שני שבילים אל הים

צמד השבילים המחברים את העיירה עם החוף, לא רק נראים מנוגדים, אלא מסגירים במרחק של כמה מאות מטרים את התנועה כולה, בין הודו הדתית, המשפחתית, העולה לרגל, לבין הודו המאופקת והנופשת, שכל כולה כמיהה ותשוקה להתקרב ולהיות חלק מהעולם המערבי. מכתב אחרון מהודו
שני שבילים אל הים

התחנה האחרונה בהודו, בטרם השיבה למומביי (ומשם לארץ) היא עיירת החוף הנעימה והעתיקה מהבליפורם. לא קל למצוא מקום שמשלב בתוכו גם עבר עמוס ובעל עניין, וגם הווה רפוי ונעים למטייל. יש לאתרים של ממלכות עתיקות את התכונה הבעייתית שהופכת אותם במהירות למקומות חסרי חיים, מוגנים ושמורים, האפשריים רק לביקור ולא לקיום. הם נעשים אתרים דמויי מוזיאון, בהם הדמיון צריך לעבוד שעות נוספות בכדי להצמיד לכל אותם מבני עבר חיי אדם ממשיים. לכן, ירושלים או וארנסי, הן ערים יקרות כל כך, לא רק שהחיים שם מכים כל העת בקירות האבן, הם גם עושים את זה ללא הפסקה במשך אלפי שנים, מה שהופך, בעצם, את תנועת החיים לאחת. אותו מגע של היד החשופה בכותל, נניח, או במדרגות הגאת, היא יד בת אלפי שנים שטעונה באותה כמיהה. החשיבה הזו, שצריך להגן על העבר באמצעות גידור שלו, עשויה יותר מרצון לנצל את העבר, להפוך אותו לאתר מכניס, ולא לזיכרון והנצחה, הללו עובדים נכון יותר ומוצלח יותר מתוך החיים עצמם. בעיירת החוף הזו, בכל מקרה, החיים מלאים ודחוסים.

מן העבר יש פה מקדשים מרשימים בהחלט, אבל גולת הכותרת של העיירה אלו גילופי האבן על פני סלעי ענק, ובעיקר הסלע הקרוי "סיגופיו של ארג'ונה". הסלע מלא באלים, בעלי חיים ויצורים מהמיתולוגיה, במופע מסחרר של דיוק והשראה, אבל אפילו המוני המבקרים של חופשת השנה החדשה, שמגיעים לבקר בעיירה שמלאה בפיסול המעודן והמרשים, שרובו מהמאה השביעית, לא מערערים על אותה תחושה עצלה-רחבה של עיירת חוף. המים שנוגעים בה כל הזמן, מעניקים לזמן קצב רפוי, אבל באותה נשימה, גם אופק נדיב, ופתיחות שיש בה תמיד הצעה לחשבונות פנימיים. זהו כוחו של הים.

אל המים יורדים צמד כבישים קטנים, האחד בקצה העיירה, ממול לאוצרות העבר שלה ובצמוד למקדש החוף (שהינו בעצם קומפלקס מקדשים קטנים, אכול מלח וזמן, שיושב ממש על החוף). מתחם זה מלא ללא הפסקה בעולי רגל המגיעים למקדש ולביקור בשאר העתיקות שבעיירה. הנשים לבושות בסרי אדום וצהוב, והגברים בבגדים שחורים, מדי ה"יאטרה", העלייה לרגל בדרום הודו. הכביש השני נמצא בלב העיירה והמחזה הנשקף סביבו שונה בתכלית. כביש הזה הוא מוקד התיירות  (המערבית, ולאחר מכן של המעמד הבינוני הצומח בהודו), לאורכו הכביש ניצבות מסעדות המציעות אוכל מערבי לצד המטבח המקומי, מלונות, חנויות המוכרות מזכרות וציוד גלישה. ביניהם ניתן לראות גם בתי קפה קטנים: הנוף הגנרי של אתרי תיירות שהגיעו אליהם אורחים מערביים, ושנה אחר שנה לימדו את התושבים המקומיים למה הם זקוקים ומה הם רוצים. הללו, בכפיה המופיעה יחד עם האפשרות להכנסה משמעותית, למדו במהירות ויישמו.

הכבישים הללו, צמד השבילים המחברים את העיירה עם החוף לא רק נראים מנוגדים, אלא מסגירים במרחק של כמה מאות מטרים את התנועה כולה, בין הודו שאינה מצויה במפגש עם העולם המערבי, או שהמפגש שלה מועט, לבין הודו שכל כולה כמיהה ותשוקה להתקרב ולהיות חלק מעולם זה. המרחק בין העולמות הללו מלמד שיעור חשוב, לא רק על הודו של ימינו, אלא על המתח הנמצא בבסיס מקומות רבים, כולל אצלנו. המאבק בתרבות המערבית והכניעה אליו מעצבים את החברה הישראלית, שגם היא, כמו החברה ההודית מתקשה למצוא את דרך האמצע. באופן מפתיע, ההבדל הגדול מכולם בין השבילים המנוגדים היה היחס לים. אולי זה לא מפתיע, אחרי הכל, הטבע, או היחס לטבע, הוא המסמן הגדול של אותו מאבק. בקצה החלק המערבי, אם אפשר לקרוא לו כך, מצוי מלון הבנוי בקתות בקתות, מלון פאר של המעמד הגבוהה ההודי, מרחב עצום של דשא, חוף, בריכות, מסעדות, מגרשי משחקים ופינות חמד. האורחים שם מטופלים כמו ילדים לאורך היום כולו, ארוחות ללא הפסקה, סרטים, משחקים לילדים ופעילות למבוגרים. האורחים יורדים אל החוף לעת ערב, עם השקיעה, הם עומדים במרחק מה מהחוף ומשוחחים בעודם שותים משהו, אורות החשמל של המלון מקיפים אותם ומציל משוטט בניהם. גם לאורך שאר החוף התמונה דומה, תיירים יושבים במסעדות מול החוף וספינות הדייגים שנחות עליו, זוגות על שמיכה מול המים, אם מישהו נכנס, הרי שהוא רק מגשש עם רגליו במים.

בקצה השביל השני התמונה לא יכולה להיות הפוכה יותר: אלפי עולי רגל נעים לעבר המים בהתלהבות. משפחות שלמות מחבקות האחד את השני וצועדות בביגוד מלא לעבר המים, צרחות עונג עולות בכל פעם שהגלים מכים בדבוקות ומרטיבים אותם. מישהו נופל למים ואחריו המשפחה כולה. הם צוחקים בקול ועוזרים זה לזה לקום. הורים מחזיקים את ילדיהם וטובלים אותם במים, משפחות אחרות מוציאות אוכל ושתייה וסועדות על החול. עם שעות הערב נפתח מעין פארק שעשועים קטן, מישהו מסובב, בידיו שלו, גלגל ובו תאים בהם יושבים ילדים, "גלגל ענק" מיניאטורי וללא חשמל, חיקוי תמים ומעט עלוב. צמד דוכנים של קליעה למטרה, מוכרות תירס ואננס, חנויות קטנות של הנעלה וביגוד, חנות שיש בה פסלי עלים ופוסטרים עם דמותם. עולי הרגל מסתובבים בין הדוכנים בעליצות מופגנת, הם צוחקים בקול כאשר אם המשפחה מנסה לקלוע בבלונים, הם רודפים זה אחרי זה, הילדים עולים לקרוסלה הממונעת דווקא, וההורים, כן, גם ההורים מתיישבים עלך סוס פלסטיק קטן ממידות גופם ומסתחררים, האוויר מלא בבכי וריח אוכל.

האם זו המסקנה העגומה שבאה מהבליפורם ללמד אותי, אותנו? האם כשמגיע הכסף, והמילה כסף היא רק שם קוד למשהו רחב יותר, לאותו עולם צרכני שמקיף אותנו, לאותו שביל אחר שיורד אל החוף עם חלונות הראווה, האם אותו ריפוד מכחיד את צעקות העליצות שבמפגש עם הים? את אותה הזמנה של המים לשחק, להירטב, כאשר המילה הזאת היא הרבה יותר מאשר עניין פיזי, להירטב במובן המשמעותי יותר, לתת לעולם לגעת בך? האם ההפתעה במפגש עם הטבע, ואחד עם השני, מומר במודעות עצמית שמתרגמת, באופן רזה, לאיפוק וזהירות, שמירה על הצורה שבה אני נראה, שבה אני נתפס? והאם, בעצם, אותה חלוקה של העיירה הקטנה היא, במבט שהולך ומתרחק, חלוקה הולכת וגוברת בנינו, האם את אותו פיצול שמפריד בין השבילים היוצאים ממנו, ניתן לבטא במילה תמימות, וההעדר שלה?

בתמונה העליונה: מהבליפורם (צילום: Gabriele Giuseppini בהתאם לרישיון שימוש CC BY 3.0)

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *