מקום של שבת

בעולם בו הניידות מכתיבה את הקצב, רכב הפך למצרך חובה, ואין נקודה רחוקה מספיק על הגלובוס שלא ניתן להגיע אליה, באה השבת ואומרת: תעצור. תשאר במקום. אולי הגוף הנודד יקח אותך לנופים ולמקומות רחוקים, אבל רק הנפש הנודדת תיקח אותך אל תוך עצמך. חלק ד' בסדרת סרטוני השבת
מקום של שבת

אחד הציווים ששומעים בני ישראל במדבר, עוד לפני מעמד הרב סיני, הוא:

"אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". מפסוק זה נלמדת ההלכה, הפחות מוכרת לרבים, של תחום שבת, אשר אוסרת על האדם לטלטל ללא עירוב, וכמו גם לצאת מעירו למרחק של 2000 אמה לכל כיוון (כ-960 מטר).

"לכאורה", אומר הרב תירוש, "זה ציווי שכובל, שסוגר את האדם במקום מסוים ולוקח ממנו את אחד היסודות החשובים ביותר בחיי העשייה שלו: חופש התנועה, היכולת לנוע ממקום למקום ולשנות את המציאות בכוח הניידות שלו".

אך כשמעמיקים בהוראה זו, מבינים את מהותה: "בחיי החול ההבדל בין הבית לרחוב, בין רשות היחיד לרשות הרבים, הוא הבדל טכני. בבית אנחנו אוכלים, ישנים, נחים. בחוץ אנחנו עושים, פועלים, מתניידים. עם כניסת השבת, מתארגנים שטחי חיינו להגדרות חדשות, אין להוציא חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים בלי שהקפנו את כל רשות הרבים בסימן (גדר, חומה, חוט) שהפך גם אותה לרשות היחיד.

בשבת רשות הרבים ורשות היחיד מובדלות זו מזו, בצורה יותר ברורה, שמבקשת מהאדם להפוך את הבית למקומו, להפוך את רשות היחיד לעיקר, ואת רשות הרבים לתפלה, לנספחת. שבת היא בזמן, אבל היא מעצבת מחדש גם את המקום, היא מדוממת באופן זמני את רשות הרבים, כדי שהאדם ימצא את מקומו ברשות היחיד, כדי שהאדם ימצא את המקום הנפשי העמוק שבו, את הנשמה, האור, הנרות, כי העומק לו הוא צריך להקשיב נמצא בתוכו, ברשות היחיד שלו".

בזוהר הקדוש מובא ש"רשות היחיד היא קדושה, ורשות היחיד נחש".

והוא מסביר: "רשות היחיד היא הקדושה, משום שהיא מאפשרת לנו לפגוש את הממד העמוק, הנבדל, הקדוש שנמצא בנו, לא להישאב שוב למירוץ ההשוואות והעשייה, הקניה, והמכירה והרעש הסביבתי של רשות הרבים. לכן, 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי'. לא ככבילה, לא ככליאה, אלא כהיפתחות למקום שלנו".

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *