לפני שלושה שבועות נפטר חמי האהוב. ההתמודדות עם האבדן, בשבילי, כרוכה בחיפוש אחר משהו שיצמצם את תחושת הסופיות הבלתי נתפסת של המוות. היה איש – ואיננו עוד. אין. סוף.
הייתי שם, ברגע שבו יצאה נשמתו. בקול רועד מבכי, זכינו ללוות את נשימותיו האחרונות בשירה של פיוטים וניגונים. היה זה מעמד קדוש ומלא תפילה וכוונה, בו ההבדל בין חי למת הפך למוחשי מאוד. מוחשי מדי.
מאז לא מרפות ממני השאלות – מה נותר מהאדם אחרי לכתו? בידיעה שהסוף מחכה לכולנו – איך נכון לחיות? או אולי כמו שמרטין בובר שואל – לחיות לשם מה? אפשר לעבור תקופות ארוכות בלי להידרש לכך. הסתמיות, הציניות, ה״זה רק עוד יום״, בזבוז הזמן, הם האויבים הגדולים של כולנו. בגיל מסוים מתאים לחיות ככה. זה הדיבור. קל להתמכר לרומנטיזציה של הכלום.
אבל איך אפשר להשלים לאורך זמן עם מצב קיומי כל כך מייאש? שהרי אם אין תמורה נפשית – סיפוק, שמחה, נחת – מה נותר? לשם מה לעשות? לשם מה בכלל לחיות? לשמחתי, תודה לאל, החיים זימנו לי מצבים ותקופות שבהם לא הזדהיתי עם התחושה המרה הזו. וגם הבנתי שאני לא מוכנה להסתפק בחיים של ״לא תהא תמורה״. רוצה תמורה. שמחה. יצירה. עשייה. אהבה. נתינה. משמעות. אבל איך? איך להטעין את חיינו במשמעות?
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת
דווקא בתיאור סוף ימיו של יעקב טמון, על פי הזוהר, מסר מנחם ומעודד:
״וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כָּךְ הוּא וַדַּאי, שֶׁהֲרֵי לֹא כָתוּב וַיִּקְרַב יוֹם יִשְׂרָאֵל לָמוּת, אֶלָּא יְמֵי, וְכִי בְּכַמָּה יָמִים מֵת בֶּן אָדָם? וַהֲרֵי בְּשָׁעָה אַחַת, בְּרֶגַע אֶחָד מֵת וְיוֹצֵא מִן הָעוֹלָם. אֶלָּא כָּךְ לָמַדְנוּ, כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לְהָשִׁיב אֵלָיו אֶת רוּחוֹ, כָּל אוֹתָם יָמִים שֶׁעוֹמֵד בֶּן אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה נִפְקָדִים לְפָנָיו וְנִכְנָסִים בְּחֶשְׁבּוֹן. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם שֶׁיָּמָיו הִתְקָרְבוּ אֶל הַמֶּלֶךְ בְּלִי בוּשָׁה, וְלֹא נִדְחָה יוֹם אֶחָד מֵהֶם הַחוּצָה״
״כשאדם מת ועולה לשמיים״, מסביר יעקב נגן, ״כל יום ויום מימי חייו עולה עמו. משמעות הדבר היא שהימים שחיינו על פני האדמה – לטוב או לרע – לא חלפו ונעלמו כפי שהיינו רגילים לחשוב, אלא כל יום ויום והתוכן המיוחד שהעניק לו האדם מלווה אותו לנצח״. על פי הגישה הזו, ״כל יום הוא פוטנציאל שאפשר לממש״. על האדם לשים לב לכל יום מימיו, ולהתאמץ לחיות אותו נכון, כדי שלא יחמיץ את ההזדמנות המיוחדת שמתחדשת מדי בוקר.
כלומר, כל יום הוא חשוב בפני עצמו, וכדי למצות את הזמן שניתן לי, עלי לשאול שוב ושוב בכל רגע: מה התפקיד שלי עכשיו? בסיטואציה הנוכחית? ביום הזה? באופן פרטי, ובאופן כללי. ולבחור. לבחור עם מי להיות, לבחור מה לעשות. מה לחשוב. לבחור מה משפיע עלי ועל מה אני רוצה להשפיע.
רבי נחמן מברסלב אומר שלהאריך ימים פירושו להרחיב ולהגדיל כל יום. למצוא את הטוב שבו. אדם שזוכה לאריכות ימים אמיתית הוא מי שנוכח בכל יום באמת, מעריך כל רגע של חיים.
חמי זכה לחיים טובים ומלאי אהבה, וגם לאריכות ימים. הקהל הגדול שליווה את דרכו האחרונה קיבל שיעור גדול ב״איך לחיות״; לא לקבל כמובן מאליו את החיים, להתבונן במגוון האינסופי שבטבע ולהעריך את פלאי הבריאה שסביבנו, לשמוח במשפחה ובחברים. לאהוב. אלה המילים עמן חתם את ההספד שכתב על עצמו: ״למרות הסבל וכאב, העוולות והשנאות, יש עוד הרבה מקום לאור ואהבה, לשמחה ולהתחדשות, להתעלות משירה, ממוזיקה מהאפשרויות האינסופיות של הדמיון והרוח האנושית. מי ייתן שאלה ישקלו כנגד כל הצער בדרך״.
בסוף המחזה ״אורזי המזוודות״ כותב חנוך לוין כך:
״את הדבר האמתי שיש לנו להגיד אנחנו לא אומרים. ואני שואל: הלא כשאנחנו שוכבים על העגלה הזאת, והסדין הלבן מכסה אותנו, ועוד מעט תכסה אותנו גם האדמה, כשאנחנו שוכבים כאן הכל נעשה פתאום ברור מאוד, מה היה טפל ומה עיקר, ברור לנו שהיה משהו אחר להגיד ואנחנו לא אמרנו, בזבזנו, לעסנו וירקנו, ולא אמרנו. אלוהים, אתה נתת לנו את ההלוויות כדי להזכיר לנו את חיינו, עשה שלא נשכח את העגלה הזאת והסדין הזה גם בין ההלוויות״.
אמן.
הדברים מוקדשים לעילוי נשמתו של נעם (גאס) זליגמן בן מרי ואריה לייב
