המוות הוא המשחרר הגדול, זה גלוי ויודע, אבל הוא לא רק משחרר את הגוף מכבלי הבשר, הוא גם משחרר את האדם, בפעם האחרונה, אולי העצמתית ביותר, חזרה אל העולם. זה הפרדוקס הגדול של המוות – ברגע הזה, רגע הכיליון, טמון גם הרגע המרוכז ביותר של חיי האדם. לפתע הוא מתגלה במלוא כוחו לסביבה, משתחרר ומסתחרר עם סיפור חייו בין החברים והידידים והסביבה, כל ההצטברות של חייו צועדת בכבדות בכל המקומות שהיה בהם, בתוך כל האנשים שהכיר.
בתוך ההסתחררות האחרונה הזו טמון שיעור גדול, ועדות על הכישלון הגדול שלנו: אותה עצלות אנושית בלתי מנוצחת, בה מה שלא מול עינינו הולך ודוהה, גם אם הוא מכיל בתוכו טוב גדול עבורנו. אנחנו שומטים במהירות דברים יקרים וחשובים מדי. חוסר ההתעניינות במה שמסביבנו נפרץ רק כשמישהו הולך מן העולם. לפתע כל מה שלא חקרנו, כל מה שלא ירדנו לעומקו, כל מה שהיה שם במרחק נגיעה עושה סיבוב אחרון ומתפוגג. השיחות שרצינו לערוך, השאלות, הידיעה, הידיעה האמתית והמלאה על מה שסביבנו, הסקרנות שהיא המנוע הגדול של הדמיון והידע, לפתע אין את מי לשאול.
המחשבות הללו התעוררו בי עם צמד מקרי מוות סביבי מן העת האחרונה. הראשון היה מאיר בנאי. הקול שלו, אותה צעקה רכה, נעדרה מחיי זמן רב. מיד עם הידיעה על מותו התמלא הבית בצלילים שלו, החדרים התמלאו באותה נוכחות ששילבה ייאוש ותקווה באופן הכנה ביותר במוזיקה העברית. הייתה לו את התכונה הזאת, למאיר, לרדת עם הטקסט למקומות אפלים ואפורים סביבנו – ברים באמצע הלילה, מסיבות חסרות שמחה, שיכורים, משוטטים וחולמים – אבל המוזיקה שלו עלתה לעבר הנחמה והחמלה, אותו אור פנימי שיכול להאיר ולהציל גם את האפל במקומות. המאבק הנצחי שלנו היה ביצירה שלו, ואצלו, כך אני חש, הכוח של הבהירות תמיד היה תקיף יותר מכוחה של האפלה. האלבום שלו "מנגינת הנדודים" הוא אחד האלבומים האוהבים עלי מאז ומעולם. שמעתי אותו מאות פעמים והוא תמיד המשיך להפעיל בתוכי את השילוב הזה, המבט הכנה לעבר האפור, מבט חסר פחד, נטול איפור, ישיר, למול האור שהופך אותו לבהיר. אולי לרגעים, אבל בהתעקשות גדולה.
אבל מאיר נעלם לי, זאת האמת. עד מותו, במשך כמה שנים טובות, לא הקשבתי לו, הוא היטשטש ודהה כמו הרחובות שתיאר. מאז מותו, בעוד קולו ממלא את הבית, חשבתי שוב ושוב – מדוע? מדוע הקול הזה שמעניק לי רוך והגנה כזו פשוט נמחק? התשובה העגומה והעצובה היא שאני, אנחנו, בנים של עידן שבו הדחיפה העצמית היא חזות הסביבה החברתית. אנחנו מאזינים לא למה שאנחנו בוחרים, אלא למה שנדחף לעברנו שוב ושוב, האשליה הזו, כאילו עם ריבוי הערוצים הבחירה גדלה היא לעג לרש, בדיחה עצובה. להפך, ככל שהשפע גדל הבחירה הולכת ומצטמצמת. הסימן הגדול של העת הזו הם משרדי יחסי הציבור, כל אותו מערך משומן של סיפורי חיים מרגשים, צבעים בוהקים, פרסומות ממומנות, פילוח אוכלוסייה, מיקוד שוק. מאיר לא היה שם, זו לא הייתה התנועה שלו בעולם, ולכן, אני אומר את זה עם צער גדול, באשמה גלויה, הוא הלך והיטשטש לי. עבודת הזיכרון התרבותי והרוחני היא עבודה קשה, יום יומית, היא מאבק אל מול זרם הידיעות והפרסומות, היא התנגדות אקטיבית ואני נכשלתי. התעוררתי רק מול יחסי הציבור הטבעיים, המצערים מכל.
המוות השני היה של אשתו של מתפלל מבית הכנסת. לא מדובר בדמות ציבורית, ולכן, כמובן, שלא אציין את שמה. הם היו נשואים מעל חמישים שנה, נס גלוי. המנוחה הגיע בחגים ובשבתות מיוחדות לבית הכנסת, הכרנו, אם כי בצורה השטחית של מפגשים לרגע, בחטף, בשבתות. כשהגעתי לשבעה שמעתי את סיפור החיים יוצא הדופן שלה, היא הגיע ממשפחה אשכנזית שבדרכה לארץ ישראל השתקע במצרים. הם דיברו יידיש בקהיר, ואחותה למשל הייתה שחקנית בתאטרון היידיש של קהיר! די מדהים. הם עלו לארץ ב46 והשתקעו בפתח תקווה. ואחר כך עברה לתל אביב עם בעלה. לא פעם ולא פעמיים זה קרה לי, זה קורה לכולנו, אנשים עוברים סביבנו ואנחנו לא יודעים עליהם כלום. הם יכולים אפילו להיות שם במשך שנים, ללוות אותנו ברגעים יוצאי דופן, משמעותיים, לבוא ולצאת מחיינו אבל אנחנו לא יודעים עליהם דבר. הנצח נצמד לכל מה שחי ונושם, האשליה הזאת, שמה שנמצא פה ימשיך להיות, היא אולי הדבר שמחזיק אותנו לא להשתגע, אבל באותה מידה גורמת לנו שלא לחקור, שלא לשאול, שלא להכיר באמת. וזה העניין, לכל אחד סביבנו, לכל אחד, יש סיפור משמעותי ומורכב ומלא פיתולים, שיש בו לא רק כדי להרחיב את חיינו, אלא לתת בהם עוד תבונה ובהירות.
אז מה צריך לעשות? כמו תמיד, לצערי, להיאבק. כן, המילה הזו היא אולי חריפה, אבל הכרחית פעמים רבות. הזיכרון התרבותי והאנושי הוא דבר פרטי, וההזנה שלו היא אישית לגמרי. אין איש שיעמוד שם ויאלץ את חיינו לתוך החקירה והזיכרון. אין איש שיעיר אותנו, בעוד הבריות עוברות סביבנו, ויגרום לנו לשאול את עצמנו מה אנחנו יודעים על חייהם, על עברם, על המקום ממנו הם באים ואליו הם הולכים. וכן, המאבק הזה הוא נגד הזרם, שני זרמים בעצם: הזרם של חיי התרבות הכרוכים יותר ויותר ברווח כלכלי, שמניע ומזין את הסביבה התרבותית שלנו, והזרם השני, זה של חיי השגרה, זה של המוכר והידוע, זה של העצלות הבסיסית שטמונה בנו, הרפיון במחשבה שהכול מונח מולנו לעד, שהנשימות הללו, שלנו ושל הסובבים אותנו אינם רק זמן שאול שתמיד מתקתק בתוכו שעון גדול ובלתי נראה. עדיף לשאול היום, כי מי יודע מה יילד מחר.
