האם אנו זקוקים לילדות קשה?

צ'רלס בוקובסקי, אדוארד לימונוב ודן בן-אמוץ הם רק חלק מהיוצרים הנושאים בקרבם סיפור חיים עגום על ילדות אפלה, ומשפחה מנוכרת. האמנם היה זה הילד הפנימי המדמם שצועק "תאהבו אותי", שדחף אותם ליצור עד כלות הנפש?
האם אנו זקוקים לילדות קשה?

כפי שכתבתי בשבוע שעבר אני שוהה בימים אלו חלק מהשבוע בספריה הלאומית. אני צולל שם אל המדפים הלא נגמרים ברחם היחיד שנשאר אחרי שאנחנו יוצאים מזה הביולוגי. מחוץ לחלונות הזכוכית הגדולים, ירושלים הקרה ממשיכה להזיז מכוניות ואוטובוסים, משרדי הממשלה שברקע מלאים בפגישות גורליות, אבל בתוך אולמות הקריאה ההגנה מלאה. המים החמים של ההתבוננות וההרהור מאפשרים להשהות את העולם, ולהביט בו לרגע מהצד, ולא מתוך המהומה התמידית שבתוכו, שסימנה רעש, בלבול והעדר קשב.

במסגרת אותה התבוננות, אני חוקר צורות ספרותיות שעד היום לא כל כך הגעתי אליהן. בשבועיים האחרונים אני קורא ביוגרפיות, בעיקר של יוצרים, והללו גרמו לי לכמה מחשבות על הילדות. קראתי את הביוגרפיה של המשורר והסופר האמריקאי צ'רלס בוקובסקי, שידוע כסופר הברים וחיי השכרות והעוני של לוס אנג'לס, לאחר מכן קראתי את הביוגרפיה של המשורר והסופר הרוסי אדוארד לימונוב, עוד דמות יוצאת דופן, שחייה היו זרועי שערוריות וכתיבה בוטה ומלאת תשוקה. לימונוב, בדומה לבוקבסקי, ואולי אף באופן מוקצן ממנו, כתב על חייו שלו, על ילדותו בעיירה אוקראינית אפלה וענייה, על חוגי המשוררים המרדניים במוסקבה, על ההגירה לניו-יורק ועל החטא המוסרי הגדול שלו: תמיכה בסרבים במלחמות הבלקן.

הביוגרפיה האחרונה בסדרה הזאת הייתה זו של דן בן-אמוץ, ביוגרפיה שנכתבה בידיי אמנון דנקנר ופורסת את חייו של הכותב הבדרן, ואולי יותר מכל דבר אחר, גיבור התרבות שייצג את אתוס החוצפה והפראות של הקמת המדינה. ניתן לראות בסיפורו את התגבשותו הסופית של הצבר, עד שזה התרסק לחלוטין, בהתחלה מול התרבות הזרה שחדרה לפה, ולאחר מכן בעקבות הפוסט מודרניזם שזלל בשמחה כל אתוס, והותיר רק את ההתגוששות בין האפשרויות השונות במחול אין סופי של צחצוחי חרבות בין אמת לאמת.

הדבר הראשון, המרכזי והמכריע שהיה משותף לשלוש הדמויות ולשלושת הספרים ושעליו אני רוצה להתעכב היא הילדות, ונכון יותר: ילדות קשה, פגומה, בסביבה משפחתית מורכבת המלאה חוויות של אלימות, ניכור, חוסר מקום ומאבק. כל אחד מהם, בדורו, בחלקת העולם שבו נולד, נאלץ להפנות עורף למקום ממנו בא, מי יותר ומי פחות, כאשר אותו מאבק הכתיב את אותה תנועת חיים קדימה, תנועה שבסופו של דבר, אצל שלושתם, לא הסתיימה מעולם. מדובר בתנועה אלימה, החוצה והלאה אל תוך החיים הבוגרים שלהם, המשלבת בתוכה כעס, אהבת חיים, תשוקה גדולה ובאותה מידה הרס עצמי, התמכרויות, משיכה לכוח וחוסר יכולת לנהל מערכות יחסים. אבל לצד כל הפגמים הללו, היה בהם כוח יצירה עצום, דחף יוצא דופן להיות נוכחים, שידעו את שמם, שיכירו אותם, כלומר, שיכירו בהם.

חשבתי לעצמי, לאחר הקריאה, שאולי זה מעין הכרח. שאולי אין דרך אחרת להצמיח בתוכך את אותה תשוקה להותיר חותם מלבד אותה ילדות. לא שאני מעודד כעת, או מבקש שילדות כזו תעבור על מי מאתנו, אבל אולי באמת העולם הזה מתחלק, באופן גס, ובוודאי עם ניואנסים, למי שילדותו הייתה נעימה ונוחה, יותר או פחות, והוא מתקדם פנימה אל העולם ללא אותו רעב מכריע, כי מקטנות ראו אותו, הכירו בו, התייחסו למילותיו ודבריו ונפשו ולכן הוא אינו מבקש את זה שוב ושוב. המבוגר שצמח מאותו ילד שבע אמנם פועל, חי ויוצר, אבל הדחיפות קטנה יותר, הנזקקות מתונה יותר. מולו  ניצב חלקו השני של העולם, בו עומד אותו ילד נצחי, שמסתובב בעולם עם חסר, רעב רגשי גדול, והוא חייב למלא את כיסיו כל הזמן.

התמונה העולה מסיפורי החיים הללו מעמידה שאלה קשה, כנראה שאלת השאלות של עולם האמנות: האם עדיפה אותה יצירה, אותה שהות בתוך משמעות, אותו חיכוך מוגבר עם העולם, גם במחיר ילדות קשה, או שעדיף לשהות במקום נוח יותר, סוער פחות, שאולי לא נאבק ולכן גם לא מותיר את החותם שנובע מהדחף והאנרגיה של תחושת חסר. האם כדאי להיוולד אותו ילד שבע, הבטוח יותר בנוכחות של אהבה ומפגש עם הסביבה, אך גם זה שאינו נדחף קדימה כי מעולם לא דחפו אותו החוצה.

המחשבות הללו, שכמובן חזרו והדהדו בתוך סיפור החיים האישי שלי, בתוך אותו מרד שסימן את נעוריי ואת חיי הבוגרים, הלכו עמי לאורך השבועות הללו. אותה משוואה קשוחה שנולדה מתוך הביוגרפיות הטרידה את מנוחתי. אבל אז התחלתי לקרוא את הביוגרפיה, או נכון יותר המונוגרפיה, של עגנון, שכתב דן לאור. הנה לכם סיפור הפוך בתכלית, יוצר בעל שיעור קומה שכבר מילדותו נתמך ועודד על ידיי משפחתו והסביבה. כזה שכל חייו, או לפחות רוב חייו היה מוקף במחמאות, בתמיכה ובהכרת הערך. סופר שהותיר חותם יוצא דופן בתולדות הספרות העברית ללא אותו מאבק בילדות, ללא אותו קרב עם שדי העבר, ללא אותו כאב ששולח אותו במהירות הלאה, כל הזמן הלאה לעבר מקום אחר בו בוודאי יהיה טוב יותר.

כיצד בנה עגנון בתוך עצמו את המאבק? נדמה שגם בו, באיש הקשה והקפדן הזה, שלא היה אב טוב ולא היה קל בקשרי אנוש, היה מאבק שיצר את התכונות הללו, הטמון בהכרת הייעוד. במילים אחרות, היצמדות ורעב למה שהמשורר הפולני זביגנייב הרברט כינה "המילים הגדולות", כלומר הנושאים הגדולים, האתרים הגדולים של המשמעות: תיאולוגיה, היסטוריה, פילוסופיה, הנפש, הכוחות החברתיים. כיצד אפשר, תישאל מיד השאלה, כיצד אפשר להתקרב ולהיצמד למילים הללו ללא הדחף שתיארתי קודם, שנובע מכאב העדר המקום והאהבה? נדמה שעל כך אין לי תשובה, בכל הכנות, נדמה כי יש איזה תבלין מסתורי, איזה שהוא כוח שנולד עם האדם, אם נולד עמו, תבלין שהדרך הטובה ביותר להגדיר אותו הוא הצירוף "חוסר נחת". חוסר נחת שאינו מוכן להסתפק בגלוי, שאינו מוכן לקבל את ההווה מבלי לשאול לגביו, לחקור אותו, להפוך בו בכדי להגיע לנקודת המוצא, למקום שממנו כל זה מתחיל ולסיבות שגורמות לו לנוע. תנועה, זוהי המילה החשובה, תנועה מתוך סיפור החיים והלאה או תנועה שמתחילה עוד קודם, מסיבה עלומה, אבל הודפת את האדם לאותם מקומות: התבוננות ויצירה. אלו רגעים בהם העולם נמצא מעבר לחלונות הזכוכית, ובתוך רחם היצירה, מוגן ובטוח לחתור פנימה אל מעבר לפיזי.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *