חשבתי לעצמי – אמר הבחור – השוטר השחור הזה יודע שעכשיו יום כיפור ואני לא יודע? איך זה יכול להיות? וזה התחיל את המפנה. "וימצאו איש" – השוטר היה שליח להגיד לו משהו. אתה מחליט מה לעשות עם המידע, יש בחירה חופשית, אבל אדם חכם, שם לב. כל עובר אורח יכול להיות שליח גדול.

גם רמה בורשטיין מספרת על האיש בגללו התעוררה לחשוב על היהדות שלה. היה זה בפסטיבל מינכן לסרטי סטודנטים. רמה, ביתו של ימאי, החשיבה עצמה אזרחית העולם הרבה לפני שהרגישה יהודיה. בכל מסעותיה בעולם, זו הייתה הפעם הראשונה שהגיעה בגרמניה וכבר בנחיתה חשה משהו חדש, אחר, מפחיד מאוד.   ובעודה יושבת עם המשלחת הישראלית בבר גרמני, מגישה לה המלצרית כוסית של בירה ומצביעה על גלוח ראש ניאו נאצי, שמרים את הכוס שלו מולה למן "לחיים" עם חיוך שעורר בה אימה. היא הבינה באותו הרגע שאם הוא היה יודע שהיא יהודייה הוא היה מביא אותה אל מותה באכזריות, אבל מה זה אומר שהיא יהודיה? בדיעבד, היה זה רגע שמאוד עורר אותה.

"וימצאהו איש", לפעמים זה סקינהד, לפעמים שוטר שחור. הרבה שליחים למקום, השאלה אם אנחנו יודעים לקלוט את המסר.

נמשיך. יעקב ביקש וישב אבל המציאות היא ויבך:

וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו

לא סתם אין ליעקב מנוחה כל השנים, "גזירה על המת שישתכח מן הלב", אבל יוסף לא מת. עברו על יעקב עשרים ושתיים שנה של אי ודאות, ומצבים אי ודאות מהוים את ייסורים הגדולים מכל: הוא חי? לא חי? מה קרה לו? האם אראה אותו שוב?

לצערנו, כעם, אנו מכירים את הרגשות הללו. איפה שלא נסתכל, נראה אי ודאות כזו מכרסמת באנשים סביבנו.

רק לפני שבוע נפתחו הארכיונים המכילים את הפרוטוקולים של הועדות שחקרו את סיפור ילדי תימן. לא סתם הכותרת הראשית, שמתנוססת בראש האתר, הוא "את אחי אנוכי מבקש".

בתקופת החטיפה של אלדד רגב ואהוד גולווסר, הגשתי תוכנית בוקר, בה הענקנו פינה לקרנית גולדווסר, אשר עדכנה באופן קבוע מה עשתה במהלך אותו שבוע כדי לקדם את המודעות לשחרור החטופים. רק אז הבנתי באופן מוחשי את משמעות הביטוי "אין שמחה כהתרת ספקות".

אבל גם לא באירועים הרי גורל, אפילו בדייטים, השאיפה תמיד היא לדעת בסוף הדייט, אם זה זה, או לא. אנחנו יכולים לחיות בשלום עם דייט גרוע, שברור שלא יצא ממנו כלום, וכמובן שכולנו משתוקקים לדייט מוצלח, בו אנו מבינים בצורה מובהקת שפגשנו את המיועד, אבל הכי מתסכלים הדייטים אשר בסופם שום דבר אינו ברור.

הרבה פעמים רגשות חזקים של אי וודאות ממשיכים לפעום דורות אחר כך. הדור של הנכדים נושא על כתפיו את כל הסיפור. ניתן לראות זאת כאשר מביטים על שמות הילדים של בנימין.

בנימין לא השתתף במכירת יוסף. אף כי ידע על מעשה אחיו, לא הלך רכיל לגלות הסוד לאביו, אבל היה מצטער על המאורע, וקרא שמות עשרת בניו בשמות המזכירים המאורע שקרה לאחיו, שנאמר:

ובני בנימין: בלע ובכר ואשבל גרא ונעמן אחי וראש מופים וחופים וארד (בראשית מ"ו כ"א)

בלע שנבלע בין האומות, ובכר בכור לאמו היה ,ואשבל ששבאו אל, גרא שגר באכסניות ,ונעמן שנעים ביותר, אחי וראש אחי הוא וראש הוא, מופים וחופים הוא לא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו, וארד שירד לבין אומות העולם או שפניו דומים לוורד

(סוטה ל"ו: תנחומא פ' ויגש סימן ז', בראשית רבה פצ"ד ח')

תחשבו על סיטואציה בגן הילדים: איך קוראים לך? חופים, כי אבא שלי לא ראה את החופה של אחיו. אלו ילדים שהם אנדרטה מהלכת לטרגדיה. אז, כמו היום. אי אפשר להדחיק את זה.

יוסף עובר מניסיון לניסיון. על אשת פוטיפר מדברים רבות אבל יש עוד ניסיון – זה שאחר כך. נו, אחרי כזה עמידה בניסיון קשה כזה מגיע פרס, לא? איפה המדליה של יצאת צדיק? ובכן, ממש לא מדליה, מה פתאום, עוד ניסיון: הוא מושלך לכלא. והנה, מגיעים לשם שני שרים, וכך כתוב:

וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף, בַּבֹּקֶר; וַיַּרְא אֹתָם, וְהִנָּם זֹעֲפִים. וַיִּשְׁאַל אֶת-סְרִיסֵי פַרְעֹה, אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו–לֵאמֹר:  מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים, הַיּוֹם?

יש פה שינוי אצל יוסף: פעם סיפר את חלומותיו הגרנדיוזיים שלו, והיום מתעניין בחלומות של אחרים ורוצה לסייע. מהרגע שהוא מגלה רגישות לאחר, הוא בשל לעלות מדרגה ולהפוך למנהיג אמיתי, אפשר לומר כך: רק כשאתה מקשיב לחלומות של אחרים – גם החלום שלך יתגשם. התחלנו מחוסר רגישות כלפי האחים הביולוגיים וסיפור החלומות שלו וסיימנו בקשב רב לחלומות של אחרים ורגישות שיא כלפי אנשים זרים. אלה לא דברים מפולפלים, ממש הפשט של הפסוק מראה לנו את זה.

אומר הרבי מלובביץ': גם כשאתה יכול להיות ברוגז עם כל העולם, שים לב אם מישהו לידך זועף, האם אתה יכול להיות ברכה למישהו אחר? האם אתה יכול למלא תפקיד בחייו?

הרבה פעמים אנחנו נוטים להתיחס למה שקורה לזולת לפי ההשלכה לגבינו (כשאמא של הבייבי סיטר של הילדים שלי סיפרה לי שהם חוגגים בר מצווה, לפני שאמרתי מזל טוב, אמרתי: "אה, אז זה אומר שרחל לא תוכל להגיע אלינו…"), או שאנו נוטים לתת פתרונות טכניים למצוקה, כשבעצם כל מה שצריך לעיתים זה פשוט להקשיב, לגלות אמפתיה, להתייחס באמת.

עכשיו: פרויקט מיוחד, אני רוצה שנסקור במהירות את כל ציטוטי יוסף מאז המכירה. אתם מוכנים?

שימו לב שבמכירה התורה לא מצטטת את דברי יוסף באירוע. הפעם ראשונה שמופיע ציטוט מפיו מאז המכירה, היא מול אשת פוטיפר:

וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים. 

ציטוט שני – מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים, הַיּוֹם?

ציטוט שלישי – כמספרים לו חלומות והוא אומר:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים–סַפְּרוּ-נָא, לִי.

כשהוא פותר הכל נכון, וגם פרעה חולם, שר המשקים נזכר בו – וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא (לא בשקף): אֶת-יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן-הַבּוֹר; וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל-פַּרְעֹה.

יוסף לא מתבלבל למרות שהיציאה מהכלא תלויה בתשובה ולמרות שזה מאורע שלא התכונן אליו (ויריצוהו מן הבור) – קודם כל אלוקים:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף, חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ; וַאֲנִי, שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר, תִּשְׁמַע חֲלוֹם, לִפְתֹּר אֹתוֹ. וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי:  אֱלֹהִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה 

כשפרעה מספר לו את החלום, תגובת יוסף היא:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-פַּרְעֹה, חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא:  אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה, הִגִּיד לְפַרְעֹה.  

ולאחר שמספר לו על שבע שנות שובע ושבע שנות רעב, מוסיף:

וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל-פַּרְעֹה, פַּעֲמָיִם–כִּי-נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים, וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ.

וממשיך ומסביר שצריך מנגנון שמישהו ינהל של איסוף אוכל ותבואה

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-עֲבָדָיו:  הֲנִמְצָא כָזֶה–אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ. 

הלו פרעה, מה נסגר? מה לך ולבורא עולם? אלא איך שמדברים סביבך – גם אתה מדבר. יוסף לא רק שלא מושפע מהתרבות הזרה, הוא גם מצליח להשפיע עלי. התורה לא אומרת את זה אבל פשוט מראה את זה באופן פשוט ומדהים, והפסוק הבא:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת, אֵין-נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ. 

כאן מופיעים הרבה ציטוטים של יוסף, אבל מול אחיו, הוא מתנכר להם וכמובן לא מזכיר את אלוקים מולם. במאמץ להסתרת זהותו מופיע ביטוי חדש: "חי פרעה":

חֵי פַרְעֹה אִם-תֵּצְאוּ מִזֶּה, כִּי אִם-בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה.

אבל לפעמים זה חזק ממנו:

וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן-אִמּוֹ, וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן, אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי; וַיֹּאמַר, אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי.

נתקדם להתגלות עצמה.

שימו לב שכבר כשיורדים השבטים למצרים, הם מכוונים אחרת:

וַיֵּרְדוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, עֲשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר, מִמִּצְרָיִם.

לא בני יעקב, אחי יוסף. את אחי אנוכי מבקש, הנה אחיך מתחילים לשוב אליך.

יוסף עורך להם מבחן במסגרתו שם אותם בכלא, משתיל רכוש זר בחפצים שלהם ומאשים את אחיהם הקטן, בנימין, בגנבה. המטרה של המבחנים החינוכיים הללו הינה להעביר אותם תהליך עמוק שאכן משנה אותם:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.

צרה כנגד צרה, מידה כנגד מידה.

הם מתחילים לראות את המעשה שלהם באור שלילי.

על מה אנחנו מוכנים לומר: אני ורק אני הייתי לא בסדר? אסיר אחרי אסיר נכנסים לכלא, אנשים בתפקידים בכירים, שנשפטו ויצאו אשמים, אבל עדיין מסרבים לקחת אחריות. לומר טעיתי. תבדקו על מה אנשים מוכנים להגיד משפט כזה? כמעט על כלום. גם כשאנו סתם מאחרים אנחנו מתחילים עם סדרת תירוצים, "איחרתי בגלל…", יש לנו המון מנגנונים שלא מאפשרים את זה.

אחי יוסף עוברים פה תהליך. בעת מכירת יוסף המקרא לא מפרט שיוסף זעק את כאבו. מה שנעלם אז, עולה כעת:

"אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ" – אז הם באמת לא שמעו, היו ממוקדי מטרה, לא שמו לב, עכשיו הצעקה הזו מהדהדת ומציפה מחדש, מהתת מודע אל המודע.

הרב משה כלפון הכהן מג'רבה מסביר שבנקודה זו, חוסר הרגישות לאח שלהם, חוסר האנושיות, יותר זעזע אותם מהמכירה:

"המידה הג' רחמנים לרחם את אחינו בית ישראל ולכל הנוהג כשורה כמו שריחם אברהם על לוט ואנשי סדום והצילם, וכן השתדל להתפלל וללמד זכות על אנשי סדום טרם נהפכו עריהם. וכן שאר אבותינו יצחק ויעקב ע"ה והשבטים ירשו להם המידות הנעלות האלה. ולכן היה קשה להם מה שלא שמעו תחנוני אחיהם וצרות נפשו – יותר ויותר מעצם החטא והעבירה של המכירה. כי כמעט עזבו אז במה שלא שמעו תחנוני אחיהם את כל שלוש המידות האלה. ומזה יבין המבין ויכיר המכיר להיות עיניו פקוחות להתרחק ממידת האכזריות ולאחוז במידת הרחמנות, כי באותה מידה שהוא מתנהג מתנהגים כמו מן השמיים" (דרכי משה, פרשת מקץ)

יש כאן הכרה ראשונה בחטא, וגם וידוי. אבל זה לא מספיק. להגיד "סליחה סליחה" זה לא באמת פותר לפעמים, צריך תיקון אמיתי.

בואו נחשוב על תסריט שבו יוסף היה מספר להם מיד מי הוא. הבושה הייתה מכסה את פניהם, והם לעולם לא היו יכולים לחזור להיות משפחה מאוחדת. מעתה והלאה הם היו מתביישים ממנו. לכן יוסף מעמיד אותם במבחן. הוא לוקח אליו את בנימין ומאיים להשאיר אותו במצרים, ובאותו רגע מתברר שהאחים תיקנו את שורש החטא. יהודה מתייצב ומכריז שהוא מוכן להישאר בכלא המצרי במקום בנימין.

"ראה (יוסף) להעמידם בניסיון לדעת אם בעשרים ושתיים שנה שלא ראה אותם שינו את תכונותיהם ואם נתחרט ממה שעשו כנגדו, עד אשר ראה שעשו תשובה שלמה" (אברבנאל)

הרב שמשון רפאל הירש – זו נראית "הטרדה חסרת כל תכלית", אבל יוסף רצה לחזור למשפחה לא כשר, אלא כאח, לא חיצונית אלא פנימית.

איך רואים שהם עשו תשובה שלמה? שימו לב – מילה חדשה נכנסת לסיפור – ערבות. ערבות הדדית:

יהודה ליעקב:

 אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ–מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ: 

יהודה ליוסף – המשפט השני שמחולל את כל המפנה:

כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר:  אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים.  לג וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר–עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו.  לד כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי:

22 שנה, ושנייה. ברגע הזה, לאחר שיהודה אמר את המילים הנכונות, בום, מיידית:

וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו.  ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.  ג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; 

אני יוסף.

לכל אחד יש את ה"אני יוסף" שלו. הרגע בו הוא מקבל תשובות לכל השאלות, בו פתאום הכל בהיר, כל התעלומות והדברים המוזרים מתפרשים.

המהלך הושלם.

החטא היה ההפקרה. אם היה מתגלה אליהם לפני כן – החטא היה מהדהד כל הזמן. עכשיו הם מוכיחים שתיקנו הוכחה מוחצת – הוא מוכן להיות עבד במקום בנימין, ושימו לב – גם בנימין בן של רחל, כמו יוסף, חלש יותר, צדדי יותר, והנה יהודה מוכן להקריב את עצמו בשבילו. זה מה שנקרא תשובת המשקל, התיקון הכי קיצוני לחטא של זריקת יוסף לבור, יהודה מוכן להשליך את עצמו לבור, לכלא, ובלבד שלא יקרה כלום לבנימין. הנה ההוכחה, הנה התיקון.

אנחנו רוצים פרטים, צהוב, רגש, מנגינה נוגעת. התורה רוצה  להיות תורה, מלשון הוראה. להורות. היא לא מספקת את הסקרנות החטטנית שלנו, אלא נותנת לנו חומר למחשבה והוראות פרקטיות לחיים שלנו, דווקא מתוך הדרמה האנושית הזו.

זוכרים את המילה אלוקים? פתאום יוסף חוזר להשתמש בה בחופשיות ומשתמש בה כדי להסביר הכל, תראו:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה.  ה וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה:  כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה.  ח וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים

יוסף לא אומר את זה רק כדי לנחם אותם, אלא מגלה להם ולנו סוד גדול – הפרשות האלה רק לכאורה נורא אנושיות, מספרות סיפור דרמטי, אבל במקביל הן גם נורא אלוקיות. ה' בונה פה מהלכים. יציאת מצרים, גלות וגאולה, אנחנו רואים רק את הגלוי, אבל יש פה הרבה נסתר.

המגזין טיים סיכם ובחר את איש השנה, ציפיתם שיהיה זה טראמפ? הוא ה-איש שעשה את השנה הזו, לא? לא. נבחרה דמות שחורה משחור. עם מגלב. מלאך המוות. תחתיה כתובים כל השמות של כל מי שנפטרו השנה. הרשימה, גם עולמית וגם ישראלית, ארוכה מאד. הלכתי לויקיפדיה, גם שם, בערך 2016, ניתן למצוא שמותם של דמויות מוכרות שנפטרו, מדיוויד בואי עד ג'ורג' מייקל.

אבל אז גיליתי עוד קטגוריה בויקיפדיה. אמרנו שאנחנו ברוח של סיכומים לא של התחלות, אבל זה רק כי סיכומים קל לעשות, רואים מול העיניים מה נגמר, והתחלות – אין לנו מושג מה מתחיל, מה הפוטנציאל של כל מי שנולד ב-2016, איזה אור ירד לעולם. שם, לצד הקטגוריה מי שנפטרו, ישנה גם קטגוריה של מי שנולדו. כיום יש בה רק ערך אחד – 2 במרץ – הנסיך אוסקר קרל אולוף משוודיה, דוכס, בנם של נסיכת הכתר ויקטוריה נסיכת שוודיה ושל הדוכס דניאל, הנכד הרביעי של מלך שוודיה, השלישי בסדר הירושה לכתר השוודי אחרי אימו ואחרי אחותו. נולד ב-2 במרץ 2016 בשעה 20:28 במשקל 3.655 ק"ג בגובה 52 ס"מ. אז אם אתה לא איזה נסיך דוכס יורש שוודי לא מקטלגים אותך כבר עם לידתך, אבל זה נתן בי אופטימיות, אי אפשר לשים על השער את כל הפוטנציאל והכישרון והיוזמה שנולדו השנה הלועזית, פשוט כי עוד אי אפשר לסמן אותם.

אנחנו מתקרבים לסיום – על המפגש יוצא הדופן עם יעקב ועל הפרידה של יעקב מכל בניו נדבר בשבוע הבא – בסיפור שחותם את ספר בראשית – אבל אי אפשר לסיים בלי הדמעות של יוסף. שוב מילה מנחה שאומרת לנו: שימו לב. הוא בוכה. ולא נעים לומר הוא בוכה עלינו.

מצאתי חמש פעמים:

וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם, וַיֵּבְךְּ; וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם, וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם, וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם.

וַיְמַהֵר יוֹסֵף, כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל-אָחִיו, וַיְבַקֵּשׁ, לִבְכּוֹת; וַיָּבֹא הַחַדְרָה, וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה.  לא וַיִּרְחַץ פָּנָיו, וַיֵּצֵא; וַיִּתְאַפַּק–וַיֹּאמֶר, שִׂימוּ לָחֶם. 

וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה

וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו, וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם;.

וַיִּפֹּל עַל-צַוְּארֵי בִנְיָמִן-אָחִיו, וַיֵּבְךְּ; וּבִנְיָמִן–בָּכָה, עַל-צַוָּארָיו

"בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין, ועתידין ליחרב" (רש"י)

מה זה קשור עכשיו? תבכה מהתרגשות שנפגשתם, תשמחו שיהיה בית מקדש, למה לבכות עכשיו שיחרב, כמו לבכות עכשיו שהנין של הנין שלך ייפטר מן העולם. התשובה היא – על מה חרב בית המקדש? שנאת חינם, שנאת אחים. הם בוכים על כך שאנחנו לא נלמד את הלקח. הם בוכים עלינו. הם נותנים לנו כאן את כל המסקנות – האם נפיק את הלקחים? האם נבין שאם יש מלחמת אחים יוצאים לגלות?

נסיים בבדיחה מפורסמת:

אגדה אורבנית ותיקה מספרת על קהל מתפללים בבית כנסת בזמן פרשת השבוע על יוסף ואחיו. כשרב הקהילה קורא בתורה ומגיע לנקודת הזמן בסיפור בה יעקב אבי המשפחה שולח את יוסף לראות מה שלום אחיו, קמה בקהל איזו גברת קשישה ומתחילה לצעוק: "יוסף שוב אתה הולך כבר שנה שעברה אמרתי לך לא ללכת הם רוצים לזרוק אותך לבור!".

מה מנסה הגברת התימהונית הזו לומר לנו? מהו מוסר ההשכל של אגדה אורבנית זו? האם הגברת הזו טיפשה שאינה יודעת את סוף הסיפור של יוסף ואחיו ואולי יש לה מסר עמוק עבורנו? אולי היא זועקת אלינו כולנו בקריאה נואשת מדוע אינכם לומדים מהסיפור שלך יוסף ואחיו? הסיפור מלמד אותנו על רגישות אנושית, סולידריות, אכפתיות כלפי זרים וכלפי אחים, אמונה באלוקים גם בתרבות זרה בלי בושה בערכים שלנו – למה ליפול שוב לאותם בורות, תרתי משמע? האישה הזו לא טיפשה ולא מבולבלת, העלילה של יוסף נשארת אותה עלילה כל שנה, השאלה היא אם העלילה שלנו יכולה להיות אחרת.

בשבוע הבא – נפרדים מספר בראשית. היו עימנו.

***

כאן ניתן להאזין לקובץ אודיו של השיעור

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

שיעור נוסף, בתל אביב, מתקיים מדי יום ראשון בשעה 21:00 בהאנגר 11, נמל תל אביב. השיעור בתל אביב בעלות סמלית של 30 שקלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *