אחד המושגים החשובים בעולם הפנימי שלי, הוא "רצוא ושוב". את המושג הזה שאלתי מתוך היהדות, שם הוא מדבר על ההתרחקות וההתקרבות של הנפש, אבל כפי שקורה לכל המושגים שאנו שואלים, מטעינים וממלאים בחומר חדש לצד החומר הקדום המצוי בהם, הוא הפך למושג מורכב גם באופן פרטי ואישי.
עבורי, מדובר באותה הנחה תמידית, שאנחנו נכנסים ויוצאים מדברים, מתקרבים ומתרחקים. שמה שיציב כעת עתיד להתערער, ומה שנראה בלתי מושג ובלתי אפשרי, יהיה המציאות בעוד זמן מה. הדבר נכון בעיקר עבור העולם הרוחני והנפשי. המושגים הללו- התרחקת והתקרבות, פנים וחוץ- הם הרי מרכז הכובד של אותו עולם פנימי. אנחנו כל הזמן מודדים את המרחק בינינו לבין עצמנו, הברומטר הזה פעיל כל הזמן, גם אם לעתים הוא פועם מתחת לשכבות של שכחה והדחקה. אתה נכנס ויוצא לא רק מול עצמך, אלא גם מול התהליכים סביבך- השינויים המהירים שבעולם המודרני מאלצים פעולה זריזה אפילו יותר של הרצוא ושוב, למשל, הרשת החברתית.
אני זוכר שבתחילת הדרך דחיתי מכל וכל את האפשרות לפתוח חשבון בפייסבוק. במשך שנים שוחחו על הפלא החדש סביבי ולא רציתי לקחת בכך שום חלק. משהו מהעבר שלי תמיד מרים את הראש שבכל מה שקשור לחידושים טכנולוגיים, אולי בגלל שהכל הגיע באיחור להתנחלות, ואולי בגלל שגם כשהגיע היה תמיד עטוף בחשש ביחס לאפשרות להשחתת המידות ולחדירה של תכנים בלתי ראויים. אני אוהב את החשש הזה, והאמת שאני די נאמן לו, למרות שאני נופל מובס שוב ושוב. במשך שנים דחיתי את הכניסה לעולם של הרשתות החברתיות, יותר מזה, בגלל אותו סירוב גיבשתי דעה שלילית מאוד על אותו מרחב שכולם נהרו אליו: הוא היה נראה כמו מוצא חלקי ופגום להתפוררות היכולת לעצב מערכות יחסים, תחליף מהיר ומרוכז לבני אדם, שהתקשו יותר ויותר לבנות בתוכם את הכנות, השיתוף והפגיעות, תכונות שמרכיבות את המפגש האנושי החשוף.
אבל לבסוף נכנסתי, ומהר מאוד, באותה דרך ערמומית ואגרסיבית שבה פועלת הרשת החברתית, הפכתי מכור. אולי מכור זו מילה מרחיקת לכת קצת, אבל בוודאי שיש סממנים דומים: אותה בדיקה חוזרת ונשנית, אותה בהלה מול העדר, אותו צורך הולך וגדל בתגובה, אותה תחושה כי היעדרות מלוח הזמן שברשת היא היעדרות מכריעה ורחבה יותר. מצאתי את עצמי בתוך שנה או שנתיים נע מקוטב אחד של יחס לרשת החברתית לקוטב אחר. ממי שלא רצה שום חלק בדבר, למי שמעלה לשם כל דבר שהוא כותב, וללא ספק למי שהתגובה ברשת החברתית הפכה, צריך להודות בכנות ולא לטשטש את זה, לחלק מהסיבות למצבו הנפשי. עידוד ותגובה רוממו את רוחי, בה בשעה שהעדר תגובה והתעלמות גרמו לה להיות שפופה.
המצב הזה, אותה תגובה רגשית הולכת וגוברת לפעילות הווירטואלית, היה בלתי נעים, וגרם לי לתחושה של תבוסה. השליטה החיצונית הזו באושר היא בדיוק הדבר שאנחנו נאבקים בו יום יום. הרי כל הסיפור ביחס לאושר ותחושת רווחה פנימית היא האוטונומיה. העבודה כי אתה הוא השליט על אותו מרחב, וכי התגובות הפנימיות מוטב להן להיות בלתי תלויות בהשוואה לאחר ובתגובת העולם החיצוני, אלא ביכולת הכלה ושיחה שנובעים מתוך עצמך, מיכולת הרגעה עצמית, מיכולת להכניס את החוויות החיצוניות לפרופורציות מתאימות. הפגיעה באותה אוטונומיה על ידי הרשת החברתית גרמה לי לנהל מערכת יחסים כמעט פוגענית איתה. הייתי מעלה את השירים, המאמרים והתמונות, אבל, כמו מכור, מיד הייתה מופיעה תחושת כעס וביקורת עצמית.
והנה, שוב נוצרה מהפכה זעירה ביחס שלי. לפתע, בחודשים האחרונים, במקרים שונים, ראיתי את הכוח הדמוקרטי והסוציאלי של הרשת. החל מדברים אישיים וחסרי חשיבות, כמו חיפוש דירה, בהם מצליחה הרשת לספק עבור אנשים כלים לדלג מעל טרחה וחוסר נעימות, ועד היכולת של הרשת להעניק כלים לביטוי עצמי, שהופך עם פרסומו למקום של הזדהות והענקת משמעות. הדברים הגיעו לשיא עבורי בתקופה האחרונה עם מעקב אחרי כתיבתו של חבר לרשת החברתית, שאיני רוצה לנקוב בשמו מטעם של צנעת הפרט, שהתעצמה לאחר האירוע המצער, הכואב והתהומי של מות אשתו ואם ילדיו. הכתיבה הכנה שלו, המדודה, שידעה לנסח את האמת מבלי לצעוק אותה, וללוות את הקורא בנאמנות לאורך הטקסט, תוך חשיפה לכאב שלו, אבל גם אפשרה הכלה של הקורא באמצעות עבודת עיכול, פרשנות ודיוק של האירוע הקשה. הכתיבה שלו הייתה, כמה שקשה לי לכתוב את המילים הללו, אחד השיעורים הגדולים שעברתי על מוות, על מבט גלוי במוות. אותו מוות שממתין לכולנו, שכולנו זקוקים לאימון ביחס אליו, ובהדרכה לגבי המפגש עמו.
חברה אחרת ברשת, משוררת וחוקרת ספרות, כתבה כי הפוסטים שלו היו הדבר הגדול שאנחנו יכולים לעשות ברשת, או אולי הדבר היחיד, והוא לתת עדות. היא צודקת. עדות היא בדיוק אותו דבר שגורם לנו להכיר בעצמנו, להתעורר מחדש למה שנראה מובן מאליו, מוכר עד כדי חוסר קיום. זה מה שהרשת החברתית יכולה לספק לנו, זה הדבר שאם היא תיתן לנו קיומה הוא כדאי: מפגש כן ומרובה קולות, שימוסס את האינדיבידואליזם הקטנוני שהוא רוח התקופה.
אם כן, מה לעשות בין החוויות המנוגדות הללו? בין העדות לבין התמכרות, בין האפשרות לפגוש את האחר לבין תלות באחר? כאן, נדמה לי, צריך לחזור למושג שעמו פתחתי את הרשימה, לרצוא ושוב, להיכנס ולצאת. תורת האיזון נרמזת במושג הזה, ואולי התכונה החשובה ביותר והקשה ביותר של האדם בן זמננו: היכולת להיות גם וגם, להכיר בתוך ולהשליך את הקליפה. הרי במנות מדודות כמעט לכל דבר יש מקום, כמעט לכל דבר יש טעם ותפקיד, אבל ההפרזה מקלקלת את השורה. רצוא ושוב הוא בדיוק אותו חיסון כנגד ההפרזה. לא, לא לגמרי להיות בתוך הרשת החברתית, לא לצלול לתוך המים החמים של הלייקים והתגובות, לצלול עד שהעדר שלהם יוצר גיחה ליבשה צחיחה ויוקדת שמש, כן, כן להשתמש בכלי הזה שמעניק לנו מפגש עם האחר, להקשיב לו, להיות שותף, גם אם רק באמצעות האצבע והמסמן הווירטואלי לחוויה שהוא עובר. להיות עדים, בכדי לדעת כיצד לתת עדות, כלומר, לדעת מי אתה ולאן אתה מבקש ללכת.
איך לעשות את זה? איך לעבור על המסך ולא לצלול? כיצד להותיר את הראש מעל המים? נו, בוודאי שלא ציפיתם שיהיה לי מתכון למה שהוא כמעט, רק כמעט, מעל לכוחות אנוש. אבל, בכל זאת, יש לי הצעה קטנה, כי הרי ברור שהאדון צוקרברג מתחיל את יום רביעי עם הטור הזה: למה שלא יהיה אפשרות לסמן פוסט כעדות, ואת האחרים כרעש לבן של צרכנות, אגו וחתולים?
