לראות בעיניים עצומות

אנחנו רואים רק את מה שאנחנו בוחרים לראות, פוחדים לראות, ומתגעגעים לראות. לכן ניתנו לנו עיניים שחייבים לעצום מדי פעם, על מנת לראות את אלו שמסתכלים במראה – כלומר את עצמנו, ולהעמיק בבלתי נראה והבלתי מושג – האמת האלוקית
לראות בעיניים עצומות

ילדות מול המראה

הייתי ילד נזר. הכתר של משפחה שלמה. הבן הבכור של אבא שהתחתן בנישואים מאוד מאוחרים, ושל אמא שלא בא לה בקלות ללדת. הנכד הראשון מצד ההורים של אמא. והנכד האהוב מצד ההורים של אבא.

נזר.

קצת אחרי שעמדתי על רגליי, וגם טיפה על דעתי, גיליתי את המראה שעמדה בפרוזדור הצר, שבין חדר הילדים למטבח. וכך הייתי עומד ועומד מולה ומשתומם: זה אני? אז איך יש לי אף קצת עקום? ולמה בפרופיל שמאל האף שלי טיפה נוטה למטה? לא כל יום הוא נוטה למטה, אבל לפעמים כן.

כשהציצו השערות מהרגליים, זה היה כבר ממש משבר.

סימטריה

היה איזה מחקר, בריטי אני חושב, שמצא את "נוסחת היופי". סוג של סימטריה שאנחנו מעבדים במוח כרצויה ומוחלטת. אני קצת אהההה עם המחקר הזה, ההיסטוריה מלמדת שנשים שמנות למשל, ייצגו משהו הרבה יותר יציב ובריא, ולפיכך גם יפה, מהרזות והצפודות. ובוודאי שזכר האלפא הקדום… טוב, הוא שמר מקום גם בחברה הנאורה שלנו.

ברור שיופי חיצוני מייצג ערכים מסוימים שאני מחפש במהות שלי: בריאות, חיות, נעורים. וכן, את הסימטריה וההרמוניה שאני, שנזרקתי כך אל עולם קאוטי, שואף אליה, וכמה, ומתגעגע.

אבל סוף דבר, בין אם זה יופי על פי נימוסי רומא, הקוסמטיקה של דריוש, או האופנה הבריטית, זה כבר ידוע וגמור שאני רואה דווקא ורק את מה שאני בוחר לראות, ושואף לראות, ופוחד לראות, ומתגעגע לראות. כך גם הציונים שאני נותן. לכן ניתנו לנו עיניים שחייבים לעצום מדי פעם, על מנת לראות גם את זה שרואה במראה. כלומר את עצמי.

יואב קוטנר

אמר פעם, או שמעתי בשמו יותר נכון: "אנשים שמשדרים ברדיו הם כאלה שרוצים להיראות בלי הצורך להיראות". כלומר, אנשים שרוצים שיראו אותם בעיניים עצומות. כל אחד בעצם רוצה שיראו אותו בעיניים עצומות. אבל כמובן שככל שהווידאו והמסכים והסלפים והמראות מעלים הילוך וזמינות, האופציה לראות בעיניים עצומות היא משהו שצריך לראות איך מפיקים אותו.

מה שראתה השפחה

שירת הים ששרו משה, מרים וכלל ישראל, בעקבות ניסי ים סוף, נחשבת לשיא, לרגע הכי מוחשי ואינטימי שניתן לציבור של בני תמותה, רגע שאיפשר להם "לראות" את הבורא, את הנצחי. על הרגע הזה בדיוק נאמר ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה הנביא יחזקאל בן בוזי במעשה המרכבה". אין עוד הרבה פרקים בתנ"ך שזכו למעמד קנוני כזה, עד כדי כך שאומרים אותם במלואם, בוקר בוקר, בתפילת שחרית.

אז מה ראתה השפחה על הים? מהי הראיה וההבנה היתירה במהות הבורא שמשקפת שירת הים? האמת שעד השנה התקשיתי להתחבר ל"סוס ורוכבו רמה בים" ולכן תפסתי בשתי ידיים את השאלה שלמעלה מתוך תקווה שהיא תוביל אותי להבנה חדשה של השירה.

ואכן כך היה.

כי גאה גאה

כך נפתחת השירה: "אָשִׁירָה לה' כִּי גָאֹה גָּאָה  סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". רש"י מפרש שהחלק השני של הפסוק מסביר את הראשון. כלומר שההתגאות של האמת האלוקית היא שהיא לא מסתפקת בהפלת הרוכב מן הסוס, אלא משליכה את הסוס והרוכב כאחד. כלומר, גם את האדם, וגם את הפלטפורמה שהוא יושב עליה. למשל, זה נחמד לגלות מישהו שסרח בשחיתות ציבורית ולהשליך אותו לכלא. אבל יותר נחמד לבער ולהשליך את נגע השחיתות ככלל, את הנורמה שאותו זה שסרח רכב עליה.

ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ

ויש כאן באמת שאלה, איך ומה פתאום הסופר, הכותב, הבמאי וזה שמהווה את כל המציאות, תופס צד והופך לבעל מלחמה. על הקושיה הזאת רש"י טורח ומביא שני פירושים שונים. האחד, עניין הבירור והמירוק של הבריאה, שבשבילו השם נלחם, מתוך רצונו להיטיב לכלל יראיו, במקומות שמפריעים להיטיב. כמו תהליך של בירור יצירה. אפילו מזכיר תהליכים של עריכה.

הפירוש השני גורס, שבכל זאת להלחם נגד צד מסויים של היצירה שלך, נגד חלק מהילדים שלך, זה לא דבר שניתן להבין. אז נסתפק בכך שבשעה שהשם עושה מלחמה עם הקמים עליו, הוא עדיין שומר על מידת הרחמים והחסד, וזן את שאר באי עולם. בעצם זן ומפרנס גם את זה שהוא "נלחם" נגדו.

שני פירושים יפים. ועדיין השאלה נותרה יותר טובה מהתשובה.

ואולי הרעיון הוא, שהעצמה האלוקית, גם כשהיא מתבטאת באופן הברוטאלי ביותר שלה, היא "לבוש", זווית חלקית של מהלך ענק של חסד. כך זה מתבטא גם בפסוק: יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב. כלומר ימין השם לבושה (נאדרי: לשון אדרת וכסות) בכוח. חסד לבוש בכוח. אבל הכתוב חוזר בשנית על "ימינך השם" (תרעץ אויב). שלא נטעה. שגם כשהיא לבושה בכוח ושוברת אויבים, זוהי עדיין ימין השם. כלומר, גם שבירת האויב היא מעשה של חסד, גם לאויב.

מה אפשר לקחת מכאן? שלהשתוות צורה עם האל זה גם לדעת לאהוב את האויב שלך? לאהוב גם את זה שהמגמה שלו הפוכה ממך בתכלית? את זה שאתה בפשטות נלחם בו?

אולי.

מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא

מהו קודש? היכולת להדהד בין עולמות. כשאנחנו אומרים שהאל "קדוש", אנחנו מתכוננים לתכונה שלו להתהדהד בתוכנו. מכאן השירה אומרת:  מי הוא זה שחזק ושולט (מי כמוך באלים ה'), ועדיין רחום כדי ללבוש אדרת של קודש והדהוד לקטנים שכמונו? זוהי הגדולה האלוקית. כשהגדול מתלבש בבגדים שיכולים לתקשר עם הקטן. ולכן, אין תהילה שמגיעה לתאר או לשער את החסד האלוקי, והכל הוא פלאי פלאים.

וזה כנגד מה שנאמר בהמשך: "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל".  אלף, אלף, אלף, אלף, אלף. האויב של האלוקות, היא המחשבה של מי שגדול ומוצלח: "בואו, תעלו אלי. אני באלף. אני בראש. קדימה תעשו את המאמץ". ומשה ומרים, כמו השפחה שראתה על הים, אומרים הפוך: המאמץ מוטל דווקא על הגדול לרדת למקום של הקטן. ככה עובד הכיוון של השפע.

מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ

זהו שיא השיאים של השירה, של השפע הרוחני שנתגלה על ים סוף. האפשרות להתכוונן בעולם הזה מול המכוון בעולם הבא. האפשרות שנפתחה לקשר. ולכן, מסיים רש"י את הפרוש שלו לשירת הים ב"חביב בית המקדש שעליו נאמר ידיך. שתי ידיים", כי זה שהעולם הזה נברא, זה רק יד אחת. זה שעולמות הפוכים יכולים להתחבר ולהתקשר  – זה כבר שתי ידיים ופלאי פלאות ונפלאות.

ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד

בפירוש הפשוט –  מלוכה נצחית. אבל יש כאן גם לשון לעולם. כלומר לשון נעלם והעלם. לומר שגם כשהבורא ימלוך באופן גלוי וברור, אי אפשר יהיה להשיג אותו ממש. אבל הוא תמיד "ועד". לשון ועד והתוועדות.

אם כן – נעלם ונמצא. האמת האלוקית מטבעה היא בלתי נראית, ולא מושגת, אבל היא תמיד כאן. ואולי זו הסיבה מדוע אי אפשר לראות באמת אלא בעיניים עצומות.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *