כשרגש הופך לשיר

פרשת בשלח, התשע"ז: נס וטבע, מלחמה ושלום, דור אבות ודור בנים, חיצוניות ופנימיות, נסתר ונגלה. שירת הים צופנת בתוכה רעיונות מחשבתיים שמהווים את אבני היסוד של הקיום האנושי בכלל, והקיום היהודי בפרט, ומציעה להם פרשנות מרתקת

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

בשיעור הנוכחי נעשה משהו יוצא דופן. בשונה מבדרך כלל, לא ניקח כל מיני נושאים שונים בפרשה, אלא ניקח את שירת הים כולה, ונלמד אותה לעומק. את השירה הזו אומרים כל בוקר בתפילת שחרית, והשבת הקרובה נקראת על שמה "שבת שירה". מדובר בטקסט מכונן, ואני מתביישת לומר שלא ידעתי עד כמה, עד שהתחלתי להכין את השיעור.

"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר"

אנחנו נתחיל בשאלה למה השירה עדיין רלוונטית, ונענה עליה בפסקה של הרב צבי מאיר זילברברג, רב בן ימינו, פעיל כאן בירושלים, שמסביר למה כל אירועי הפרשה הם לא היסטוריה, אלא אקטואליה:

"כולנו היינו שם. מצרים כללה את כל סוגי המיצרים שעובר כל אחד מאיתנו, מהגדול ביותר עד הקטן ביותר, מיצרים ברוחניות, מיצרים בגשמיות, ארוכים או קצרים, פנימיים או חיצוניים, הכול הכול היה במצרים, ובכל יום מתחדש עוד ענף מהשורש של יציאת מצרים, כל יום מתגלה על ידי המצווה הקדושה של זכירת יציאת מצרים ביום ובלילה, בברכות ק"ש, בפסוקי דזמרה, מעוררים עוד בחינה של יציאת מצרים, של גאולה. צריך להשריש את ההשקפה הנכונה על כל המלחמות ולחיות עם זה בשעה שאומרים ומזכירים את יציאת מצרים – עושה גדולות עד אין חקר ניסים ונפלאות עד אין מספר – ומתכוונים לנפלאות שלי, למלחמות שלי, של יום האתמול, של היום הבא, המלחמות הגדולות והקטנות, הכול בתוך תיבות התפילה, לחיות עם יציאת מצרים, במלחמות ידועות לאחרים ומלחמות שאף אחד לא יודע עליהם".

כוחו של הניגון

"אז ישיר" – רש"י: אז, כשראה הנס, עלה בליבו שישיר שירה… אמר לו לבו שישיר וכן עשה.

כלומר, השירה פשוט בקעה. עם ישראל מתעל את הרגש לשירה. רואים את זה בחתונות, רואים את זה אפילו בהלוויות, לא נדיר למצוא הלוויות שפתאום שרים בהן. השירה פשוט בוקעת. עולם הניגון הוא משהו אחר לגמרי. הוא הרבה יותר גבוה מעולם הדיבור.

ישנו איגוד מאד מעניין של צאצאי האדמו"ר הזקן, שמקיים מפגש מדי שנה. קראתי פעם תיאור אודות המפגש, וסופר בו שבסוף המפגש הם שרו יחד את "עשרת הניגונים המכוונים". ניגון מכוון הוא ניגון שהאדמו"ר הלחין, והוא מכיל את כוונותיו הגבוהות. ניגונים הם עולם שלם בחסידות, והם מחולקים לקטגוריות. לבד מ"ניגון מכוון", קיים גם ניגון מיוחס\ממולא, שהוא ניגון שגדולי החסידים התפללו בו ולכן הוא "ממולא". כלומר, בעל תוכן המחזיק בתוכו תמצית פנימית, ומבטא רגש נפשי, ויש סתם "ניגון שוטה", שהוא למעשה ניגון רגיל לכל דבר, שהצטרף לרפרטואר הניגונים החסידי.

אם זה ניגון מכוון, מה נגיד על ניגונם של משה רבנו ועם ישראל, או הו מכוון. משלב מאוד מוקדם של האומה שלנו מבטאים את עצמנו בשיר בשפה יפה ועשירה. אם נלך פסוק אחד אחורה, נבין מאיפה נובעת השירה מה המנוע שמניע הכל:

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-ה'  וַיַּאֲמִינוּ, בה' וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ.

יש פה ראייה, יש פה אמונה. סוף סוף, אחרי כל הספקות, ומתוך כך – בני ישראל שרים.

המדרש מתאר את עצמת המוזיקה, עצמת השירה: "שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה". האדמו"ר מסלונים מסביר שהיו שלוש רמות בשירה שלהם: שירה של הלב, שירה של המח ושירה של האיברים. הגוף כולו השתף בשירה. היה להם כוח כציבור, "כי גאה גאה" – הלב גואה ומתפרץ.

ישנו מדרש מסביר עד כמה הרגע הזה היה דרמטי לא רק אצל בני ישראל, אלא גם בשמיים:

"מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה לקב"ה אלא ישראל. ברא אדם הראשון ולא אמר שירה, הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה, וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה, וכן יעקב מן המלאך ומן עשיו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה. כיוון שבאו ישראל לים ונקרע להם – מיד אמרו שירה לפני הקב"ה, שנאמר 'אז ישיר משה ובני ישראל', אמר הקב"ה: לאלה הייתי מצפה!"

הקב"ה יושב מבריאת העולם, וממתין שישירו. עד כדי כך זה חריף, עד שמקור אחר טוען:

"ראוי היה חזקיהו המלך להיות משיח אלא שלא אמר שירה במפלתו של סנחריב" (חז"ל)

ראו עד כמה שירת הודיה חשובה בשמיים. ברגע הנכון לדעת מתי להודות, לתת את התוקף והרגש לרגעים המיוחדים בחיים, ולא סתם לעבור הלאה ליום הבא.

לא בשבילו, בשבילנו

מתחילים בפסוק הראשון של השירה–

אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם

רגע רגע, מאפה החוצפה להתחיל לשבח את הקב"ה? להתחיל תת לו מחמאות?  זה טיפשי, אתה בחיים לא תצליח בזה, אתה מוגבל. כל מה שנגיד עליו – קטן, כל מה שנגדיר כנס – גם קטן עליו.

יש סיפור מפורסם על הרב שטיינמן, שהיה מאושפז בבית חולים, וניגש עליו אחד הפרופסורים ואמר לו" "אתה חי בנס", עונה לו הרב בחיוך: "גם אתה, אדוני הפרופסור, גם אתה".

חז"ל אומרים לנו אתם צודקים זו משימה מורכבת, אומר המדרש:

"מלך בשר ודם שנכנס למדינה והיו הכל מקלסים לפניו שהוא גבור והוא חלש, שהוא עשיר והוא עני, שהוא חכם והוא טפש, שהוא רחמני והוא אכזרי. שהוא נאמן ואינו נאמן מכל המדות אלו, הכל מחניפין לו, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא כל מה שמקלס אדם לקב"ה – יש בו יותר ויותר"

הסכנה היא לא שנשקר, אלא כיצד נוכל לתאר בשפתנו המוגבלת, את הבלתי מוגבל? קשה להפריז, קשה להגזים, אנחנו מתחילים לתאר אבל תדעו:

"כי גאה גאה" – על כל השירות ועל כל מה שאקלס בו – עוד יש בו תוספת.

רגע, אם כך, מה הטעם להגיד שבחים?

בני אהרן שאל פעם את הטייס: "האם אתם שומעים את מחיאות הכפיים שבסוף הטיסה?", הטייס ענה "לא, לא שומעים אותם מתא הטייס". לפתע הבן שלי אומר: "אמא, זה כמו היאור", הרי משה לא הכה את היאור במכת דם וצפרדע, אלא אהרן, כי היאור עשה איתו חסד, אבל היאור לא באמת מרגיש, הוא לא באמת מודע למחווה הזו. אז למי זה משנה? למשה. אנחנו צריכים לפתח הכרת הטוב, להיות רגישים, לומר תודה, לשים לב. לחנך את עצמנו. אנחנו צריכים את השירה הזו, היא לא בשבילו, אלא בעיקר בשבילנו.

לשדרג את הרוחניות

נמשיך בשירה, שממשיכה כך:

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה 

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ

הפירוש המקובל – "ואנווהו" – יופי, נוי. עם הפסוק הזה מנמקים למה היופי צריך ללוות את העולם היהודי: נוי סוכה, יודיאקה, הוא המקור לכל ההבט האסתטי של המצוות.

חלק מדברים על עניין האחדות והחוויה המשותפת:

זה – "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים". זה היה רגע בו כל העם, כל העם, רואים את אותם מראות, ושרים ביחד (דמיינו לעצמכם את בנצי גופשטיין ומנכ"ל שוברים שתיקה, מחזיקים ידיים ושרים יחד).

אבל יש פה עניין נוסף, האם אנחנו עושים דברים רק כי אמרו לנו, או כי גם אנחנו עצמנו רוצים בכך? "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹקֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ". פרשנים רבים משבחים את הקשר הבין דורי הזה. כך למשל קובע רש"י: "לא אני תחילת הקדושה, אלא מוחזקת ועומדת לי הקדושה ואלוקותו עליי מימי אבותיי". כלומר, יש פה מורשת עתיקה שעוברת מדור לדור. אבל הרבי מקוצק הוסיף ואמר: "כתוב בתורה קודם כל 'זה אלי ואנווהו', האדם חייב קודם כל לומר 'זה אלי', ורק לאחר מכן: 'אלוקי אבי וארוממנהו'. האדם חייב להתאמץ ולבנות את אמונתו שלו בעצמו, ולא להסתמך רק על הירושה שקיבל מאבותיו".

יותר מדי בונים על "אבא ואימא אמרו לי", על החינוך שקבלנו, העניין הוא כזה: אם אין לך הורים שנתנו לך ודאי צריך לבנות אמונה בעצמך, ואם יש לך הורים שנתנו לך – עוד יותר צריך לבנות.

אנחנו אמנם קבלנו את היסודות מתפיסת העולם שלהם, אבל צריכים לגבש בעצמנו תפיסת עולם מקורית. על תעשה העתק-הדבק על אוטומט. הרב שמואל אליהו הסביר פעם: אי אפשר להשאיר את האמונה ברמה של הסבתא, להתפרק אוי איזו אמונה תמימה הייתה לסבתות, נכון, יש מקום להעריך את הדורות הקודמים, אבל בכל התחומים התקדמנו מאוד, לא רוצים סוס ועגלה של הסבתא, לא מכבסים בנהר, האמונה לא צריכה להישאר פרימיטיבית בעיירה בפולין או במלאח במרוקו, זה חשוב, אנחנו מכבדים מאוד: "אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ", אבל צריך גם לבנות משהו משלנו. בכל התחומים תקדמנו, אי אפשר להוריד אפליקציה בלי שהיא כל דקה תרצה לשדרג את עצמה, תבקש ממך שוב ושוב להוריד את הגרסה המעודכנת, מה עם לשדרג את הרוחניות?

להילחם עבור השלום

עכשיו מילה מעניינת נכנסת לסיפור – זה לא רק נוי ויופי ובנייה רוחנית:

ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ

עד עתה דברנו על שירה, על מחמאות, על אלוקים שלי ואלוקי אבי, כעת – מלחמה. קשה לנו עם "אלוקי מלחמה", אנחנו לא עם צמא דם. לא הרבה צבאות מכנים עצמם "צבא ההגנה", צבא שהמטרה שלו היא לא להילחם, אלא בעיקר להגן.

יש פרשנים שבאמת מעדנים את זה. יש פירוש של אברבנאל (רבי יצחק בן יהודה אברבנל, שחי תקופת גירוש ספרד והיה שר אוצר של הממלכה), שטוען ש"איש מלחמה" הוא לא כינוי לקב"ה, אלא לפרעה:

"בעבור שפרעה אמר במצרים 'מי ה' אשר אשמע בקולו', אמר לו משה: 'ה', איש מלחמה, ה' שמו', ו'איש מלחמה' הוא תואר שפונה לפרעה. אומר משה כנגדו: אתה איש מלחמה וחפץ ברע, שבאת לרדוף אחר בני ישראל להילחם בם, זהו ה' אשר לא ידעת – ה' שמו, עתה תדעהו מפאת פעולותיו".

מצד שני, אפשר להתקיים בעולם בלי מלחמה? אנחנו שואפים לשלום, אבל לפעמים צריכים להילחם. אומר הרש"ר הירש:

"ה' יוצר באנושות עתיד חדש וטוב יותר, ודווקא משום כך הוא איש מלחמה, המוריד ומשפיל את כל הכוחות החברתיים המתנגדים למטרה הטובה יותר שאותה הציב. רק בהשמדת הרע נסללת הדרך אל האושר"

כלומר, לפעמים חייבים להילחם עבור השלום. הרש"ר הירש כותב את זה בגרמניה לפני השואה, שנים לאחר מכן, יתגלה כמה זה נכון. צ'רצ'יל מחה רבות כנגד הגישה הפייסנית והסובלנית שננקטה כלפי גרמניה. כבר בתחילת "שירת הים" היא מבססת לנו כאמור אתוס לאומי – צריך לעתים מלחמה.

זה לא סתם שאובמה, שלא יכול היה להוציא מהפה את המילים "טרור מוסלמי", הוחלף בטראמפ, שלעומת דברים אחרים שאמר, המילה הזו היא רק ארוחת הבוקר שלו. אגב, דווקא המילה הלוהטת כיום בארה"ב היא "שבת", ראיתי פאנל ב-CNN, שדן בכך שבכל שבת, כשבתו וחתנו היהודיים של טראמפ אינם נוכחים במשרדי הנשיא, מתקבלות כל מיני החלטות מאד שערוריות, מצייץ דברים, פרשנית של ה-CNN הראתה ממש את שעות כניסת ויציאת השבת למול התנהלות הנשיא. משם הנושא התגלגל לתוכניה הסאטירה הפוליטיות. זה הנושא החם.

בשביל זוגיות צריך להתאמץ

אבל מלחמה זה רק פן אחד, רק בחינה אחת, יש מדרש שאומר: "על ים נדמה להם כגיבור איש מלחמה, על הר סיני נדמה להם כזקן מלא רחמים" כלומר, יש פנים שונות לקב"ה, לפי ההתגלות שלו במציאות.

מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם, וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף

חז"ל מדמים שני דברים יומיומיים לקריאת ים סוף, פרנסה וזיווג:

"קשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף" (פסחים)

"קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף" (סוטה)

הנתיבות שלום, שמביא את שני המקורות הללו אומר: "מי שזוכה רואה זאת בעיניו ומה שאינו זוכה – עליו להאמין שכן הדברים".

זה נראה הדבר הכי טבעי בעולם: לעבוד ולהתפרנס, לפגוש בני זוג מתאימים. מה הנס בזה? פשוט: "מי שזוכה, רואה את הנס בעיניו, מי שלא זוכה, צריך להאמין שכך הם פני הדברים…"

יש קשר בין האמונה והרצון להתקדם, לבין כך שהים נקרע. כל אחד צריך להתמודד, אלו הם החיים עצמם. יש ציטוט יפה של הרב קרליבך בנושא:

"אתם יודעים למה הים נקרע? הוא ראה את היהודים עומדים ביבשה. הם היו עבדים במשך 210 שנים, ופתאום הם יצאו לחירות מתוך אמונה עצומה, הביט בהם הים ואמר: אם הם השתנו כל כך, למענם גם אני אשתנה. בתלמוד כתוב שלהתחתן זה כמו קריעת ים סוף. הקושי של למצוא ולהתחתן עם הנפש התאומה שלך דומה לקושי שבחציית הים. אתם יודעים למה נישואים לא מצליחים? כי הם לא אוהבים זה את זה מספיק כדי להשתנות, כדי להפוך מים ליבשה או מיבשה לים. אני רוצה לאחל לנו שתמיד נהיה מוכנים להשתנות עבור האנשים שאנחנו אוהבים".

תהיתי אם הציטוט הזה יכול להעליב רווקים, או נשואים, האם הדרישה להשתנות עשויה לפגוע. אבל בסופו של דבר, היכולת לגלות גמישות, לבוא לקראת, נמצאת בבסיס הזוגיות. אם אתה עושה מאמץ, מוכן לשנות דברים, גם מי שמולך יסכים לבוא לקראתך, ויוותר עבורך.

בעקבות קרליבך, שימו לב למדרש הבא:

"הים ראה וינס – מה ראה? עצמותיו של יוסף שנאמר בו 'וינס ויצא החוצה'".
וינס – יש כאן שבירת הטבע. בגלל שאדם כמו יוסף, אדם שהתגבר על טבעו ונס מהחטא, נמצא בארון, אני הים נס מפניך. כלומר, אם אנחנו מתאמצים הים מתאמץ.

מי מייצג את מי?

קריעת ים סוף זה לא משהו חד פעמי, ממשיכים, לא על כל פסוק נרחיב ונתעכב, רק ככה בקטנה:

יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ, יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב
וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ, תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ

תהרוס קמיך – תמיד אתה הורס קמיך הקמים נגדך ומ יהם הקמים כנגדו? אלו הקמים על ישראל (רשי)

תהרוס קמינו, אין כתוב כאן אלא תהרוס קמיך. 
מגיד שכל מי שקם כנגד ישראל, כאילו קם כנגד הקב"ה.
לא רק הוא מייצג אותנו, אנחנו מייצגים אותו – זו חתיכת אחריות.

לא להיסחף עם הדימוי

והפסוק הבא – אני חושבת שיש פה איזה תשובת המשקל לפני רגע אמרנו שאנחנו והוא זה אותו דבר, שלא נתבלבל –

וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם, נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים, קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם

"וברוח אפיך"? הרי אין לקב"ה דמות הגוף. מסביר רש"י: "דיבר הכתוב כביכול בשכינה דוגמת מלך בשר ודם כדי להשמיע אוזן הבריות כפי הווה",

יש כאן האנשה, "רוח אפיך", כמו "בלב ים" שמגיע בהמשך, כמו שאין באמת לב לים, ככה אין באמת אף לאלוקים, להבין שזה דימויים. שלא נלך לכיוון אלילי מדי, פיזי מדי, הרי רק יצאנו ממצרים, ושם באמת יש לצלמים אף, ופה ושאר איברים.

מה מסתתר מתחת לפני השטח?

מכאן עוברים ליסוד אולי הכי אקטואלי ליציאת מצרים, היא מלמדת אותנו איך להסתכל על העולם נכון:

אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג, אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי, אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם, צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים

אויב – לא רק פרעה. כל אויב מעתה ועד עולם, שפועל דרך מחשבתו של פרעה יקבל מקבל עונש מדויק מה שמגיע לו. הנה, הים נבקע ורואים את התחתית, ואז מתכסה שוב, מה קורה פה בעצם?

מעניין אם ילדים עדיין משחקים במשחק "ים-יבשה". בילדותי שיחקנו בו הרבה, קופצים בין ה"ים" לבין "היבשה" על המרצפות בבית הספר. המעבר בין ים ליבשה הוא אחד הנושאים המרכזיים בפרשת השבוע. הנס שמלווה אותנו שנים הוא הים שהפך ליבשה, ואז חזר להיות ים. מה הסיפור כאן? מה המסר?

לפי הרב יואל כהן, מחשובי ההוגים בתנועת חב"ד בדורנו, אנחנו נעים כל הזמן בין חיצוניות לפנימיות. היבשה מייצגת את העולם הגלוי והים את עולם הסמוי, והעולמות הללו מבלבלים אותנו ללא הרף. רוב הזמן האמת הפנימית מכוסה ב"ים" של טרדות, דאגות, מיתוג ושקרים. מי שנראה עשיר או יפה או מפורסם או מדבר יפה – נחשב למצליח. ניסיתי להסביר את זה לבן שלי כשצעדנו בשדרת הכוכבים בהוליווד. מה העולם אומר לנו? אלו "כוכבים". מי הם? מה הרמה האישית שלהם? מה הערכים שמובילים אותם? זה לא מעניין אף אחד. אנחנו לא שמים לב אל מי שפחות זוהר ולא מעריכים אותו. אבל מי קבע שזו האמת? מי אמר שאנחנו מעריכים נכון את האמת ואת השקר בעולם? הנס הגדול ביציאת מצרים היה שלרגע אחד ראינו היטב את העולם כפי שהוא. גם מה שנסתר ונעלם – נחשף לעינינו. הכול התבהר. עם ישראל הגיע לדרגה גבוהה מאוד של קליטת המציאות, בלי הגבלות וקשיים ו"כיסויים". הם הבינו את האופן הרוחני שבו העולם מתנהל "מאחורי הקלעים". לכן נאמר במקורותינו שאפילו שפחה שהייתה שם, ליד הים, ראתה וקלטה יותר ממה שראה הנביא יחזקאל. עד כדי כך. זו גם המטרה של יציאת מצרים – להזכיר לנו שלפעמים העולם שאנחנו רואים הוא הפוך ומבלבל, וצריך להתאמץ ולחשוף את הפנימיות שבו.

אנחנו רואים רק מה שגלוי, את ההילה, את מי ומה שמפורסם, אבל לא תמיד מגלים לנו הכל. יש עולם שלם שמוסתר מאתנו. לאחרונה קצת יצא לנו להציץ מאחורי הקלעים עולם התקשורת והפוליטיקה, תראו מה נחשף בשיחות המוקלטות של ביבי ונוני. ים נהיה ליבשה, ויבשה נהיית לים. מה עוד אנחנו לא יודעים?

חז"ל מביאים סיפור מעיין בהקשר הזה:

"יוסף בן דרבי יהושע חלה ומת. אחר כך קם מן המתים. אמר לו אביו: מה ראית בעולם העליון? אמר לו: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר רבי יהושע לבנו: עולם ברור ראית".

רש"י: עליונים למטה – אותם שהם עליונים כאן מחמת עושרם ראיתי שם שהם למטה. ותחתונים למעלה – ראיתי עניים שהם בינינו שפלים שם ראיתים חשובים.

עולם הפוך ראית? עולם ברור ראית.

המטרה בשירת הים היא לחשוף את הפנימיות של העולם, ולהצליח לראות מה שמעבר למה שמכוסה.

לא תמיד הים יקרע

ממשיכים עם השירה שהיא בעצם ההיסטוריה שלנו:

מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה', מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא

לא תמיד נראה את הקב"ה כך אקטיבי, כמו ביציאת מצרים. המדרש אומר משהו נועז: "מי כמוך באלמים ה" – תתרגלו למצב בו דברים לא ילכו בקלות. לא תמיד הקב"ה יגיב ככה, לפעמים נרים עיניים לשמיים והים לא יקרע.

ומי לא פחד?

פה מגיעים אל תגובת העמים ליציאת מצרים ואל המציאות שלנו:

נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ
נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ, נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ
שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת
אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד, נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן
תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן, עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה', עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ

הרב נבנצל אומר: פלשת, אדום, מואב, כנען, כולם מפחדים, זה מצוין, אבל היחיד שלא מצוין שמפחד, הוא פרעה. הוא היחיד שלא לקח מוסר, כי הוא "לץ". להיות לץ זה לא לספר בדיחות מצחיקות, זה לבטל הכל במילה, בציניות, במשפט, לא לייחס חשיבות או קדושה לשום דבר. זו הסכנה הכי גדולה.", צריך להיזהר ממצב שבו אתה לא זהיר ולא נזהר, נורא קל ומסוכן לבטל במילה הכל.

לבוא כדי להישאר

מתקדמים לפסוק שאפשר לקרוא אותו ממש על הדור שלנו:

תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ

גם להביא אותנו, אבל גם לטעת אותנו, אנחנו רוצים להיות נטועים, ולא להיעקר. כבר פעמיים בהיסטוריה חווינו "תביאמו" בלי "תיטעמו". רוצים לשכון פה לבטח בשמחה ובשלום.

הרב קוק, בסידור "עולת ראיה" מסביר שזה לא אמורפי, אכן צריך מקום ליישם את הכל:

"מציאות קדושת המקום נשגבה היא מהשקפת בינת אדם. כי איך תיתכן הגבלת מקום אצל הקדושה העליונה?"

מציאות של "קדושת המקום" נראית נשגבה מדי לעיני האדם, מה צריך מקום פיזי כדי ליישם קדושה? כן, צריך מקום. רעיונות גדולים זה יפה, אבל אנחנו זקוקים למקום ליישום.

השירה מסיימת במילים:

ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד

השירה מנגנון חיינו עד היום, היא פונה גם לעתיד לבוא. זה מנגנון חיינו עד עתה – מקווים ליישומו של השיר, לצדק מוחלט, לתודה, לשירה, לתפילה.

לבחור באופטימיות

חייבים להוסיף שני דברים לסיום:

קודם כל, יכולנו לתת שיעור הפוך, פחות אופטימי, יש פסוקים נוספים בפרשה, בעלי טמפרטורה אחרת:

וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר

וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם.  כג וַיָּבֹאוּ מָרָתָה–וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה.  כד וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה.

וַיִּלּוֹנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן–בַּמִּדְבָּר.  ג וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-ה'  בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע:  כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.  

כן. הם קיימים, אבל מה נכנס לסידור התפילה? מה הופך לטקסט מכונן שאנחנו לומדים בעל פה? מישהו פה יודע בעל פה את הטקסט של התלונות? אלא אם זה הפרשת בר מצווה שלך, או שאתה איזה חתן התנ"ך, אנחנו לא מנציחים את זה בזיכרוננו, לא חורטים את זה בתודעה יום יום, אנחנו מנציחים את החלק האופטימי, המאמין, אנחנו לא עומדים כל בוקר בתפילה ואומרים "אין מים, אין אוכל, היה כיף במצרים", אנחנו עומדים ואומרים לדורות רק את החלק של שירת הים, בוחרים להסתכל על קריעת ים סוף, כך אנו חווים יציאת מצרים יומית בכל דור, בכל יום ובכל רגע, אפילו עכשיו.

עוד משהו:

אני משתדלת לא להשתמש בספרים של חנן פורת בשנה הנוכחית, כדי לחדש מהשנה שעברה, בה התמקדנו בו רבות, אבל השבוע לא התאפקתי והצצתי. הוא מצמיד לפרשה את שירה של נעמי שמר "שירו של אבא", שממש מדבר על "תביאמו" ו-"תיטעמו", היא אומרת את העeרונות עליהם דברנו, בלשון שלה:

אם בהר חצבת אבן להקים בנין חדש
לא לשווא אחי חצבת לבנין חדש
כי מן האבנים האלה יבנה מקדש
ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש

(חצבת אבן, עוד מעשה טוב, עוד מצווה, עוד חציבה, עוד מילה טובה, עוד בנייה)

אם בהר נטעת ארז, ארז במקום דרדר
לא לשווא אחי נטעת במקום דרדר
כי מן הארזים האלה ייבנה ההר

(לא מספיק העבודה הפיזית, צריך רוח. הקב"ה אומר, לזה אני מצפה, שתשירו לי):

אם לא שרת לי שיר עדיין, שירה לי מזמור חדש
שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש
שיר שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש
שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש

אכן, "מקדש ה' כוננו ידיך".

לסיכום: שנזכה להגיד שירה על החיים, על הדבש ועל העוקץ. להחמיא, להגיד תודה לקב"ה, ולסובב לא עבורם, אלא גם עבורנו (הטייס לא תמיד שומע את מחיאות הכפיים). להיות איש מלחמה כשצריך. להצליח בקריעת ים סוף הפרטית – פרנסה וזוגיות. שנזכור שהעולם הפוך, לא להעריך רק את מה שנוצץ וחיצוני, יש גם נסתר, עולם שלם מתחת לפני הים, ושנזכה בנחת ובשלווה ל-תביאמו ותיטעמו להיות נטועים כאן ב"ה.

תודה לכם. בשבוע הבא – אנחנו עוברים משיא אחד לשיא שני – מתן תורה.

***

שירת הים – הטקסט המלא:

"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר

אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ

ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ

מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם, וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף

תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן

יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ, יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב

וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ, תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ

וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם, נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים, קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם

אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג, אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי, אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי

נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם, צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים

מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה', מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא

נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ

נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ, נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ

שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת

אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד, נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן

תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן, עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה', עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ

תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ

ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד

כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם, וַיָּשֶׁב ה' עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם"

***

בכל דור ודור, ובכל רגע ורגע, אדם בוחר אם לראות את הנס הגדול שמולו או את הטיט שמלכלך לו את הנעל. לצפייה בשיעור פרשת "בשלח", כפי שנמסר בשנה שעברה, לחצו כאן.

***

כאן ניתן להאזין לקובץ אודיו של השיעור

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

שיעור נוסף, בתל אביב, מתקיים מדי יום ראשון בשעה 21:00 בהאנגר 11, נמל תל אביב. השיעור בתל אביב בעלות סמלית של 30 שקלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. אם הערבים יניחו את נשקם, לא תהיה יותר מלחמה. אם ישראל תניח את נשקה, לא תהיה יותר מדינת ישראל. – גולדה מאיר.

    ראי כאן – ציטוט מס' 36: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%98%D7%9C:%D7%94%D7%9E%D7%96%D7%A8%D7%97_%D7%94%D7%AA%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9F/%D7%A6%D7%99%D7%98%D7%95%D7%98_%D7%A0%D7%91%D7%97%D7%A8/%D7%90%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%A6%D7%99%D7%98%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9D

    דוד סגל
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *