אורות והוראות

פרשת משפטים, התשע"ז: אחרי השחרור הגדול מעבדות לחירות, וההתרגשות הגדולה של מעמד הרב סיני, באה פרשת משפטים ומציבה בפנינו מצוות מעשיות לחיים. ההוראות יורדות לפרטים הכי קטנים של הקיום, ונוגעות בשגרה היומיומית האפורה ביותר, אך בכך הן הופכות אותה לכזו שיש בה משמעות. נתמקד בשלוש נקודות: הלכה, כבוד האדם, וערבות הדדית

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

פרשת משפטים מכילה 23 מצוות עשה ו-30 לא תעשה, כלומר 53 מצוות מתוך תרי"ג (613), בהן ניתן למנות מצוות העוסקות בעבדים, קנסות, גניבה, שומרים, הלוואות, עניים, ניהול בית משפט, דיני קרקעות, שבת, עלייה לרגל, ביכורים, עזרה בנשיאת משא, יחסים בין בני זוג, בין הורים לילדים, היחס לכישוף ולעבודה זרה, היחס לגר, עינוי אלמנה ויתום, איך לגבות חוב מעני, ריבית, אכילת אוכל כשר, לשון הרע, עדים בבית משפט, שוחד, הלכות פסח וחמץ ועוד ועוד. כלומר, החיים עצמם.

הפרשה מתחילה במילים:

וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם.

שימו לב, הפרשה מתחילה ב-ו' החיבור. למעשה, זו כל מהותה.

ו' החיבור היא כל הסיפור, הפרשה מתקיימת אחרי שני אירועי שיא, אירועים שלכל אחד מאיתנו יש אימג' בראש לגביהם: קריעת ים סוף ומעמד הר סיני. ועכשיו, אחרי שני האירועים הנ"ל, מופיעה רשימה של הוראות ארוכה ומאתגרת, מקולות וברקים עברנו אל דיני יומיום מעשיים, ממלכת כהנים וגוי קדוש לשור שנגח את הפרה ודיני שכנים. כבר הזכרנו בעבר, סולמו של יעקב אבינו מוצב ארצה, אך ראשו מגיע השמימה. שום דבר לא קטן ולא שולי עבור התורה, הכל גדול, הכל חשוב, גם, ובעיקר, חיים נורמליים של סכסוכי שכנים, מסחר ויחסים בין אישיים. לא לחינם השאלה ראשונה ששואלים בשמיים היא: האם נשאת ונתת באמונה? איך התנהלת בכל ההיבטים של החיים?

אומר רש"י שהאות "ו" מוסיפה על הראשונים. מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. כולם רצף אחד. התרגשת בעשרת הדברות? תתייחס עכשיו לדינים האלה באותה צורה.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק, שלימד את הפרשה הזו, נהג לצטט לגביה את האמירה המפורסמת של הפילוסוף הצרפתי דקארט "אני חושב משמע אני קיים", אך בשינוי: "אני אחראי משמע אני קיים", והוא מסביר שתמצית מהותנו כבני אדם, היא לא רק לחשוב אלא בעיקר לקבל אחריות על מעשינו, ולכן חירות בלבד, אותה השגנו ביציאת מצרים, אינה מספיקה.

שמעתי רעיון יפה מהרב יהודה מייזליק, שבעצם כל החיים מכילים את המתח הזה בין "אורות" לבין "כלים" – אורות: ההתלהבות, ההתרגשות, הוואו של "הר סיני", הגילוי הגדול, ו"הכלים" מבקשים ממך לקחת את כל האורות ולהכניס אותם לפרקטיקה, להביא אותם לכדי ביצוע אפור ויום יומי. בלי כלים כל האורות נשארים באוויר, לא ממומשים. הוא ציין שהוא שם לב שאצל בעלי תשובה ניתן למצוא הרבה "אורות", ואצל ודתיים מבית הרבה "כלים", וכל קבוצה צריכה ללמד אחת את השניה, כדי ליצור את האיזון המיוחד הזה, בין אורות לכלים.

אם נחזור למילים "אשר תשים לפניהם" – אומר עליהם רש"י: "כשולחן ערוך המוכן לאכול לפני האדם". זה ההבדל בין פרטי ההלכה לפרטי החוק האזרחי: כאן לא רק סטודנט למשפטים לומד דיני ממונות, נזיקין וקניין, כשמדובר בהלכה כל אדם מישראל צריך להכיר ולדעת, ולכן צריך להגיש ולהנגיש את הדינים הללו לציבור כמו שולחן ערוך, שהאדם ירגיש שכמו שאוכל מוגש לו בצורה פשוטה, זמינה ומעוררת תאבון כך ההלכה והמסורת מוגשת לו באופן ברור, פשוט ומזמין (אגב, לימים, הביטוי "שולחן ערוך" שטבע כאן רש"י יהפך להיות שמו של אחד מספרי ההלכה החשובים של העם היהודי).

הרב שטיינזלץ כותב שהדבר הכי תמוה בפרשת משפטים הוא פרשת משפטים. איך עוברים מהר סיני לאיך לטפל בחמור שלי, או במה קורה אם מישהו שבר לך שן ופצע אותך? אכן כן. החיים הם לא בהר סיני, הם בשוק, בשדה, בכרם ובבית. המציאות היא לא מציאות של הר סיני, אלא מציאות שיש בה גניבות וחבלות ועימותים שונים, בניגוד ל"המטרה מקדשת את האמצעים" פה צריך לומר: "האמצעים מקדשים את המטרה", רק הפרטים הקטנים ביהדות יוצרים משמעות. התורה רואה את הדברים אחרת מאופן החשיבה הרגיל: הרוממות והשגב, לא נמצאים רק ברגעים שאנחנו חושבים שהם "מרוממים" אלא בארציות, בפרטים הקטנים: "אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה". אנחנו רגילים לתלות את העיניים בשמיים כשאנחנו מדברים על הקב"ה, אבל הוא נמצא בשטר הכסף שאתה משלם בו, בתפוח שאתה אוכל, בחיוך שלך לשומר בכניסה. ההתגלות היא לא רק בקולות וברקים ההתגלות היא כשאתה חי לפי המשפטים וההוראות של הפרשה.

פרט מעניין, הביטוי המפורסם "נעשה ונשמע" נאמר בסוף פרשת משפטים, אחרי כל אותן הוראות.

לפני שנעבור לפרשה עצמה, אשתף בשני מיילים שקבלתי מאנשים הקשורים לשיעור, המכילים סיפורים מאד עוצמתיים שבאמת עוסקים באנשים שהם "אנשי משפטים", בעשייה אפורה ועקבית.

המייל הראשון היה מאיתן ויטלזון, הגבאי של בית הכנסת המחתרות, בו התחיל השיעור. הוא כתב לי כי אשתו הדס יושבת השבוע שבעה של שני הוריה, טוביה ובתיה מרגלית ז"ל, שנהרגו בתאונת דרכים בדרך לבה"ד 1, בדרך להשבעה של הנכד. הוא ביקש שנקדיש את השיעור לעילוי נשמם. כמובן שהסכמתי, ורציתי כרגיל לציין בהתחלה את שמותיהם, אבל אז קיבלתי מייל מהרב אביחי קצין מרעננה. הרב אביחי קצין הוא נכה צה"ל, שאיבד את רגלו מפגיעת פגז במלחמת לבנון הראשונה, הכותרת של המייל הייתה: "המלאכים מתל השומר", וכך הוא כתב:

הימים ימי מלחמת שלום הגליל, לפני כמעט שלושים וחמש שנה. המקום – מחלקת שיקום ב', שיקום אורטופדי, בבית החולים תל השומר. מאז פרוץ המלחמה שינתה המחלקה את פניה. לא עוד חולים מבוגרים כתוצאה ממחלות שונות, אלא אוכלוסייה צעירה של חיילים צעירים ברוחם. רובם ככולם קטועי גפיים, רובם קטועי רגל, חלקם קטועי יד וביניהם גם קטועי שתי רגליים.

לא הייתה אוירה קודרת במחלקה, היה זה מקבץ של אנשים בתחילת חייהם הבוגרים עם הרבה אנרגיה והומור. עם זאת, לא ניתן היה להסתיר גם צד אחר, זוהר פחות. ההתמודדות עם הכאבים. הצורך הנפשי של התמודדות עם מצב חדש בלתי צפוי והחששות המלווים אותו. כיצד נסתדר? כיצד נקים בית? גם השהות הארוכה (במקרה שלי חצי שנה) בתוך בית החולים לא היתה קלה.

על רקע התמונה זאת הופיעה קבוצה של מלאכים. קבוצה של כמה זוגות, רובם ככולם תושבי שכונת משה"ב בגבעתיים, שהיו מגיעים אלינו למחלקה מידי שבוע. המטרה שהציבו לעצמם היא פשוט לשמח אותנו. מידי שבוע היו מוציאים את כל מי שמסוגל היא אל מחוץ לכותלי בית החולים. פעם למסעדה, פעם לאירוע שקיימו לכבודנו בבית הכנסת "גבורת מרדכי", פעם לסוכותיהם ברחוב הסוכות המפורסם ברח' טבנקין בגבעתיים ופעם למשחק של מכבי. שבוע אחרי שבוע בהתמדה. בחיוך ובסבלנות סוחבים את כסאות הגלגלים, מסייעים למי שצריך עזרה והכל שלא על מנת לקבל פרס.

בראש החבורה עמדו זוג אנשים קסומים בשם טוביה ובתיה. מתנדבים רבים הגיעו אלינו לשיקום. אולם רובם ככולם, עשו זאת פעם אחת ותו לא. גם התנדבות חד פעמית היא דבר נפלא, אולם ההתנדבות הקבועה, זו שחוזרת על עצמה שבוע אחרי שבוע, היתה משהו מסוג אחר לגמרי. קשה לתאר מה זה עשה לנו באותה תקופה של התמודדות. עמדתי בקשר עם הזוג הנפלא הזה, טוביה ובתיה, גם כמה שנים אחרי השחרור מבית החולים. אולם מטבע הדברים כחלוף השנים לא נשמר הקשר הרציף.

כששמעתי את השם טוביה ובתיה בשבוע שעבר נעשה בשרי חידודין חידודין. "בתאונת דרכים ליד מצפה רמון" כך קרא הטון המונוטוני של קריין החדשות, "בדרך לטקס סיום קורס קצינים של נכדם, נהרגו בני הזוג טוביה ובתיה מרגלית". איני זוכר מתי מילא אותי צער כה גדול לכתם של אנשים שלא ראיתי, מן הסתם, למעלה מעשרים שנה.

בצאתנו מבית אבלים אנו נוהגים לומר לאבלים: "המקום ינחמכם…" כשהמשמעות הפשוטה היא הקב"ה, שהוא מקומו של עולם, הוא שינחם את האבלים. אולם חסידים נהגו להסביר שהמקום פירושו המקום שהותיר המנוח בליבות האנשים הוא זה שניחם. דלות המילים לתאר את המטען שמאושפזי השיקום בתל השומר של חורף 83 נושאים בלבותם כהכרת טובה לטוב לבם ופועלם של מלאכי תל השומר בניצוחם של טוביה ובתיה מרגלית ז"ל.

אז עכשיו אנחנו יודעים לזכר מי השיעור, אנשים של "ואלה המשפטים", של התנדבות וחסד מתמשך ויומיומי, ואז הגיע מייל נוסף שאביחי העביר אלי, ממשתתפת קבועה של השיעור, שסובלת מהפרעת קשב, ובמשך שיעורים רבים לא הצליחה להתרכז בו בגלל מנורה אחת, שמהבהבת כבר שנתיים ברצף, אי שם בתקרה של בית הכנסת. מנורה גבוהה שהחלפתה הייתה כרוכה בלוגיסטיקה מסובכת. למרות זאת היא המשיכה להתמיד ולהגיע תוך מציאת פתרונות ואסטרטגיות אישיות כדי להתעלם ממנה ולהתרכז. השבוע המנורה הוחלפה (בעזרת הרכבת פיגומים לכל הגובה), והיא שלחה מכתב תודה בו סיפרה את סיפורה, ובעיני הוא אכן מעורר התפעלות, וחוזר שוב לנקודה של השגרה וההתמדה האפורה.

טוב, אז הבנו את עקרון העל של פרשת משפטים ושמענו שני סיפורים על חיים כאלה של ואלה המשפטים, של חיי עשייה ושגרה והתמדה, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני, עכשיו נצלול קצת לתוך הפרשה עצמה, ונתמקד בשלושה נושאים: הלכה, כבוד וערבות הדדית

על הלכה ומסורת

לכל אחד יש את הפסוק האהוב עליו. אתם יודעים מהו הפסוק האהוב עלי? זה:

עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל, כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה.

פסוק לכאורה לא פוטוגני. הרבה יותר כיף לאהוב פסוקים נעימים, פסטורלים, פלורליסטים, מכילים, משהו עם רעיון אוניברסאלי שכל האנושות יכולה להתחבר אליו, כמו "ואהבת לרעך כמוך", או משהו אחר שנשמע טוב. אך למעשה, הכל גנוז פה. מי שקורה את התורה כפשט חושב– וככה חשבתי עד גיל די מבוגר, לפני שהכרתי את התורה שבע"פ – "אוקיי, אלו חוקים עתיקים, ולכן לא רלבנטיים לימינו", מרגיש כמו חוקים של אומה של רודפי מכות, שהולכים ונוקמים אחד בשני באלימות. לא משהו שמאפשר "העתק-הדבק" מהתורה לחיים. אך למעה תורה שבע"פ ותורה שבכתב הולכות שלובות יד, ואי אפשר להבין באמת פסוקים מהתורה שבכתב, בלי התורה שבע"פ. ואכן בגמרא, במסכת בבא קמא, נאמר:

עין תחת עין – ממון, כלומר פיצוי כספי.

ורש"י מזכיר את זה: "סימא עין חברו – נותן לו דמי עינו כמה שפחתו דמיו למכור בשוק, וכן כולם. ולא נטילת איבר ממש, כמו שדרשו רבותינו בפרק 'החובל' (בבא קמא, פד)".

כל כוחה של היהדות הוא בתורה שבעל פה. ולצערנו הדילוג מתנ"ך לפלמ"ח, שעודד בן גוריון, לקח מאיתנו את זה התנועה של היהודי המתפלפל על הגמרא. את זה בן גוריון לא רצה, והתוצאה: לא תנ"ך ולא פלמ"ח (למעשה, היום זה יותר מהתנ"ך לפלמ"ח לבית האח). הדילוג שניסו לעשות בדור הראשון של הציונות עקר את האתוס שלנו, ולכן "עין תחת עין" הוא פסוק כל כך מקסים וכל כך עקרוני – פסוק מזכיר לנו את עוצמתה של כל התורה שבעל פה, שאי אפשר בלעדיה.

אני זוכרת שבצעירותי, שהתחלתי לגלות שיש ביהדות הרבה רבדים ומשמעויות, קראתי טורים של יאיר לפיד, והוא כתב שם משהו בסגנון של "אנחנו כבר לא לוקחים שני תורים בני יונה ושלושה כבשים ושוחטים בחצר, אנחנו לא סוקלים ברחוב", וזה באמת נורא כיף בויכוחים עם דתיים לקחת איזה פסוק תלוש, משהו שנשמע פרמיטיבי, ולנתק אותו מהמשמעות האמיתית שלו, בלי להתייחס לכוחה של המסירה של הסמיכה (משה סומך ידיו על יהושע וכן הלאה). שוכחים שיש פה רצף היסטורי בלתי ניתן לניתוק.

את אותו הרצף הרגשתי השבוע חזק, כאשר ידידיה חזר מדוכדך משיעור דף היומי ואומר, "אל תשאלי, רש"י נפטר, איבדנו את רש"י", ומראה לי את התמונה הבאה:

התמונה לקוחה ממסכת בבא בתרא, בפרק שלישי (דף כט ע"א). בלי שום הכנה מוקדמת, בשיא סוגיית קרקעות: "עד כאן פירוש רש"י זצ"ל". ובמסורת הש"ס, למעלה מימין, מנסחים את זה בצורה שלא מותירה ספקות: "כאן מת רש"י". זהו. רק אתמול הוא עוד היה פה. מבאר כל מילה. ופתאום הכול נגמר. היה שלום, רש"י. ותודה על הכול.

ואז אנטר קטן, והנכד של רש"י, רבינו שמואל ב"ר מאיר, ממשיך את פירושו. בדיוק באותו משפט שעצר. אתה מדמיין את רש"י עם הקולמוס נופל תוך כדי מילוי תפקידו, וכיצד הנכד, הדור הבא, לוקח את הקולמוס וממשיך מאותה נקודה – וזה באמצע דיון הלכתי בנושא קרקעות.

עניינים של כבוד

"כִּי יִגְנֹב-אִישׁ שׁוֹר אוֹ-שֶׂה, וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ–חֲמִשָּׁה בָקָר, יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר, וְאַרְבַּע-צֹאן, תַּחַת הַשֶּׂה".

למה מי שגנב שור משלם כנגדו חמישה, ומי שגנב שה משלם ארבעה?

מסביר רש"י: חס המקום על כבודן של בריות. שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו – משלם חמש. שה, שנושאו על כתפו, משלם ארבע, הואיל ונתבזה בו.

ראו עד כמה עניין כבוד האדם. עד כמה הוא חשוב להלכה.

במשך הקריירה שלי שמשתי ככתבת משפט, וסיקרתי משפטים של אישים מוכרים רבים, לרבות שולה זקן, אהוד אולמרט, משה קצב, עומרי שרון ועוד. יש לי תחושה שרובם המוחלט היו מסכימים לשבת יותר זמן בכלא, או לשלם קנס גבוה יותר, אם המשפט יתנהל בלי פרסום, והם יוכלו לשמור על כבודם ועל שמם הטוב. זה הדבר הכי יקר שיש לאדם. לא סתם אנחנו מפצים את הגנב על הביזוי הפומבי.

בספר "מסילת ישרים", כותב הרמח"ל אודות הכבוד, ומתאר עד כמה קשה עד מאד לנצח אותו:

"כבר היה אפשר שיכבוש האדם את יצרו על הממון ועל שאר ההנאות, אך הכבוד הוא הדוחק. כי אי אפשר לו לסבול ולראות את עצמו פחות מחבריו. ועל דבר זה נכשלו רבים ונאבדו. כללו של דבר: הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם. כלל הדברים, הכבוד הוא מן המכשולות היותר גדולים אשר לאדם. ואי אפשר לו להיות עבד נאמן לקונו כל זמן שהוא חס על כבוד עצמו, כי על כל פנים יצטרך למעט בכבוד שמים מפני סכלותו והכבוד האמיתי אינו אלא ידיעת התורה באמת. וכן אמרו ז"ל (אבות פ"ו): אין כבוד אלא תורה, וזולתה אינו אלא כבוד מדומה וכוזב, הבל ואין בו מועיל".

חז"ל מנתחים באיזמל חד את נימי הנפש, וטוענים כי ענייני כבוד יכולים לגרום לאבדן שיקול דעת. נביא שתי דוגמאות היסטוריות מרתקות:

את הראשונה שמעתי מהרב שמחה הכהן קוק, רבה של רחובות, שחיתן אותי ואת בעלי. לפני החתונה הוא ישב איתנו לפגישה והקריא לנו את המדרש הבא:

"תפסו הקב"ה ירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש? בן ישי בראש. אם כך, איני מעוניין"

הקב"ה אומר לירבעם בן נבט הרשע: חזור בתשובה, ואני אתה ודוד המלך נטייל בגן עדן. שאל אותו ירבעם "מי בראש?", אמר לו הקב"ה דוד המלך, ולא היה מעוניין. הוא חוזר לסורו, לעבודה זרה. או הכל או כלום, או כל הכבוד או שום דבר.

זה מנגנון פסיכולוגי עמוק שניתן למצוא גם במגילת אסתר. אומר המן, שר בכיר ומוערך אצל אחשורוש:

וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.

בגלל אדם אחד שלא השתחווה לו הפסיד המן את כל הכבוד שהיה מנת חלקו כי הייתה חסרה לו עוד טיפת כבוד בים הכבוד שהיה לו ממילא, זה לא שווה לו,

מהו היסוד הפסיכולוגי שהביא לנפילת המן? אומר הרבי מללובביץ: חוצפא בלא גבול, חוצפה ללא טעם. מהי חוצפה ללא טעם? חוצפה שכל כולה נשענת על ישות האדם, שהוא אינו יכול לסבול שיהיה איזה מישהו שלא יכיר בו ובמציאותו. מחוצפה זו נמשכת ההזדקקות לבריות, שיכירו בי ויעריכו אותי. המחיר של חוצפה ללא טעם הוא גבוה. כי כך כולם יכולים לשלוט בי. אפילו אחד שלא כורע ולא משתחוה, יכול להוציא אותי מהכלים ולגרום לי לאבד הכל.

למעשה, כולנו קבצנים של תשומת לב, בפרט בעידן בה כל אחד מקושש לייקים, קם בבוקר ומקדם מותג ששמו אני, יותר בוטה בדורנו.

נחזור לאותו גנב ממנו התחלנו, הרי הוא גרם לעצמו את הבושה הזו, ועדיין. הרב נבנצל:

"הרי הוא עצמו גרם את בושתו במו יודיו! אמנם כן, משיבה התורה, אבל בבית הדין של האמת הצרופה מביאים הכול בחשבון. וכיוון שבכל זאת נגרם צער לאותו יהודי, מכתיב הקב"ה בתורתו שגנב נקלה זה ישלם רק ארבעתיים. ואנו – צריכים לשאת קל וחומר בעצמנו. אם עד כדי כך חס הקב"ה על כבודו של רשע, כמה צריכים אנו להיזהר האחד בכבוד חבירו, ובכבוד הוריו ורבותיו".

כבוד זה טוב או רע? – אצלנו: לנסות כמה שפחות, אצל השני: כמה שיותר לכבד וליקר. לא סתם רבי ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר (נפטר בשבוע של פרשת משפטים), אמר: "העולם הזה של החבר שלך הוא העולם הבא שלך, הגשמיות של האחר זה הרוחניות שלי".

לתנועת המוסר, אגב, יש שתי גישות מרכזיות, שהן הפוכות אחת מהשניה: אפסות האדם, וגדלות האדם. גישת אפסות האדם טוענת שהאדם הוא אפס, הוא כלום, ומתוך הבנת השפלות ומידת הענווה, האדם הופך להיות טוב יותר, צנוע יותר. גישת "גדלות האדם" טוענת שהאדם הוא יקר, הוא חשוב, הוא חלק אלוה ממעל, ולכן הוא צריך לכבד את עצמו, ולהתנהג בצורה ראויה. ואולי באמת חלק מהעניין של להתנהג בצורה ראויה זה להבין שיש דברים ש"לא מתאימים", למשל: לא מתאים לי לקבור כל היום את הראש בוואטסאפ ולא להתייחס לאנשים סביבי. תרים את הראש. אחרת, גם בארץ יצטרכו להתקין רמזורים על המדרכה, כפי שהתקינו בעיירה בהולנד…

אולי באמת תחושת הכבוד העצמי היא זו שתצליח לגאול אותנו מכל המנהגים המגונים שלנו.

ערבות הדדית

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי – שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ.

שימו לב לשפה: ענה תענה, צעוק אצעק, שמוע אשמע. יש פה כפילות, משהו מהדהד. אם אתה פוגע ביתום או באלמנה, אתה מהדהד עניין נוסף. אתה גם מבצע מעשה רע שגורם להם לצער, וגם מעורר בהם את המחשבה: "אם אבי\בעלי היה כאן, זה לא היה קורה". יש פרשנות שטוענת ש"אלמנה ויתום" הוא שם כולל לכל החלשים בחברה, שאין מי שילחם את מלחמתם.

יש פה מעבר מרבים ליחיד: לא תענון – לשון רבים. ענה תענה אותו – לשון יחיד. מסביר בעל הטורים:  "לומר שכל ישראל ערבים זה בזה, שאפילו אם עינה האחד, כאילו עינו כולן".

ישנם משלים מפורסמים המסבירים אותה ערבות הדדית. אחד מהם מספר על אנשים בספינה, כאשר אחד קודח חור רק בחדר שלו, ואומרים לו "לא, אתה מטביע את כולם", או על יד ימין בטעות פגעה ביד שמאל, אז היא מבקשת נקמה, ואומרים לה: "לא, זה חלק מאותו גוף". אנחנו, עם ישראל, חלק מאותו קולקטיב. שייכים לאותו גוף אורגני. נרצה או לא נרצה, נברח מזה או לא, נתנכר אחד לשני או לא, זו עובדה.

עקרון הערבות הזה שימש כקרש ההצלה בסיפור היסטורי, עלילת דם הידועה בשם "משפט בייליס", וכך ארע:

שנת 1911. מנחם מנדל בייליס מואשם ברצח נער אוקראיני אנדי יושצ'ינסקי לצורך הכנת מצות, ונערך משפט ראוה לעיני כל העולם. אחת הטענות העיקריות של הכומר הקתולי יוסטינייס פרנייטיס, מומחה התביעה לכתבי הקודש היהודיים, היתה הטענה שהיהודים אינם מתייחסים אל הגויים כאל בני אדם. לשם כך הוא ציטט את דברי חז"ל במסכת יבמות דף סא'. "אתם קרויים אדם, ואין עובדי כוכבים קרויים אדם". רק היהודים נקראים אדם, ולא הגויים, אם כן, אין זה פלא, כך טען הכומר האנטישמי, שהיהודים אינם חוששים לרצוח נער גוי לצורך פולחן דתי.

על מנת להשיב על הטענה של הכומר פראנייטיס הוזמן רבה הראשי של מוסקבה, רבי יעקב מזא"ה, להשיב על טענותיו של הכומר. הרב מאיר שפירא ראש ישיבת חכמי לובלין המפורסמת, ומחולל רעיון הדף היומי שהיה גם חבר הפרלמנט הפולני, יעץ לרב מאז"ה להסביר לשופט את דברי התלמוד כך: "בלשון הקודש ישנם ארבע מילים נרדפות שמתארות יצור אנושי: "אנוש", "גבר", "איש" ו"אדם".

שלושת השמות הראשונים ניתנים לקריאה הן בלשון יחיד והן בלשון רבים, הסביר רבי מאיר שפירא. אנוש – אנשים, גבר – גברים, איש – אישים. אבל את המילה 'אדם' אי אפשר לומר בלשום רבים, אי אפשר לומר "אדמים".

"הלוא תבין, כך תאמר לשופט", טען רבי מאיר שפירא, "העם היהודי הוא יחיד אחד גדול, העם היהודי כולו מאוחד, עם גוף אחד ונשמה אחת, ולכן התואר "אדם", מתאים רק ליהודים ולא לגויים. זה תואר שמסביר את המנגנון".

רבי מאיר שפירא גם ביקש ממנו להוכיח את דבריו כך: "הבט נא כבוד השופט, ראה איך רב מפולין, רבי מאיר שפירא, שולח את הטיעונים למשפט, ורבי יעקב מזא"ה, שהוא רב מרוסיה, בא להציג אותם, שנינו גם יחד הוזעקנו מקצווי ארץ להגיע לאוקראינה כדי לסייע ליהודי ששנינו לא מכירים בכלל ומעולם לא דיברנו עמו, ושנינו לא חשבנו רגע אלא מיהרנו להגיע כדי לסייע לו וכל העולם היהודי גם בארצות המזרח דואג לו וכותב עליו, האין זאת הוכחה ברורה לטענת חכמנו זכרונם לברכה שהעם היהודי הוא אדם אחד?!". זו הכוונה לערבות הדדית.

אכן עלילת הדם הופרכה ובייליס זוכה.

מצורפת תמונה המראה את ערמת הספרים היהודיים שהביא הרב מזא״ה לאולם בית המשפט על מנת להפריך את עלילת הדם ולהוכיח את טענותיו (אין ידוע מי המצולם, אולי פקיד בית המשפט)

בייליס עלה ארצה אחרי המשפט. בסוף המעלילים עליו נשפטו ואפילו מצאו את מי שבאמת רצחה את הנער. אבל בייליס לא הסתדר בארץ והפך לישראלי יורד, הוא ירד לניו יורק, נפטר ונקבר שם ב-1934.

המצבה של הנער האוקראיני הפכה למקום עלייה לרגל עבור אנטישמים רבים עד היום. רק לפני כמה שנים ממשלת אוקיינה הסכימה כמחווה להסיר את השלט "נרצח על ידי יהודים"

לעומת זאת, על המצבה של בייליס בניו יורק, נכתב כך:

בן אדם, שים לב לזה הקבר/ בו ינוח איש קדוש בחיר גבר./רשעי קייב העיר שמוהו למטרה/ועל כל ישראל פרשו הצרה./העלילו דם ילד נוצרי דורשת אמונתו/לימי חג הפסח הוא לעדתו./אסרוהו בכבלים ויורידוהו אל הבור/ושנים עשרות לא ראה אור./ובעד כל ישראל עונה עד דכא/תנו כבוד לנפש טהורה וזכה".

התחלנו במשלים על ההוא שקודח בספינה, אבל ערבות הדדית יכולה להשפיע גם לכיוון החיובי. מי שחותר בספינה חותר עבור כולם, אם רגל מתקדמת כל הגוף מתקדם, גם אנשים גדולים ומיוחדים בקרבנו משפיעים על כולנו, זוהי ערבות הדדית.

נסכם: צריך לשאוף להיות אנשים של "ואלה המשפטים" וליישם את רוח הפרשה הזו.  נגענו רק בשלושה עקרונות: יחס נכון להלכה, יחס נכון לכבוד שלנו ושל הזולת ויחס נכון לערבות ההדדית בינינו. בשבוע הבא: פרשת תרומה.

***

רוצים עוד? ממש כאן תוכלו למצוא את השיעור על אותה פרשה, כפי שנמסר בשנה שעברה.

***


להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

שיעור נוסף, בתל אביב, מתקיים מדי יום ראשון בשעה 21:00 בהאנגר 11, נמל תל אביב. השיעור בתל אביב בעלות סמלית של 30 שקלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *