רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

מאז שבוע שעבר אנשים ניגשים לחזק אותי, אומרים לי שלא נורא ויהיה בסדר, "מתחילות הפרשות הקשות של המשכן, בטח לא ימים קלים עבורך". אז לא צריך לרחם עלי ועלינו, הן פרשות שזה מצוין להיתקל בהן פעם בשנה, החיים הם לא רק קריעת ים סוף ומעמד הר סיני, או מצוות על שוחד ודיני כספים כמו בפרשת משפטים בשבוע שעבר, בחיים יש גם היבטים טכניים. לפעמים הם נראים לנו כמו הוראות הפעלה, ולפעמים באמת קשה לנו איתם, אבל זה בדיוק מה שפרשת תרומה תורמת לנו.

לפני שנתחיל, אני רוצה רק להקדים ולומר על מה לא נדבר בשיעור הנוכחי. הפרשה מפרטת בצורה מאוד מדויקת את הוראות בניית של משכן, לרבות מידות, חומרים, צבעים ודרכי הרכבה. אז לא – לא ניכנס לכל כלי בפני עצמו (ביניהם ניתן למנות את: ארון הברית, הכפורת, שולחן לחם הפנים, המנורה יריעות המשכן, קרשי המשכן, האדנים, הפרוכת, מזבח הנחושת, חצר המשכן), לא לפרשנויות הרבות להיבט הסמלי (ספורנו, רש"ר הירש), לא להיבט הקבלי (המלבים מציע רמזים לעולמות עליונים, הרמב"ם מדמה לאיברי הגוף של האדם, ומבהיר שהאדם צריך להפוך לכלי משכן לשכינה), כל זה לא. קטונתי.

מה כן יהיה לנו? מבט מאקרו. ארבעה דברים שהפרשה הזו מלמדת אותנו:
היחס לעשיה, היחס לכסף, היחס בין הטכני לבין התוכן, והיחס לשבת.

1. היחס לעשייה

פרשת תרומה היא פרשה של פעילות. פרשה אינטנסיבית, לא נחים בה לרגע, לא הוגים, לא חושבים. פועלים: ולקחת, ועשית, ויצקת, והבאת, ונתת, וציפית ועוד.

אם נשווה את פרשת תרומה לפרשת בראשית: 31 פסוקים מתארים את בריאת העולם. לעומת זאת, 450 פסוקים מתארים את הקמת המשכן. כל הקוסמוס כולו, בקטנה, אבל אוהל אחד באמצע מדבר סיני, באריכות. התורה מלמדת אותנו באמצעות ההדגשים והבחירות שלה, היכן לעשות זום אין והיכן לעשות זום אאוט, שהיא לא ספר היסטוריה, ולא ספר מדע, היא לא עוסקת בתיאור העולם, אלא במה האדם אמור לעשות בתוכו, ומה הוא אמור לעשות? לעשות.

כשיש משימה אנושית, שם התורה עוצרת. שם היא מרחיבה.

עם ישראל יוצאים ל-40 שנה במדבר. זה אולי יכול להרגיש קצת כמו שיעור חופשי. קל לאפשר לעצמנו להיכנס למצב זמני של בלגן, לארעיות חסרת סדר. ולכן מיד אחרי מתן תורה ופרשת משפטים המקיפה אנחנו מקבלים עבודות יומיומיות. העם צריך פעילות שתשמור אותם ערניים. השעמום מביא לידי חטא. ככה זה, אין ואקום – אם לא נעשה פעילות חיובית וקדושה, נעשה פעילות רעה.

הנה כמה נוסחים יפים לאותו רעיון: משני חכמי ספרד שונים:

ספר החינוך:

"הכל להכשיר גופותינו, כי הגופות יוכשרו ע"י פעולות וברבות הפעולות הטובות והתמדתן – מחשבות הלב מטהרות ומזדככות"

האברבנאל:

"הייתה כוונתו יתברך במעשה המשכן וכליו, שלא יחשבו שעזב ה' את הארץ ויאמרו שבשמיים כסאו והוא מרוחק מבני אדם… שיאמינו כי אל חי בקרבם והשגחתו העליונה דבקה עמהם… להשריש בנפשותם כי ה' אלוקים מתהלך בקרב מחניהם".

הכי לא שיעור חופשי, המנהל עדיין פה.

הרבה פרשנים עושים הקבלה מבניין הבית לבניין הבית – מהמשכן והמקדש לבית הפרטי, שהוא המקום הכי מקודש בימינו, והוא גם המקום שהכי קשה לבנות, שדורש הרבה עשייה, מחשבה, תשומת לב ודיוק.

בדיוק השבוע דנו בהצעת חוק חדשה. מעניין לראות את רשימת המציעים המגוונת שלה, שכוללת ח"כים מהליכוד (יהודה גליק, מכלוף מיקי זוהר), הבית היהודי (בצלאל סמוטריץ', שולי מועלם-רפאלי), יהדות התורה (מנחם אליעזר מוזס), כולנו (מירב בן ארי, טלי פלוסקוב, אכרם חסון, רחל עזריה) יש עתיד (חיים ילין, אלעזר שטרן, עליזה לביא) והמחנה הציוני (מרב מיכאלי, נחמן שי, יואל חסון).

על מה יכולים כולם להסכים? שימו לב. הם כותבים בדברי ההסבר כי המשפחה היהודית היוותה לאורך הדורות גורם חוסן משמעותי בעבור בני המשפחה ובעבור העם היהודי בכללותו, אך חוסנה של המשפחה נשחק בעקביות בשנים האחרונות. קשה לתחזק זוגיות. כדי למנוע את ההשלכות הקשות, שבאות לידי ביטוי באחוז גירושין גבוה, אלימות במשפחה, ילדים בסיכון וכו', הם מציעים להקדים תרופה למכה.

על פי הצעת החוק משרד הרווחה יסמיך מוסדות מוכרים שיספקו קורס הכנה לנישואין שיספק כלים והדרכות לניהול זוגיות מוצלחת, וזוגות שיממשו זכות זו יהיו זכאים לחצי נקודת זיכוי במס הכנסה, פטור מאגרת נישואין שתשלום מאוצר המדינה, והחזר הוצאות ההשתתפות בקורס הכנה לנישואין. הטלת ההוצאות על הביטוח הלאומי והפטור ממס נובעים מההנחה, שקורס הכנה לנישואין, בסופו של דבר יחסוך למדינה ולביטוח לאומי כספים רבים שמתבזבזים על בתי משפט למשפחה ועל טיפול באלימות במשפחה וילדים בסיכון.

הצעה מעניינת.

ראיתי אצל הרבנית ימימה מזרחי (מי אם לא היא תחבר לנו את הבית הכללי לבית הפרטי) שכל אישה צריכה להרגיש כמו כהן גדול, ושהבית הוא המשכן. עליה להרגיש משמעות אמיתית בפעילות הזו.

אנחנו לא שמים דגש על בניית המשכן הפרטי, זה כאילו על הדרך. שידרתי אתמול משדר על דו"ח המבקר על צוק איתן, אז קוראים את הדו"ח, לומדים אותו, חושבים את מי להביא, מכינים גרפיקות וכו'. "עבודה אמיתית". במקביל, בדקתי הבוקר מה עשיתי במשכן הפרטי שלי. בין 6:30 ל- 8:00. ב- 6:30 צריך לוודא שאהרן התעורר ושהוא לא פספס את ההסעה, כי היא מגיעה ב- 6:50. צריך להכין לו גם סנדוויץ להפסקת עשר וגם ארוחת צהרים, כי הוא לא אוהב את האוכל של הצהרון. את תמר צריך להעיר כמה פעמים, ולהתחיל ב-7, אחרת היא לא תקום. להכין לה לחמניה, לא פרוסות לחם, עם חביתה, ולעטוף בניילון נצמד, אחרת זה איכסה עד ההפסקה. במקביל להתחיל להעיר את הלל ונתנאל, בלי להעיר את יהודית, וגם להלביש אותם, במקביל צריך להכין להם אוכל, אחד לחמניה לבנה עם חביתה וירקות, אחד כל בוקר מחדש בד"כ מסכים טוסט גבנ"צ, אבל לעטוף בנייר כסף אחרת זה איכסה עד ההפסקה. בינתים צריך לבדוק, כשהחביתות על האש, שתמר התעוררה, אבל בלי לשרוף אותן. אם תמר חוזרת כרגיל, היא תאכל צהריים בבית, אם לא, להכין בכלי ארוחת צהריים או לתת כסף לקנות משהו ליד בית הספר. לבדוק שלכולם יש בקבוק מים. לארגן להם מעילים, בתקווה שהם בארון בבית ולא נשארו ברכב או נשכחו בכיתה. לפי מידת הרעב לראות אם אוכלים משהו בבוקר – פרילי, קורנפלקס עם חלב, חביתה. אם זה יום רביעי, לנתנאל יש חוג, אז צריך עוד משהו קטן: אם זה אגס, אז חתוך, אם זה תפוח, אז שלם לא לחתוך, אבל בתנאי שזה תפוח ירוק לא אדום. א"כ צריך להעיר את יהודית, אם לא התעוררה קודם, להחליף חיתול, להלביש, יהודית רוצה כריך למרות שלא צריך כי היא במעון ולא צריך להביא אוכל, לכן צריך להמציא לה כריך שתרגיש כמו כולם ואז להחביא אותו כי חבל על הלחם ולשמור למחר. לראות שתמר מוכנה, כי רק היא עושה קוקו יפה ליהודית, כי הקוקו שאני עושה איכסה. לבדוק שלא צריך לשלוח חיתולים ומגבונים למעון של יהודית, לראות אם צריך פתקים אישורים תשלומים, לראות שכולם ב-8:00 בול ברכב כי אבא גומר לשדר ברדיו ולוקח את כולם יחד.

מה יותר קשה, להתמודד עם זה או לשדר דו"ח מבקר המדינה? חמותי גידלה 11 ילדים. לפעמים נראה לי שהכישורים הללו לא זוכים למספיק הערכה. הקב"ה נמצא פה, המשמעות נמצאת בלחמנייה עם או בלי שומשום, בית בונים במעשים יומיומיים, בית מקדש ובית פרטי.

2. היחס לכסף

לא רק לעשות, צריך גם להכניס יד לכיס. זה קשה, זה כואב, עבדנו קשה על הכסף הזה. אבל כך הפרשה מתחילה:

וַיְדַבֵּר ה׳, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.

המשכן היה הדסטארט הראשון. המפעל העממי הזה ששמו המשכן, לקח מכל אחד את הטוב שלו. בואו תתרמו. אני זוכרת שגיסי יצחק סיפר לי לראשונה על גיוס המונים, והסביר שגם אם אתה יכול להשיג את הכסף לבד, המעורבות הקשר אל הפרויקט נותן לאנשים תחושה אחרת לגמרי. הקב"ה לא צריך את הכסף שלנו, אלא את הקשר שלנו, שנהיה איש אשר ידבנו לבו, הבסיס של המפעל הלאומי הוא רצון טוב, נתינה, נדיבות. ההבנה שהכסף הוא לא באמת שלך, ואם אתה זוכה לשפע, תחלוק אותו.

הרב מרדכי אליהו מביא בשם האר"י הקדוש את הרעיון הבא: שכשנותנים צדקה לעני יש לכוון שֵם הוי"ה ברוך הוא, וכיצד? המטבע שמושיט לעני – רומזת לאות יו"ד (שהיא קטנה ודומה ליו"ד), כף היד של נותן הצדקה – רומזת לאות ה"א (ה' אצבעות), וזרועו המושטת לעני – רומזת לאות וא"ו, וידו של העני – היא האות ה"א השניה. נוצר שם הוי"ה ברוך הוא.

כשאתה שובר את היצר האנוכי ונותן לאחר, הקב"ה נמצא שם.

בעיתון בריטי התפרסמה הידיעה הבאה, שנראה כאילו חיבר אותה מדריך בתנועת נוער: הזוכה הצעירה ביותר בלוטו בבריטניה רוצה לתבוע את מארגני ההגרלה, בטענה שהכסף בו זכתה "הרס את חייה". הזוכה, הלא כל כך מאושרת, ג'יין פארק בת ה-21, זכתה במיליון לירות שטרלינג כבר בגיל 17. אולם לטענתה זה גיל צעיר מדי להתמודד עם עושר פתאומי שכזה. "לפעמים אני מרגישה שהזכייה בלוטו הרסה את חיי", אמרה. "חשבתי שהכסף ישפר את החיים שלי, אבל הם רק נהרסו. במרבית הימים אני מקווה שלא יהיה לי כסף, אני חושבת שהחיים שלי יהיו קלים יותר לולא זכיתי".

פארק מתלוננת שנמאס לה לעשות שופינג, והיא מתגעגעת לימים שנאלצה להתאמץ כדי לזכות במשכורת. מעבר לכך, היא טוענת שלא תצליח למצוא בן זוג אמיתי כי רבים מתעניינים בה בגלל כספה.

עד לזכייה שלה בלוטו ב-2013, פארק עבדה כעוזרת אדמיניסטרטיבית, והרוויחה שמונה לירות שטרלינג בשעה. היא התגוררה בדירה צנועה יחד עם אמה בסקוטלנד. כיום בבעלותה שתי דירות ומכונית ריינג'-רובר בוורוד בוהק. היא עברה כמה ניתוחים פלסטיים, קנתה נעלי מעצבים, בילתה במקומות יוקרתיים וגם טיילה בעולם. אך לטענתה, אורח החיים הראוותני גרם לה להרגיש "ריקה" מבפנים. "אנשים מסתכלים עליי ורוצים את החיים שלי, את הכסף שלי, אבל אין להם מושג כמה לחץ מופעל עליי. יש לי דברים חומרניים, אבל חוץ מזה החיים שלי ריקים", הסבירה. "מה התכלית שלי בחיים?"

פארק החליטה לשכור עורך דין ולהגיש תביעה נגד הלוטו הלאומי בבריטניה, בטענה שאסור לאפשר לילדים מתחת לגיל 18 להשתתף בהגרלה. "אי אפשר לתת לבני17 כל כך הרבה כסף", הדגישה. "אני חושבת שהגיל המינימלי צריך להיות לפחות 18". כיום, לפי החוק, הגיל הנוכחי שבו אפשר להשתתף בהגרלות הוא 16. והיא ממשיכה ואומרת: "זה מפחיד עד כמה החיים שלי שונים משל החברים שלי. אין עוד מישהו שבאותה סירה כמוני, אף אחד לא מבין אותי לגמרי. אני מרגישה כאילו אני בת 40".

הצד המשעשע הוא, שמה בדיוק היא תובעת מהם, עוד כסף? או שייקחו לה על פי חוק את הכסף? בכל אופן, הידיעה מנפצת את בועת החלום שאראלה ממפעל הפיס תצלצל. אני חושבת שבסופו של דבר השאלה היא איך אתה מתייחס לכסף שלך, והפרשה מזכירה לנו שאפשר גם לעשות בו טוב.

3. היחס לשבת

פרשת תרומה מתעסקת במשכן. בשום סיטואציה לא אמור לשוב ולקום משכן. הוא היה במדבר. איך הפסוקים הללו עדיין רלוונטיים היום? האמת היא שיש קשר עמוק בין המשכן, שהיה אז, לבין ההווה הכי אקטואלי שלנו, שכל שבעה ימים פועם, וחי, ורלוונטי יותר מתמיד. קיים יחס עמוק בין המשכן לבין השבת. לאחר פירוט מלאכות המשכן, בפרשה הבא, יגיע הפסוק הבא:

שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לה'

המילה "מלאכה" נאמרת על שבת, והמילה "מלאכה" נאמרת על המשכן. איך אנחנו אמורים לדעת מהי ה"מלאכה" עליה מדובר בשבת? אנחנו לומדים זאת מאותם ל"ט מלאכות שמפורטות בהקמת המשכן. זריעה, חרישה, צביעת חוטים, נטיעת צמחים, אפייה, עיבוד עורות, בנייה, כתיבה, מחיקה ועוד. מכל מלאכה שנעשתה במשכן, אנחנו לומדים, בפרטי פרטים, עד היום, מה אסור ומה מותר בשבת.

תוך כדי הקריאה מה כן כוללת מלאכה, אנחנו מבינים גם מה לא. דווקא התנופה הגדולה, הפעילות, העשייה, ההשתלטות על המרחב, ושינוי המציאות בעקבותיה, מלמדות אותנו את סוד הצמצום, השביתה, המנוחה, אי העשייה.

ששה ימים בשבוע נכבוש את המרחב, נשתלט על המציאות, אבל יום אחד בשבוע אנחנו מצמצמים. אפילו את המציאות הקדושה של בניית המשכן, השבת עוצרת. יש פה סוד, בן אלפי שנים, בגללם השבת והמשכן הולכים יחד. השבת היא ג'וקר. היא מכריחה את האדם לנוח ולהפעיל מנגנון אחר. השבת מכונה "ארמון בתוך הזמן". בשבת ממד הזמן גובר על ממד המרחב.

הדסה סאסי, מוותיקות המשתתפות, כותבת מוכשרת, שלחה לי השבוע את הקטע הבא על השבת ועוצמת האי עשייה (וכמובן שרובנו לא נחים מבניית מזבח אלא מהסלולרי):

"את שבת ט"ו באב של השנה שעברה העברתי במחלקה פנימית ג' בבית חולים רמב"ם בחיפה, מלווה את הסבא היקר שלי שהתאשפז כמה ימים קודם במצב לא פשוט. מהרגע שנחתתי בבית החולים הוצפתי בהודעות ושיחות מבני משפחה שרצו לאחל רפואה שלמה ולברר מה מצבו, וככה יצא שבמשך כמה שעות הייתי דבוקה לפלאפון, ואמנם הייתי לצד סבא אבל ממש לא הייתי איתו. בשלב מסויים, סבא התעורר מהשינה ואמר לי ביאוש "כולם פה כל היום בפלאפון, מה יהיה?", והוא ממש לא הגזים. סבא אושפז במיטה האמצעית מבין שלושת המיטות בחדר, לימיננו היה חולה ערבי ולשמאלנו חולה שלא שומר שבת, והפלאפונים של המבקרים והמלווים שלהם היו עסוקים בפלאפונים שלא הפסיקו לצפצף ולצלצל. אבל מהרגע שכיביתי את המכשיר והכנסתי את השבת, לא הייתה ולו פעם אחת שדיברתי אל סבא מבלי להביט בו, אפילו כשהעיניים שלו היו עצומות. והייתה בזה ברכה כל כך גדולה, כי אם הייתי מעבירה זמן מול הפלאפון איך הייתי יודעת לזהות שכשהוא מסתובב הצינורות מסתבכים ומכאיבים לו? ככה, גם כשהוא ישן, הייתי כל כך ממוקדת בו שיכולתי לסדר אותם בכל פעם שהסתובב, עוד לפני שיתעורר מהכאב, או לשים לב שהוא צריך כוס מים, רק מהאצבע שלו שהצביעה על הבקבוק, עוד לפני שהתאמץ לבקש. יש פיוט לשבת בשם "יוֹם זֶה מְכֻבָּד מִכָּל יָמִים", נדמה לי שהשיעור שלקחתי מהחוויה הזו בבית החולים היה שהשבת היא יום מכובד לא רק במובן שהיא יום קדוש ונעלה יותר משאר הימים, אלא גם במובן שהיא מכבדת- שכל ההלכות והאיסורים שנאמרו בהקשר שלה, שמחייבות אותנו לעצור את מרוץ החיים ובמבט ראשון כאילו מקשות עלינו, בעצם משאירות לנו מקום לכבד את האחר. וזה אפילו יותר מזה, כי על הדרך השבת מעניקה גם לנו עצמנו כבוד ושיעור קומה- כבוד של אנשים שמניחים בצד את כל הדברים הטפלים ומתעסקים במה שבאמת חשוב. אומרים שיותר ממה שישראל שמרו על השבת, השבת שמרה עליהם, אז אולי גם אפשר להוסיף- יותר משישראל כיבדו את השבת- השבת כיבדה אותם".

השבת הופכת אותנו לאנשים מכובדים. בהקשר הזה, מקווה שזה לא חילול הקודש, אבל השבוע התקיים טקס האוסקר אשר יזכר לנצח עקב הרגע בו העניקו את פרס האוסקר לסרט אחד, ובעוד יוצריו כבר בוכים ונרגשים – עלו אנשי ההפקה לבמה והודיעו שאופס, סרט אחר זכה. מה קרה? מסתבר שרואה חשבון בריאן קולינן, מי שאמור היה לתת את המעטפה הנכונה למנחים, היה עסוק בסלולרי, בלצייץ בטוויטר, ולהעלות תמונה מאחורי הקלעים. האירוע הזה זה עלה לכותרות, אבל כמה אנחנו מפספסים, אולי לא טועים באוסקר, אבל מפספסים דברים אחרים, בלי שזה הופך לשערורייה בינלאומית, וכמה שבת מכבדת אותנו ומחזירה אותנו להיות אנושיים יותר.

4. היחס בין הטכני לתוכן

אוקי עלולים להישאר רק ברובד הטכני, עושים, תורמים, אבל איפה הלב? הנה הוא:

וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם

האם אפשר לפעול באופן טכני בלבד, בלי לשים לב מה אנחנו עושים? בהחלט, ופרשת השבוע מזהירה מפני הסכנה הזו. זה אחד הפסוקים המסקרנים בתורה, וכמעט כל פרשן מתעכב עליו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", נאמר בפרשה. למה לא כתוב בפשטות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו"? מה זה "ושכנתי בתוכם"? איפה אלוקים שוכן, ואיך זה קשור לעשיית המקדש?

השאלה היא בעצם גם התשובה. יש פה קשר עמוק בין הטכני לבין התוכן, בין חיצוניות ובין פנימיות. אם שוכחים את הקשר הזה, קל להגיע להיות "נבל ברשות התורה".

מסביר בעל "הצידה לדרך", הרב יששכר בר איילנבורג כי מטרת הפסוק:

"להורות שאין השכינה שורה במקדש מחמת המקדש, כי אם מחמת ישראל"

אל תחשוב שאם בנית מקדש, הכל בסדר. הסדרת מכאן ואילך את היחסים עם בורא עולם. אם אתה עצמך לא מתאים לערכים של המקדש, זה מעקר את המקדש מתוכן. הקדושה מגיעה בגללך, לא בגלל ענפים, ועצים ומוטות ובדים.

הרב יעקב חיים סופר, שעלה מבגדד לארץ ישראל, כותב בספרו "ישמח ישראל" שהפסוק הזה מלמד אותנו שהעשייה החיצונית חשובה, אבל לא מספיקה. כלומר, הפסוק מתחיל בהוראות שעלינו לקיים, אבל מזכיר לנו לא להסתפק בכך אלא להכניס את הסיפור לתוכנו, לתוך חיינו. הקדושה של בית המקדש יכולה להסתלק,

'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', רוצה לומר: אף על פי שאני מצווה אותך לאמור 'ועשו לי מקדש', העיקר שיקדשו עצמם ואשכון בתוכם, רוצה לומר בתוך כל אחד ואחד".

אני רוצה לדבר על מישהו שבאמת עשה מקדש, מצד אחד חי חיים של מצוות, חומרות, דקדוקים והלכה אבל שהשם גם שכן בתוכו. כולו לב, נשמה וטוב. אני מתכוונת לרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה של רמת השרון, שנפטר השבוע.

גרנו שש שנים ברמת השרון, בעיקר כי הגשתי תוכנית בוקר באולפני הרצליה. זו לא הייתה העיר הכי טבעית לזוג דתי צעיר שהתחתן. כך גילינו את רב העיר. זכיתי להכיר אותו אישית, מקרוב. הוא היה תלמיד של החזון איש, רב מהדור הקודם, אבל מחובר להוויה המקומית ולתושבים. הוא היה אדם בעל רגישות, קשר לבני אדם וסבלנות. בשנה האחרונה, יכולת הדיבור של הרב נפגעה, והוא תקשר ע"י פתקים. כשקלינאי התקשורת שעבד איתו שאל אותו על אלו שני מילים הוא רוצה להתחיל לעבוד, הוא בחר ב"תודה" ו"אמן".

עודד מנשה סיפר שהוא התארח עם עדן, אשתו, לסעודת שבת אצל הרב, וכולם שרו שם שירים חסידיים. עודד לא הכיר את השירים ולא יכל להצטרף. הוא ישב שם שותק. כשהרב הבחין בכך, הוא עצר ואמר לו, עכשיו אני רוצה שאתה תשיר לנו את "ירושלים של זהב".

באחת בלילה, כשהסתיימה ההלוויה, בדרך לרכב, נתקלתי בראש העיר של רמת השרון, אבי גרובר. הוא אומר לי, "חשבתי על משהו, תמיד ביחסי דתיים חילונים מדברים על הורדת ידיים, על מי מנצח, על כפיה, אבל שמתי לב שבשבת, אנשים לא נכסים לרחוב נעמי בו גר הרב, אין קנס, אין אכיפה לגבי זה, אבל אנשים עושים עיקוף מתוך כבוד".

הוא הראה לי את הפתק שכתב לו הרב במפגש האחרון ביניהם. ראש העיר הגיע לסוכתו של רב העיר בחג הסוכות. ראש העיר שאל את הרב בעל פה: "מה אתה מאחל לעצמך?". הרב כתב בתגובה: "מה שחשוב לי שאוכל להמשיך לעזור לאנשים". אחרי המשפט הזה הוא כתב נקודה, אבל אז הוסיף לאחר רגע של מחשבה: "בלי טעויות". אדם חולה, בן 92, שלא יכול לדבר, נשאל מה הוא הכי רוצה, ועונה שהוא רק רוצה להמשיך להקשיב לצרותיהם ולשאלותיהם של אנשים, להמשיך לתת להם עצה טובה, ורק לא לטעות. אחר כך גרובר שאל את הרב מה הוא מאחל לו, כראש עיר, והרב כתב לו: "לראש העיר, לתת הרגשה טובה לכל תושב ותושבת ולשמור על הניקיון בכל מקום ציבורי". אפשר להתפלא שזוהי התשובה של רב חרדי ליטאי, אבל מי שהכיר קצת את הרב יודע כמה התשובה הזו מתאימה לו: שכל אחד ואחת ירגישו נוח, כי צריך קודם כל לתת יחס מכבד ואוהב לכל נברא של הקדוש ברוך הוא, וצריך לשמור גם על העולם שהוא ברא, ולהקפיד על ניקיון ואסתטיקה. חשבתי לעצמי שבטח בזמן כתיבת הפתק, ברקע, בסוכה של הרב, היו תלויים קישוטי הסוכה היפים והמיוחדים מעשי ידיו, שהעידו כמה יקר בעיניו גם ההיבט הזה.

שאלו אותו פעם אם, כתלמיד החזון איש, הוא ראה אצלו נס, אם צדיק באמת יכול לשנות את הטבע. הוא ענה שהנס הכי גדול שהוא ראה אצל החזון איש, זה שבן אדם באמת שינה את הטבע. הטבע שלו. כשהוא הביט בחזון איש הוא ראה אדם שהזולת יותר אכפת לו מעצמו. את זה בדיוק אפשר לומר על הרב אדלשטיין עצמו. כל מי שבא לשאול, להתייעץ, להתלבט, הפך להיות הדבר הכי יקר לרב. חבר קצין סיפר על זוג שנכנס ויצא, הוא לא ידע מה הבעיה, רק הביט איך שנכנסו ואיך שיצאו, וראה איך הפכו להיות אצלו אנשים אחרים.

כל אחד קיבל אצלו קבלה קטנה. לאדם לא דתי הציע רק לא לעשן בשבת בפרהסיה, לרווקה חרדית – לקנות נעלים מיוחדות לשבת.

פרופ' יהודה אדלר מ"שיבא", שטיפל ברב, אמר: "אלו לא היו יחסי רופא-פציינט, אלא יחסי רופא-מלאך". מישהי סיפרה שהייתה אצל הרב ובסוף הפגישה שאלה "הרב, אפשר סלפי?", והוא ענה לה: "בטח, מה זה?". והיא הסבירה לו, ואפילו הצטלמה איתו. הלוואי שהייתה לי סבלנות לילדים שלי, כמו שלו הייתה לילדים של עם ישראל.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – יש עוד אנשים שהשכינה בתוכם.

אני יכולה לדבר עליו עוד המון, וזה עוד לפני שהסיפורים שבעלי חזר איתם משם היום. כל לילה הוא חוזר עם סיפורים. מחר המשפחה קמה מהשבעה, והוא יחזור הביתה ונראה מה עושים עם זה. אגב, מי ששומע אותנו ויש לו סיפורים משלו – לא מופתים אלא סיפורים שאנחנו אישית יכולים לקחת מהם משהו – מוזמן להעביר אותם אליי.

לסיכום, הפרשה מלמדת: יחס לעצם העשייה, כמה היא חשובה וכמה אין ואקום: ואם לא נעשה טוב נעשה רע, אז צריך למלא את הזמן בטוב. היחס לכסף ולתרומה מהכיס שלנו ראינו שהמשכן כבר לא כאן, אבל השבת כאן, ומהמשכן אנחנו לומדים עד היום את הסוד של השבת, ולסיום – הקשר בין ועשו לי מקדש לבין ושכנתי בתוכם שזה ייכנס פנימה, ודיברנו על דמות אחת יקרה שאצלה זה בא היטב לידי ביטוי.

בשבוע הבא פרשת תצווה, וכנראה גם שיעור לקראת פורים.

***

רוצים עוד? ממש כאן תמצאו עוד כמה דברים שכדאי ללמוד מפרשת השבוע.

***

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר