כוונות טובות, מחיר יקר

אי שם, בדרום מזרח הודו, קבוצת אנשים אידאליסטים הקימה לעצמם עיירה אוטופית, שהכל בה חייב להיות מושלם. תושביה עוסקים בפעילות ספורטיבית, ממחזרים כל דבר, משתתפים בסדנאות רוחניות ויורים לכל עבר ססמאות על שלום פנימי, אור ואהבה. אך האם בשם אותן מטרות נעלות, הם לא מקריבים את המטרה החשובה והקודמת לכולם: צדק?
כוונות טובות, מחיר יקר

לקראת סוף מסעי בהודו, הגעתי לשני מקומות נהדרים, בדרכם, אך בשניהם מצאתי תופעה דומה, שהינה בלתי נעימה, ואפילו מדאיגה. אני מדבר על הפרדה בין קבוצה לקבוצה, חלוקה ברורה ופטרונית בין בני אדם, משלחות שיצאו לחפש חיים חדשים, ומצאו את עצמם בערים מפנקות ומבוצרות. הדאגה הייתה אישית, כי בשני המקרים מצאתי את עצמי נמשך לצד המערבי יותר, העשיר יותר, כלומר, בסופו של דבר, לזה שיוצר את ההפרדה.

פונדיצ'רי היא עיירה קטנה בדרום מזרח הודו, במפרץ בנגל. העיירה ידועה בצמד דברים המוצאים זה את זה. הראשון, הוא השליטה הצרפתית הארוכה במקום, והשני, הוא השהות של סרי אורובינדו, פעיל פוליטי, משורר ומורה רוחני ממוצא בנגאלי, שבגלל אותה שליטה זרה בה מצא מקלט מהאנגלים. יחד עמו פעלה מי שידועה כ"אימא", זוגתו, מירה אלפאסה במקור, ציירת צרפתייה שהגיעה בעקבותיו למקום, לקחה את השליטה על האשראם לאחר שהוא פרש להתבודדות והמשיכה בכך אחרי מותו. עד היום פונדיצ'רי הוא "יוניון טרטורי" בתוך מדינת טאמיל נאדו, ויש לה ממשלה ומושל נפרדים, זכר לאותה קולוניה צרפתית ארוכת שנים.

המקום עצמו מחולק, די בגסות, באמצעות תעלה, ויותר מכך, בהכרזה די ברוטלית של הארכיטקטורה המקומית, לחלק צרפתי וחלק הודי. האחד, נראה כמו הודו המוכרת, הצפופה והמגובבת, בה חנות עולה על חנות, הכול מבוקע וחלקי, ואין ספור סיפורים אנושיים מתרחשים בכול מטר מרובע ואלו החלק אחר עשוי בתים קולוניאליסטים רחבים, לבנים ואלגנטיים, וילות על הים, וגן אירופאי לכל דבר, הנמצא ממש בלב החלק הצרפתי, ומגדיר אותו. אותו חלק מלא היום במלונות, מסעדות, ברים, וכמובן, צרפתים בחופשה. המעבר בין חלק לחלק בפונדיצ'רי חד ומעורר תדהמה, לרגע אתה בהודו, וברגע שאחריו אתה בעיירת חוף צרפתית שנשכחה מאחור, שמופיעה לפתע כמו תזכורת לעולם אחר ואבוד.

הנוכחות של האשראם של סרי אורובינדו והאימא מורגשת מאוד בפונדיצ'רי. בערך כל מה אינו בית מלון או מסעדה, הוא בניין השייך לאשראם –  בית ספר, מפעלים, חדרי אוכל. האשראם עצמו, ברובו, סגור למבקרים, בוודאי למי שרוצה להיכנס לעומק המקום, אבל ממה שהצלחתי לבדוק יש שם שילוב מעניין, אם כי מוזר ונראה כשילוב בין פעילות גופנית לפעילות נפשית. כל חסידי האשראם, כולל נשים (בהודו!) נוהגים להסתובב במכנסיים קצרים, ומפגינים גוף ספורטיבי למופת. מחזה זה הולם גם את לוח המודעות במקום, המכריז על אין ספור תחרויות וקבוצות ספורט, לצד משפטים על שלום פנימי, שלום חיצוני, שלום בכלל, ופרחים. האימא אהבה מאוד פרחים, ואין מקום פנוי מהם במרחב. דווקא העניין הספורטיבי נראה לי כמו ניסוי רוחני די מוצדק: מספיק אנדרופינים לאורך היום בהחלט יכולים להוביל לתחושת רווחה רוחנית לא מבוטלת. לצד פונדיצ'רי, נמצאת העיירה אורוויל. אורוויל היא כולה פועל יוצא של אותו זוג החביב, שהיה, עד כמה שהכרתי מגיעה, די חלוצי בהבאת התפיסה ההודית למערב. מאותה ראשוניות, גם נובע כנראה כוחו. הרעיונות האוטופיים והניואייג'ים, עד כדי גיחוך, לעתים, של הצמד, הובילו להקמת אורוויל, "עיר העתיד", ב-1968, הם התייחסו אליו כניסוי בהתיישבות אנושית.

הניסוי, כולל מעין קיבוץ ענק, המלא בקהילות קטנות, העסוקות, בדומה לאשראם, בפעילות יצרנית. האימא נמצאת בכל מקום במרכז המבקרים, יחד עם סיסמאות הניו-אייג' שלה, והמקדש הניצב במרכז העיירה, מבנה עתידני עשוי זהב בעיגול עצום, נראה כמו מקדש של חוצנים בעלי מחצבים עשירים, ונקרא "המאטרי מנדיר", מקדש האם. העיירה כולה נראית כמו מין הרפתקה אוטופית מלאת תמימות וכוונות טובות, שאפשרית רק במקום עצום, מגוון, יוצא דופן ופתוח, כמו הודו. משום מה, המדינה הסכימה לתת אדמה לפרויקט ולתמוך בו.

עד כמה המקום אוטופי? בטקס החניכה שלו, משלחות ממאה ועשרים מדינות, הניחו חופן אדמה מארצם בתוך פרח לוטוס עשוי אבן. לעתים, גם עודף סמליות היא תכונה מגונה. מלבד המוצרים (האורגניים!) הבגדים (המעוצבים!) האוכל (המערבי והמוקפד!) הסביבה (הממחזרת, הטבעית, החסכנית!) יש במקום כול מני פרויקטים יוצאי דופן, כמו מרחב בינלאומי ובו חדרים המוקדשים לכל עם וארץ, ובו חוגגים את החכמה המצויה בכל עם ושבט. שוב, גם לכוונות טובות יש גבול, וכמה שזה נראה נהדר, מכיל ומגוון, התחושה העולה מזה היא, סליחה על החמיצות, קצת של פעילות בית ספרית.

אז היכן ההפרדה פה? חקירה קלה, או נסיעה אחת בדרך המובילה לעיירה האוטופית, מגלה אותה. הטאמילים, שאדמתם נלקחה, לא מתלהבים ללא גבול מהרעיון. הם אולי מרוויחים כלכלית מגדודי התיירים, אבל הם ללא ספק הנם המשרתים בכל העסק הזה, הפועלים של הכפר האוטופי, בו אזרחי העולם ממשים את עצמם ואת כישוריהם בעזרת כוח עבודה זול (מזכיר לכם משהו?).

הפרדה בתוך הפרדה, פונדיצ'רי ואורוויל. היכן הבעיה? ישאל הקורא, ובכן, הבעיה היא שהיה לי נוח יותר, נעים יותר ומרווח יותר בחלקים המערביים, והשאיפה לאותה נוחות היא, בסופו של דבר, הסיבה שאותן הפרדות מגיעות לעולם. ההתפתחות של הערים הללו, ממרחק מאות שנים, דומה דמיון מפתיע. החלק העשיר של העולם מוציא משלחות לעבר המרחק בכדי להרחיב את עושרו, ולמצוא על הדרך מקומות בהם אפשר להתיישב, לנצל, ולהשתמש באותו ניצול כדלק לאיכות חיים. זה עתיק כמו האנושות, ובכל זאת, כשאתה רואה את התוצאה כמבקר, אתה עומד די מופתע ומבולבל. זה כל כך בוטה, כל כך לא מודע לעצמו. ופה, אפשר לא רק לראות את התוצאה ממרחק השנים ,וללא הפרדה ממשית, כפי שהיא בפונדצ'רי היום, אלא אפשר לפתע לראות איך זה מתרחש בהווה.

ובהווה טמון כנראה המוקש הגדול ביותר. זה נראה כל כך נכון ומוצדק. עיירת העתיד השיתופית שבה אין לאיש רכוש פרטי, שבה הכול ממוחזר, האנרגיה סולרית, הרכיבה על אופניים וההקפדה על תזונה בריאה. שם יוצרים אומנות, מעצבים מוצרים אלגנטיים, מתפנים למימוש עצמי, ואני לא רק מלגלג, הדברים הללו אכן מתרחשים בפועל, אבל באיזה מחיר? והאם הם אורגניים כפי שהאוכל אורגני? האם בשם אותן מטרות נעלות לא מקריבים את המטרה החשובה מכולם, הקודמת לכולם: צדק?

השאלה הזו אינה מופנה רק לתושבי אורוויל של ההווה, או פונדצ'רי של העבר. היא מופנה לכל אחד. היא מופנית לחלוקה ההולכת וגוברת בין מזרח ומערב, עשירים ועניים. כל אותן ערים מחולקות. כל אותן כוונות טובות, שמתהלכות כמו פיל בחנות חרסינה. אין שום סיבה לחתור לאוטופיה, כי היא זרה למהלך האנושי. אין שום סיבה להתבדל ולהתכנס, בשם איזו חתירה לאמת, טוהר המחנה, ניסויים שונים ומשונים בחיים, שאין בהם דבר הדומה לאמת. אין סיבה, כי התוצאה, תמיד, היא הפרדה שתעלה בין האחד לאחר.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. ה"אימא", מירה אלפאסה, היתה יהודיה בת לאב יהודי מטורקיה ואם יהודיה ממצרים.
    https://en.wikipedia.org/wiki/Mirra_Alfassa
    בספר מאת דוד זלר ז"ל, "מסע בשביל הלב", הוא מתאר את פגישותיו איתה ומספר עליה רבות.
    על הספר: https://www.davidzeller.org/lev/

    ע.
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *