עם בהפרעת קשב

פרשת וארא, התשע"ז: מה הפריע לבני ישראל, המייחלים לישועה, לשמוע את מסר הגאולה הפלאי שהביא איתו משה? סיון רהב מאיר בשיעור מצולם על ארבע דרגות של שעבוד, הדברים שמונעים מאיתנו להתרכז בעיקר, והדרך האידיאלית לשמר החלטות ורעיונות טובים

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית העמוד]

בשבוע שעבר קבלתי תגובה מבחורה בשם הדר מבאר שבע, היא הקשיבה לשיעור הקודם, בו ציינתי איך בני ישראל הפכו את "הבאסה" שבשעבוד, לתפילה. בדיוק לפני כחודש, מסתבר, היא נכחה בהרצאה שעסקה בשעבוד מצרים, ובעקבותיה היה חשוב לה לציין, שלא הרבה שמים לב לכך, אבל שעבוד מצרים, היה כמעיין שואה, ואפילו ארוכה יותר: 400 שנה של עבדות קשה, מחנות עבודה, רצח תינוקות, שימוש בילדים כאבני בנייה ועוד זוועות רבות.

בעקבות התגובה הזו, חשבתי שאכן נכון לפתוח בהסבר מעמיק על שעבוד מצרים. לשם כך, ניעזר ברב יהושע שפירא ,ראש ישיבת ההסדר ברמת גן, ובספרו המופלא "בקרבך קדוש", שעוסק ממש בנושא זה. הרב שפירא מציין שבדרך כלל אנו נוטים לתאר את השעבוד בצורה מאד פשטנית, הוא מבקש למחוק את מה שאנחנו זוכרים מההגדה של פסח, ולהביט על כל הנושא מחדש:

"מהו שעבוד? יש שעבוד חיצוני, גופני, עבודת פרך שאתה עמל בה מתוך כפייה ולחץ. זו בוודאי צרה גדולה ומועקה שקשה לשאת אותה. אלא שגם בתוך העול הנורא הזה יש כמה רמות ועומקים של שעבוד. לא זהו השעבוד הגרוע ביותר".

הוא מתאר ארבע רמות שונות של שעבוד, הרמה הראשונה היא הרמה הגשמית, ומדברת על שעבוד פיזי:

"נתחיל ברמה הראשונה: בוקר. יותר נכון – בקושי בוקר. הנוגש המצרי הופך עליך את המיטה ומוציא אותך בבהלה החוצה, לעבודה. עיניך טרוטות עדיין משינה, וכולך שבור ורצוץ מעבודת האתמול – אבל אותו זה לא מעניין. זה קורה ככה יום אחר יום, ואתה חורק שיניים ומחזיק מעמד. אבל יום אחד, כשאתה רואה את המצרי עושה את אותו הדבר גם לאבא שלך, אתה מרגיש שמשהו בתוכך מתבקע. במצרים יכולת לראות אותו עושה את זה לא רק לאבא, אלא גם לסבא ולסבתא. איזו השפלה.

המציאות המתמשכת הזו, שנים ארוכות כל כך שבהן רואים את כל המשפחה, אבא ואמא, סבא וסבתא, דודים ובני דודים כשכולם מושפלים עד עפר, ממוטטת את עצם ערך האדם ונוטלת את הטעם מחייו. יש מציאות של חייל שבוי, כמו שפגשנו לצערנו לא מעט בשנים האחרונות. השבוי סובל סבל שקשה לתאר אותו, ובכל זאת – יש לו עוגן של שפיות. הוא יודע שיש לו משפחה שהיא מחוץ לכל זה. יש למה לצפות ובמה להיאחז, כדי שיהיה טעם כלשהו לשרוד את הסבל העובר עליו. אבל במצרים היינו כולנו שבויים, כולנו מושפלים וכולנו אבודים.

אבל השעבוד הזה, כמה שהוא קשה ונורא, הוא רק ההתחלה. זה שעבוד חיצוני של הגוף הגשמי, של הכבוד והמעמד החיצוני, זה עוד לא משהו שנוגע בעומק הנפש".

הרמה השניה של השעבוד מדברת על שעבוד מנטלי, על חוסר היכולת לצאת מזה, חוסר היכולת אפילו לדמיין שיש מציאות אחרת. המחשבה היא שככה זה צריך להיות ואי אפשר לשנות. גם כשיש להם קצת זמן פנוי והמוח מפליג במחשבות, לא הייתה בו ולו מחשבה אחת של חרות, מצרים הייתה אז מעצמה גדולה, ולא היה שום סיכוי לגבור עליה:

"מצרים של אותם ימים הייתה פסגת האינטליגנציה האנושית. הנוגשים שבהגדות המצוירות לא היו המיטב שלה. זו הייתה אולי הפעם הראשונה בהיסטוריה שאומה אחת ריכזה בתוכה כל כך הרבה ידע וחכמה, והיטיבה כל כך להשתמש בהם. למצרים היו טכנולוגיות מדהימות, מדע שאנחנו – עם כל מה שעומד לרשותנו כיום – מתקשים פעמים רבות לפתח משהו שיגיע לרמתו.

לכו למוזיאון ישראל ותתבוננו במגילת העצמאות של מדינת ישראל. חיפשו בכל העולם דיו מוצלחת, שתחזיק מעמד לשנים רבות, והדיו הכי טוב שמצאו כבר דהה. עכשיו לכו ותתבוננו בפפירוסים המצריים שמוצגים שם. הדיו שלהם חדשה ומבריקה, כאילו בזה הרגע סיימו את כתיבתם. אין היום מי שיודע לייצר דיו כזו. אין גם מי שיודע לחנוט מתים או לבנות פירמידות כמותם.

אם כך, אבותינו מצאו את עצמם כפופים תחת ידו של עם שנמצא בפיסגת התרבות, המדע והיצירה האנושית. הם שלטו בכל תחום שהיה אז רלוונטי, ואילו בני ישראל מה ידעו? – לסחוב. עם של עבדים, עם חסר תבונה או כושר יצירה, עם שנאה לו לסחוב אבנים מפה לשם ולשרת את הגאונות המצרית.

ככל שהלך השעבוד והתמשך, הם התרגלו ואפילו השלימו. אנחנו עם של סבלים, מה אנחנו כבר יודעים לעשות? זו הרמה השנייה – לא רק שאנחנו וכל משפחותינו משועבדים, אלא גם כך ראוי שיהיה. זה שעבוד פנימי, טשטוש גמור של המהות העצמית של  ישראל כבני חורין, כזרעם של האבות הקדושים, כעם שעתיד להאיר את העולם כולו באור התורה".

הרמה השלישית מדברת על הפן הרוחני:

"מן המדרגה הזו יורדים ישראל למטה עוד יותר, כשהפעם אנו יוצאים מן התחום האנושי הנוגע במעלות של חכמה ומדע ועוברים אל התחום ה'דתי', ה'אלוקי'. כמו שכתוב בתורה בפירוש, היו במצרים חרטומים שידעו להפוך מים לדם ומטה לנחש, וגם להעלות צפרדעים מן היאור. לא מדובר באגדות או בדמיונות של אחיזת עיניים – התורה מעידה שכך היה. האם מישהו מאיתנו ראה פעם אדם שיודע להפוך מים לדם? כמה מרשים. היה שם בית ספר לכישוף, פקולטה גבוהה למדעי הקוסמות.

כמה בלבול יכולים להיווצר כשמסתובבים בתוך עם שאלו הכישרונות שלו. הרי כמה אנשים בדור שלנו מתבלבלים ורועים בשדות זרים, אחרי שיטות רוחניות, עבודה זרה, דברים שנראים ונשמעים נהדר. איך אפשר לא להיות מושפע מעם שמשעבד אותך? חלק מבני ישראל לא התפתו, אבל זה פיתוי אדיר לשמור על חירות הנשמה".

השעבוד הרביעי, הנו העמוק מכולם:

"פרעה מלך מצרים, היה מלך העולם, 'אני עשיתיני'. פרעה הוא אלוקים. הכול ממנו, השפע יוצא ממנו, הנילוס מתמלא מים ממנו, כולם עולים לרגל, הוא תמצית הועלם. לא מדובר בטיפשים ותמימים זה היה עמוק ומרשים. זה עומק השעבוד. המכות הפיזיות הן רק חלק קטן מהתמונה.

בימינו – ההרגל לצייר את המצרים כבריונים גסים ומגושמים מכניס אותנו לשאננות. הרי אף אחד מאתנו אינו נמשך אל הגס והמכוער סתם כך, לשם גסות וכיעור. אנחנו חושבים שאלו פניו של הרע בעולם, וכך אנחנו נרדמים בשמירה ונופלים כפרי בשל לידי המצרים העדינים, החכמים, שנראים טובים, מרשימים, משכנעים".

אכן, יותר מסתם באסה… איך יוצאים מכאן?

ממשיכים.

פרשת "וארא" מתחילה באחד הטקסטים היפים והמכוננים, טקסט שעולה ממדרגה למדרגה, בואו נראה איך מסופרת יציאת מצרים מהזוית שלו, של בורא עולם:

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי, וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִידִים אֹתָם. וָאֶזְכֹּר אֶת-בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'.

בפסוקים האלה יש הכל: עם, ארץ, תורה. ניתן למצוא בהם את ארבע לשונות של גאולה (והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, המפורטים גם בהגדה של פסח), וגם את המילה המיוחדת "מורשה". הרב יהודה בן ישי, שמעביר את חוג התנ"ך בבית ראש הממשלה, שם את האצבע על המילה, שמופיעה גם בספר דברים, שם נאמר "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". רק על שני דברים נאמר מורשה: ארץ, ותורה. מורשה אינה ירושה רגילה שאפשר לחלק, או לבזבז, מורשה אינה לגמרי שלך, אלא היא דבר שצריך להעביר הלאה, מדור לדור.

הרב שמשון רפאל הירש (הערב, כ"ז טבת, יום השנה לפטירתו) אומר:

"התגלות חדשה זו של האלוקים כבר מראשית ההתחלה של ההיסטוריה הישראלית הוכנה, כל מהלכיה הביאו לרגע זה".

כלומר כל מה שעברנו עד עתה הכל הכנה לרגע השיא הזה, ועכשיו – כעומק הציפיות עומק האכזבות, כעומק החקירה עומק הנסיגה – עומק ההבטחה כך חוסר ההקשבה, אחרי הפסוקים המדהימים לטובה מגיע אחד הפסוקים המדהימים לרעה, מיד אחר כך, זה הפסוק הבא:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

זה מזעזע. אפשר לעצור כאן. האמת שגם חז"ל מזועזעים, הם שואלים את עצמם, מה קורה פה?

אומר המדרש:

ר' יהודה בן בתירא אומר הרי הוא אומר "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח" – וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח? נולד לך בן זכר, רבך מוציאך לחירות, ואינו שמח? אם כן למה נאמר "ולא שמעו אל משה?"

שאלה נוקבת מאוד – מה קורה פה? באים אליכם עם הבשורה הכי משמחת סוף סוף, ואתם אפילו לא שומעים?

בואו נקדיש תשומת לב לתשובות כי זה מנגנון אנושי שעלול לפגוע גם בנו, לא עלול, בטוח פוגע גם בנו בדברים הכי פרקטיים – בשורות גדולות, שיפורים בחיים, עניינים נשגבים, אבל בסוף – הדברים הגדולים נדחים מפני הדברים הקטנים, נתחיל בתשובה שלא נקדיש לה את מירב תשומת הלב אבל חשוב לזכור שגם היא קיימת, זו התשובה של רבי יהודה בן בתירא עצמו, זה ששואל את השאלה הנוקבת, ותשובתו – למה הם לא שמעו? מה זה מקוצר רוח ומעבודה קשה?

"אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה" (מדרש)

זו הסיבה הראשונה: קשה לומר כך על אבותינו בני ישראל – אבל מסבירים שלא רצו, לא האמינו, כפרו ברעיון. ישנם מדרשים שמספרים ש-80% מבני ישראל לא זכו לצאת ממצרים. רק מיעוט יצא, אחד מכל חמישה. צריך להכיר גם את הגישה הזו.

אבל רבים רבים טוענים אחרת – עם ישראל כן רצה, כן האמין. "בני ישראל מאמינים בני מאמינים". הסיבה השניה גורסת כי הסיפור הגדול הוא קוצר הרוח שלא מאפשר להקשיב:

הרמב"ן: "לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא היטו אוזן לדבריו מקוצר רוח כאדם שתקצר נפשו בעמלו"

גם רש"י אומר רעיון דומה: "כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה, ואינו יכול להאריך בנשימתו".

כל מי שעוסק בטיפול, או בכלל, יודע עד כמה חשובות נשימות במצבי לחץ. קודם כל לקחת נשימה, לאט, ועוד אחת, להירגע, להוריד את מפלס החרדה, לספור עד עשר, רק אחר כך אפשר להתחיל לחשוב.

גם האבן עזרא אומר דבר דומה: "ולא הטו אוזן לדבריו, כי קצרה רוחם באורך הגלות, ובעבודה קשה שנתחדשה עליהם". עובדים קשה.

הספורנו ממשיך: "ולא שמעו אל משה – להתבונן בכל זה, בעניין שיבטחו בישועת האל יתברך ויחשבה להם לצדקה, וכן לא נתקיים בהם 'ונתתי אותה לכם' אבל נתנה לבניהם". לא הייתה להם פניות רגשית ומנטלית.

והרש"ר הירש מדבר על חוסר סבלנות: "סבלו הבלתי אנושי של ההווה הכביד עליהם ביתר, וחובתם לעמוד בתביעותיו העסיקה את כל רוחם. לא נותר בהם אפוא רוח, ולא נתפנתה מחשבתם לנושא, השייך כה לעתיד, כאותו עניין עליו ביקש משה לדבר איתם. אף סבלנות לא הייתה להם עוד להאזין לדבריו בשקט. כה לחצום תביעות השעה, וכה הכבידה עליהם עבודתם".

רבי נחמן מציין "מוחין דקטנות", המח שלי עכשיו קטן, אני צריך להעביר את הלבנה ממקום למקום, אתה בא אלי עם רעיונות שהם מוחין דגדלות, רעיונות של גאולה.. למי יש פנאי אליהם כרגע?

עוד ביטוי של רבי נחמן – יישוב הדעת. אין להם פה יישוב הדעת.

לכולנו יש קוצר רוח ואורך רוח, השאלה איפה ומתי. בנושאים מסוימים יש לנו, ובנושאים אחרים, לפתע אין. לפעמים דווקא לאנשים הקרובים לנו, אין. לבני ישראל, ברגע המכריע, לא היה.

פרשנים קוראים לנו לחלק בין קוצר רוח לעבודה קשה: יכולים להיות ביישוב הדעת גם כשעובדים קשה? יכולים להיות לא בעבודה קשה, אבל כן בקוצר רוח? האם הקשר ביניהם מחויב המציאות? זו שאלה שכדאי לחשוב עליה.

אם נסכם את הגישה הזו – עמוק בפנים יודעים הכי טוב מה טוב לנו, אבל לא עושים את זה. בני ישאל האינו למה שמשה אמר, היו להם רק שלל תירוצים לדחות את זה. אם נשב מול דף רציונלית, נוכל לרשום מה חשוב לנו באמת – זוגיות, כושר, ילדים, הורים, עבודה, ניהול זמן, ערכים, אבל בסוף אתה מוצא את עצמך בווטסאפ, בסוף אתה מעשן (אחת הפעולות הכי לא רציונליות), הדברים הגדולים נדחים הרבה מאד פעמים מפני הדברים הקטנים.

בקיצור, אתה יודע מה טוב לך – אבל אתה לא תמיד שומע כשמדברים אליך.

אם כך, אז למה בכלל משה מדבר אליהם?

קודם כל, הוא לא מדבר רק אליהם, הוא מדבר גם אלינו, לכל הדורות שיקראו את התורה, זו קריאת כיוון גם לנו. בנוסף, הוא מדבר לעומק נפשם, גם אם הם עצמם לא מקשיבים, משהו בתוך הנפש שומע, ובסוף הוא יחדור לתוך הלב.

עד כאן הסיבה השנייה לכך שלא הקשיבו. ועכשיו לסיבה השלישית, אותה מביא הרלב"ג (ר' לוי בן גרשום), פרשן ספרדי מתקופת ימי הביניים, ושימו לב כמה היא רלוונטית גם היום:

 "ולא האמינו בני ישראל בדברי משה מפני קוצר רוח משה להתבונן בסידור דבריו כראוי, כדי שייפה להם זה המאמר, באופן שיכנסו דבריו באזניהם. והיה זה כן מפני רוב התבודדות משה בהשגות האלוקיות כמו שקדם"

לדבריו – קוצר הרוח לא של בני ישראל, אלא של משה. הוא לא דיבר ברור. משה התבודד, רועה צאן, איש רוח, כבד פה, מתפלל, מתבודד, פתאום נואם המונים בכיכרות, פתאום כריזמה, זו נקודה קריטית גם היום בהעברת מסר – המסר יכול להיות הכי יפה וטוב אבל איך אתה מעביר אותו? משה – אומר הרלב"ג – העביר אותו בקוצר רוח. העם לא השתכנע, לא הבין. אם אתה לא בטוח בעצמך הם לא יהיו בטוחים בעצמם, זו שרשרת של אמון: משה – עם – פרעה, גם בהנהגה של בית וגם של מדינה ועולם, בטחון עצמי הוא עניין קריטי, אם אנחנו לא בטוחים בעצמנו אויבינו ודאי לא משתכנעים.

מדובר בעיה יהודית עמוקה עד היום, הרב קוק אומר שזה מה שהיהדות צריכה לתקן ממשה רבנו ועד לדוברים שלה היום, ומביא פסוק שמהווה את תמצית האסטרטגיה שלו על הסברת הציונות והיהדות:

עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָ‍ִם

מבשרת ציון: זו התנועה הציונית החלונית, שמדברת בשפה של שאר הלאומים: אמנציפציה, שוויון, לאומיות. לה הוא אומר תעלי רמה, "על הר גבוה עלי לך", אל תדברי רק על הטיעון הלאומי החילוני, אל לך להיות סתם "עם ככל העמים" שיש לו מדינה.

מבשרת ירושלים: זו היהדות, שמחוברת להר סיני, ומשמרת את המסר משם. לה הוא אומר "הרימי בכח קולך". המסר שלך טוב, אבל למה לא שומעים אותך? את לא מדברת ברור, את לא מדברת חזק, את לא מדברת בכלל. תפתחי קצת אסרטיביות.

לפעמים אתה בא בשם רעיון גדול, אבל לא דובר את השפה. אף אחד לא מבין אותך, ולכן, לא מצליח להתחבר אליך. לא צריך להנמיך את התורה בשביל זה, או לוותר על האידיאל, אלא להנגיש אותו.

עד כאן משה והעם. מכאן – פרעה.

פרעה, שמקבל מכה אחר מכה, היה חתיכת אישיות. יש ביטוי שאומר "רשעים מלאים חרטות", זה פרעה. הוא מחליט לשחרר את ישראל, ומתחרט. ושוב מחליט, ושוב מתחרט. אולי המשך למה שדיברנו גם כשמקבלים החלטה טובה, כשכן מקשיבים, מה עושים עם זה?

יש משפט שאומר: אין דבר יותר קל מלהפסיק לעשן, כבר עשיתי את זה מאה פעמים… זה פרעה.

בעידן הנוכחי, של פייק ניוז, פוסט-אמת, ועובדות אלטרנטיביות (ביטוי שטבעה אחת היועצות של טראמפ), פרעה יכל להשתלב באופן נהדר. הוא כל יום קם עם אמת חדשה.

כאן מגיע הרב נבנצל, רב הרובע היהודי, ונוגע ברעיון פסיכולוגי עמוק:

"נקודת ההבדל בין צדיק לרשע אינה בכך שאחד מתחרט והשני לא. שניהם מתחרטים. גם לפרעה היו מחשבות טובות של שיפור, כמו לכולנו. עיקר ההבדל הוא ביישום של אותן מחשבות טובות בחיי המעשה. כשעולה לנו מחשבה טובה – יש להתכונן מיד למערכה העיקרית שתתחיל מחר בבוקר, כשרושם הדברים יפוג באופן טבעי. לחשוב איך להקנות נצחיות להחלטות הלב. ההבדל בין צדיק לרשע הוא במרחק שבין התעוררות אחת לשנייה. אצל הרשע – קיים חלל גדול ביניהם. כל הרהור תשובה חולף ביעף, ועד להרהור הבא – הוא הולך בשרירות לבו. ואילו הצדיק מחפש קביעות ואורך ימים להתעוררות הלב, מושך את ההשפעה על פני זמן רב ככל שניתן. 'לתפוס' את ההברקות ולאמץ אותן אל הלב, לשמר את רגעי האמת"

מה ההבדל בין צדיק לרשע? הפער בין רגשי החרטה. הרב וולבה מביא ביטוי מופלא מספר משלי – "לב רשעים כמעט", אפשר עם סטופר לבדוק מתי זה פג, לעומת: "יראת ה' טהורה עומדת לעד". רוצה להיות לא רשע? שהלב שלך לא יהיה כמעט, שהוא יהיה באמת.

לסיכום – ארבע דרגות של שעבוד קשות ומרות ונכונות חלקית עד היום: שעבוד פיזי, שעבוד לכך שזה לא יכול להשתנות, שעבוד לרוח התרבותית המצרית ושעבוד לפרעה כאלוקים. ראינו איך משה מגיע עם בשורה נשגבת, העם לא מקשיב, ניתחנו לעומק למה כי שוב גם זה רלבנטי לנו וראינו שלפעמים באמת לא מאמינים, רוצים עבודה זרה, לפעמים מאמינים אבל תקועים בקוצר רוח בלי לשים לב, ולפעמים הדובר עצמו מלא בקוצר רוח, כלומר המסר לא מועבר נכון, וכמה זה חשוב לדבר נכון את הרעיונות היפים שלך. לסיום, ראינו מה קורה כשכן שומעים, האם באמת שומעים, וזיהינו אבחנה נוקבת מאוד על ההבדל בין צדיק לרשע, כשפרעה הוא סמל הרשע השבוע בפרשה, ובכלל.

בשבוע הבא, אין דרך פחות דרמטית לומר זאת – יוצאים ממצרים. היו עימנו.

***

כאן ניתן להאזין לקובץ אודיו של השיעור

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

***

ניסים, עצבנות וחירות. ממש כאן, תוכלו לצפות בשיעור על אותה פרשה, כפי שנמסר בשנה שעברה.

***

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

שיעור נוסף, בתל אביב, מתקיים מדי יום ראשון בשעה 21:00 בהאנגר 11, נמל תל אביב. השיעור בתל אביב בעלות סמלית של 30 שקלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. יישר כח לגב' סיון רהב מאיר

    דניאל ונטורה
  2. תודה רבה על השיעורים המופלאים
    האם ניתן לקבל מייל את השיעור השבו מודפס?
    אודה לכם מאוד

    שרה כהנא
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *