בארץ יש מודעות גדולה לנושא עוני. הנושא נבדק סטטיסטית, מדובר בתקשורת, מתפרסמים דו"חות עוני בפרקי זמן קבועים, אבל המקומות אליהם בדרך כלל הולך השיח על העוני, מפריע לחילי טרופר: "העניים מוזכרים בשני הקשרים עיקריים: הראשון הוא שיח של מספרים ונתונים גרפיים, והשני, וזה יותר מטריד אותי, שיח משפיל שיש בו תפיסה ביקורתית כלפי העניים. שתי התפיסות הללו בעייתיות מאד".
"בראש שלנו", הוא מסביר, "אנחנו נוטים לחשוב שמי אלו אותם עניים שמופיעים במספרים? אנשים פראזיטים שיושבים בבית ומתבטלים, ואנחנו צריכים לשאת אותם על הגב העובד שלנו. אבל מי שחוקר קצת מגלה שהרבה פעמים אנשים עניים הם דווקא אנשים שכן יוצאים כל בוקר לעבודה, והרבה פעמים עובדים בעבודה קשה, שרובנו לא היינו בוחרים בה, אבל הם נותרים עניים כי המשכורת נמוכה, כי מנצלים אותם, כי המחירים עולים מיום ליום. ולכן הייתי נזהר באמירות שלנו. לא כיף להיות עני, זו לא סיטואציה נחשקת, וגם אף אחד לא באמת אוהב להזדקק לחסדים של אחרים".
אבל ההיבט השני, מפריע לו הרבה יותר: "יש הרבה פעמים תפיסה שיפוטית ומתנשאת כלפי עניים. גם אם כבר החלטנו להיות 'אנשים טובים', ונכנסנו לבית של אנשים שמקוטלגים כ'עניים' כדי לעזור להם, ואנחנו לפתע רואים בסלון מסך טלוויזיה, אנחנו חושבים: מה זה, איך הם מרשים לעצמם? או אם אנחנו רואים ילד ממשפחת רווחה עם פלאפון, אני חושבים: איזה חצוף העני הזה, איך הוא מעז לקנות לילד שלו פלאפון? בתפיסה שלנו, אנחנו רוצים לראות את העניים שלנו עם בגדים קרועים, מלוכלכים, כמו במיתוס הקלאסי. אבל עניים לא צריכים רק אוכל, הם גם צריכים כבוד. היום, אם אין לך פלאפון, אתה לא בעניינים, ואם כולם בכיתה מדברים על התכנית הייתה אתמול, גם הילד שלך רוצה לדבר עליה. הכרתי פעם ילד שהסתובב עם פלאפון מאד נחשב, אבל בשיחה איתו גיליתי שהוא לא פועל, אין בו אפילו כרטיס סים. הוא הסתובב איתו, כי זה סמל סטטוס. כי הוא רצה גם".
"אני לא אומר שאין עניים שאולי היו צריכים לכלכל יותר נכון את התקציב המשפחתי, או כאלו שאולי לא עשו כל מה שהם יכולים כדי לצאת מהבטלה שלהם", מודה טרופר, "אבל בואו נשים אותם רגע בצד. רוב העניים, בדיוק כמו כל אחד מאיתנו, לא אוהבים להיות במקום הזה, זה מביך ומבייש, והם עושים מה שהם יכולים לצאת ממנו, אבל בינתיים, אנחנו כחברה, צריכים להיזהר לא לערטל אותם מהכבוד שלהם, לא להפשיט אותם, לא לשפוט אותם כל היום, להסביר להם איך לנהל את הכסף שלהם, או מה מצופה מהם לעשות. הם יודעים את הכל, אבל מול כל האילוצים, מול הלחץ מהילדים, מול המוסכמות החברתיות, קשה מאד לעמוד".
גם התפיסה היהודית מדברת על זה, הוא מציין: "לפני 'פרוס לרעב לחמך' מדברים על לשמור על צלם האדם. על הכבוד. כשתורה אומרת 'יהיו עניים בני ביתך', היא לא מתכוונת רק על להכניס אותם לבית בפועל, אלא להכניס אותם ללב, להתייחס אל העניים כאל בני משפחה. כמו שהיית רוצה שייתייחסו אל בני המשפחה שלך, כך תתייחס אליהם בפועל".
