הניתוק שמחבר אותנו

פייסבוק. כולנו רק חושבים מה נפספס כשלא נהיה שם, אבל אף אחד לא חושב מה אנחנו מפספסים בזמן שאנו נמצאים שם. יעל גולן החליטה להתנזר לשבוע מככר העיר הוירטואלית הפופולארית בעולם, ושרדה כדי לספר. הרהור לפרשת בשלח
הניתוק שמחבר אותנו

השבוע השבתתי את פרופיל הפייסבוק שלי. זה נשמע מטופש אולי, אבל בשבילי זה דבר די גדול. פייסבוק הפך לשער הכניסה כמעט להכל: חדשות מהארץ ומהעולם, דעות, ניתוחים פוליטיים, אקטיביזם חברתי, פכים היסטוריים, עדכונים וקשר עם חברים, עצות, המלצות, תמונות וסרטונים מעניינים. פייסבוק הוא כלי עבודה, אבל גם מקור להשראה, שמציף בכל רגע מוזיקה חדשה, שירה, תובנות מעניינות על הורות, זוגיות, עצמיות. וכמובן מספק אתנחתות קומיות על הורות, זוגיות, ומה לא. כשאני מחוברת אני יכולה לא רק לחוש את הדופק החברתי-תקשורתי הנוכחי – אני חלק ממנו. והכל מותאם לי אישית! אני מחבבת, אוהבת, כועסת, צוחקת, משתאה. כותבת, מגיבה, מוגבת. השיחה היא אינסופית.

אך, באותה מידה, גם הרעש הוא אינסופי. כמות המידע שעובר דרכי, החשיפה הבלתי נפסקת למחשבות ולמעשים של אחרים, המעבר המהיר מעניין לעניין, מרגש לרגש. ים של הסחות דעת.

אז השבוע עשיתי ניסוי בבני אדם – כלומר בי – ורציתי לראות כמה זמן אחזיק מעמד בלי להיות חלק מהפיד. רציתי לדעת אם באמת מתפנה לי מקום בראש וגם להבין למה בדיוק אני מתגעגעת וממה הגיע הזמן להתחיל להיגמל.

ההשראה לצעד הקיצוני של השבתת פרופיל, הגיעה מאנדרו סאליבן, גורו רשת, שפרסם את תובנותיו בעקבות ההתנזרות שלו מטכנולוגיה אחרי התמכרות ארוכת שנים. הוא מדבר שם על השקט המפתיע – על קשת הרגשות שחווה בזכותו, על הבדידות ועל ההיזכרות בפצעי העבר והכאב שתקף אותו פתאום, אבל גם על שובה של הרוחניות לחייו. ״הרעש הלבן של החילוניות״, הוא כותב. ״מחה את הדממה שבה האמונה עשויה להתפתח או להיוולד מחדש״. רוחניות יכולה לצמוח רק מתוך שקט.

אבל לא טבעי לנו ללכת לשם. אולי כי אנחנו מפחדים מהשקט, כמו שאומר אביתר בנאי. מי יודע מה נשמע בשקט?

פרשת בשלח מתארת את האותות והמופתים שצריך היה לעשות שוב ושוב לבני ישראל המיואשים כדי לשכנע אותם להאמין שהיציאה לחירות היא לטובתם, למרות שהיא נראית להם כרגע כמו מדבר. בתוך הקושי, הצמא, הרעב, נעשים להם נסים כדי לגרום להם להאמין בטוב, בחיים, באלוהים.

ממסעם המפותל ורצוף המשברים אפשר ללמוד שאת האמונה צריך כל אדם לעורר ולבנות בעצמו. ״יגעת ומצאת תאמין״. כדי לצאת מהייאוש ומעצבות, עלינו לעבוד קשה.

אם הם ראו ניסים ולא האמינו, מה נעשה אנחנו, בדור שכל כך רחוק מקריעת ים סוף?

הרב שלמה וולבה מתאר את הרעש המכסה על היכולת להתפעל, ומשרטט מהלך שמתחיל בשקט:

״רעש: בית ספר, עבודה, משחק, חברה, רדיו, ספורט, צבא, פוליטיקה, ארגון.
נדיר מאוד: שעה שקטה; טיול לבד ביער. או: נוף נהדר ודממה מסביב. אז לוחש משהו בפנים: יש אלוקים! בהישנות שעה כזו – מתחזק הרושם. לאט, לאט הוא מתגבש: אמונה ברורה!״.

הרבי מלובביץ׳ אומר שבכל יום ויום קורים לנו נסים. על ידי התבוננות קלה במה שקרה לו במשך חייו יכול אדם לראות השגחה פרטית ונסים גלויים. ״הוא רק צריך ׳לפקוח את העיניים׳ והוא יראה זאת!״.

הלוואי על כולנו. אבל איך מתחילים? איך משיגים שעה שקטה של עיניים פקוחות ומתבוננות?

אני נזכרת בחופשות של פעם בסיני. מהו סוד הקסם של ההרים, הכוכבים, החול, והים? אולי שבכלל הבחנתי בקיומם. דבר אחד ברור: לא היתה שם קליטה. בלי סלולרי אין לאן לברוח. שקט מוחלט מהרעשים הרגילים. רק אני והערסל שלי. ומי שבאתי איתו, ומי שהכרתי שם. כי כשאין מסכים אז אפשר באמת לפתוח בדיבור עם זרים ולגלות קרבה, לשוחח שיחת נפש, לשיר קצת, ליהנות מכל ביס של אוכל, להתפעל מיופיו של הטבע ולשמוח. בפשטות.

אין קשר בין החוויה ההיא לבין היומיום שלנו, שכולו עדכונים, התראות, הודעות, שיתופים, עולם של הסחות דעת בכף ידי. ואני נמשכת לשם.

יהודה עמיחי כותב בשירו ״קצב חיים כזה״ שכדי לראות את צמיחת ענפיו של עץ הלימון ששתל, דרוש היה לו קצב אחר ואיטי.

IMG_6105

אפשר בכלל להאט בימינו? ועד כמה אני מוכנה לשלם את המחיר? התשובות נמצאות עמוק בלבנו. רק אנחנו יודעים מה נרוויח משעה של שקט. שעה של נוכחות והתבוננות פנימה בלי הסחות דעת. שעה ביום, או אפילו שעה בשבוע.

״הנני צריך רק לעמוד על ההקשבה העצמית״ כותב הרב קוק. ״להאזין את סוד השיח של היצירה בחדרי חדריה, אשמע ותחי נפשי״.

אז אני חוזרת לזרם הפיד, אבל מתכננת לי מינונים אחרים, רגועים יותר, כדי לזכות גם בפינות שקטות. ערוגות קטנות, שיצמיחו בתוכי לאט לאט את האמונה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *