סדנת גמילה מכוונות רעות

חלק מההבנות שאתה מגבש כשאתה עובר תהליך של תיקון, הוא הכרה באחריות האישית: זה לא רק שלא הייתה לך ברירה ופעלת כפי שפעלת, אלא שהייתה לך ברירה, והחלטת לפעול כפי שפעלת מתוך בחירה. כלומר, בלי לברר את הכוונה, אי אפשר להתקדם לשום מקום, אך מה השפיע על אותה הכוונה, וכיצד נשנה אותה?
סדנת גמילה מכוונות רעות

מאין הזכות לשפוט?

ושוב אני חוזר לסוגיה שכבר מיששתי לפני כמה שבועות. סוגיה שהיא לטעמי מובילה ועוברת לכל אורך ספר שמות: ספר האדם, ספר החושך והיציאה ממנו.

והסוגיה היא: מהו המשפט? מה הרעיון הזה, שאדם אחד שופט את זולתו? באיזה זכות הוא עושה את זה (מלבד כמובן הזכות המאוד מפוקפקת שהחברה נתנה לו)? ומעל לכל ומקיף את הכל: מהי מטרת העל של השופט, מהם הפירות הרצויים ממי שזורע דין טוב ונבון?

ואכן, במוצאי השבת שעברה התעכבתי עם חבר בבית הכנסת על השאלה הזאת בדיוק.

"אנחנו אומרים שהכוונה קובעת", שאלתי. "כלומר שאם אדם לא התכוון להרוג, לגנוב, לפגוע או להעליב, זה לא כמו שהוא התכוון".

"איזו שאלה" הוא הסכים, "יותר מזה, כשאני מטפל בחברה שלי שנגמלים מסמים, מאלכוהול,  או מאלימות, אנחנו עוברים תהליך מאוד ארוך וכואב של ההכרה באחריות האישית שלך על המצב שהגעת אליו. שזה לא שרק 'עשו' לך ככה וככה. גם אתה היית שם. ועשית בחירות כאלה וכאלה. בלי לברר את הכוונה, אי אפשר להתקדם לשום מקום".

"אוקי", הקשיתי, "אבל על זה בדיוק אני מדבר. אנחנו שופטים אנשים על בחירה קונקרטית, שהביאה לשיא תהליך נפשי ארוך ומורכב. אם נניח מישהו סוחר בסמים. אז הוא עשה את הבחירה הזאת, וזו היתה בחירה רעה, אבל החברה שהוא גדל בה, אותההוא לא בחר. ואת ההורים שלו גם כן לא. וגם לא את השכונה ואת חוקי השכונה ובעצם את כל מה שסלל את הדרך שלו להיות במה שהוא. להיפך, אם היית שואל את התינוק שנולד לגבי סחר בסמים, הוא היה אומר בחיים לא. על גופתי, הוא היה אומר. אז על מה ולמה אנחנו שופטים את המסכן?".

"תראה אנחנו צריכים להגן על החברה".

"ברור, מצד החברה הכל ברור. אבל אם הכל היה להגן על החברה אז היה אפשר גם להחליט להגביל ילודה, להוציא להורג קשישים, ולהגלות לאמצע האוקינוס אנשים מוגבלים או חולי נפש. הרי אלה מכבידים על רווחת הציבור לא פחות מכנופיית פשע…"

"גם את זה עושים במידה מסוימת", הוא נאנח.

האיסור שנכנס לך לתוך הכוונות

הרמב"ן כותב שפרשת משפטים כולה היא כנגד הדיבר "לא תחמוד". כי לא תרצח, או לא תגנוב, או תנאף, או תענה ברעך עד שקר, אפשר להבין ולסמן ולדחות. לא תחמוד זה כבר איסור שנכנס לכוונה, לפנימיות של האדם, למקומות מאוד כמוסים בדרך הפעולה שלו. יש הרבה חללים ושטחים אפורים ב"לא תחמוד". אז בונים בתי משפט, ולהקות של עורכי דין שמתנצחות אם חמדנו, כמה חמדנו, ואיך ניתן לפשר בין החמדה של זה שמתנגשת חזיתית בחמדה של ההוא. כי באשר יש עץ נחמד למראה ויש עיניים לראות  – יש חמדה. ובאשר יש חמדה –  יש משפט. כלומר החמדה מולידה את הצורך במשפטים.

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"

רש"י כותב שהפרשה נפתחת ב"ואלה", כלומר עם ו' החיבור, לסמן לנו שהיא באה להוסיף על הנאמר למעלה בפרשה הקודמת, ולחבר את פרשת המשפטים עם עשרת הדברות. כלומר, שממש כמו הדברות, כך גם כל הדינים הארוכים שבפרשה נאמרו בהר סיני, במעמד כל העם.

ואם כן, הוא ממשיך את הדיון, מדוע הכתוב הפסיק בין עשרת הדברות לבין דיני העבד העברי והשור שנגח, והכורה בור ברשות הרבים, והניח ביניהם פרשה לא קשורה שמדברת בענייני אתיקה של בית המקדש והמזבח? ועונה: ללמד שתשים את הסנהדרין  אצל המזבח. או בשפה שלנו: שבית המשפט העליון ישב בבית המקדש.

מה טוב בזה?

  1. הסמכות האלוקית מגבה את המשפט האנושי.
  2. יש כאן תרופה כנגד הגאווה של השופטים: אתם בסך הכל צינור לשפע של החכמה. אתם לא השפע עצמו.

דין שכולו חסד

השניים הראשונים מאוד ברורים ומתבקשים. אותי מעניין סעיף 3:

כל הרעיון למקם את בית המשפט בבית המקדש היה בשביל להפוך אותו למקום שלמרות שהוא מתעסק בדינים ופשרות וחוקים ודקדוקים, שורש המשפט שלו יהיה דמעה על מצב האדם והעולם מול הנצח האלוקי, ומטרת המשפט שלו תהיה למשוך חסד.

בית משפט כזה כבר לא בא לדון את האדם במובן של "נו נו נו" ו-"קבל עונש", אלא למצוא את הערוץ הטוב ביותר מבחינתו לצאת מהבוץ. את חוות הגמילה האידיאלית שלו. שיקום. חיים חדשים. איזון חדש. ההבנה שהאדם לא נולד במעשה ה"רע" שהוא עשה, מעשה שרק הביא לשיא תהליך שהתחיל בעצם ביום שבו נשמתו ירדה לעולם, דורשת למקם את בית הדין בלשכה של בורא עולם. זה מה שנקרא לדון מתוך מקום של חסד.

לא אצא חופשי

אולי לכן פרשת משפטים פותחת ישר בדיני העבד העברי והשיקום שנעשה בו. בעצם, בית האדון לזה שסרח ונמכר בגניבתו, הוא חוות הגמילה הראשונה בהיסטוריה הידועה לנו. או, אם נפתח את זה יותר, חוות הגמילה הראשונה בהיסטוריה היתה של עם ישראל במדבר. לקחת עם צעיר ולהוציא אותו מהעולם בשביל שיעבור את התהליך ויתפתח למקום חדש. וככה גם העבד העברי. ולכן כשהוא לא רוצה לצאת ולהשתחרר רוצעים את אזנו ומסמנים אותו כמו שמסמנים בהמה. וכמו שגם יקרה עם המרגלים שלא רצו להפרד מהמדבר.

אז הבנו שכל העניין הוא שלא להתאהב בבית הספר או בחוות הגמילה או בבית האדון או באקדמיה אלא לצאת לחיים הקשים והמלוכלכים. אבל למה לרצות להשאר? מה טוב בזה? רש"י מפרש שאחת המוטיבציות של העבד שמסרב להפרד היא "אהבתי את אשתי", כלומר שהבן אדם נקשר לאשתו השפחה הכנענית שהאדון נתן לו. או לילדים שלו ממנה.

ולי נראה שדווקא אשתו וילדיו שבחוץ הם הסיבה הגדולה שלא לצאת. שאין לו אמונה בעצמו שהוא יצליח לצאת מבית האדון ולפרנס אשה וילדים. כי האדם החדש שנוצר לאחר השיקום הוא אדם חלש, כי כל מה שחדש באמת חלש יותר, וצריך המון אומץ, ולפעמים גם כפול הגנות וחסמים, בשביל לשמור את החדש הזה. הואיל וכולנו בעולם הזה נגמלים פחות או יותר, צריך לזכור לתת לאדם החדש שנולד בנו הרבה סעד והגנה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *