"מה שהיה יפה ונשגב, הפך לדעת היסטוריונים, לרוע מיוחד, שלא נודע כמותו!"
(מתוך שיר חדש של חיים גורי, מוסף תרבות וספרות, הארץ)
הטור הזה הוא מחווה למשורר חיים גורי, אך יחד עם כך, הרהור או קינה על מה שנותר מהמעשים שלנו, מהרגעים שבהם היינו מוקפים באור הצדק והאמת והנעורים, ועם השנים, העולם, בטבעו הנקמני תמיד, טשטש את אותם, ויותר מכך, הטיל בהם פגמים ופעמים רבות הפך אותם לאתר של טעות ובזבוז. אני מדבר על חיים גורי, אבל גם על הנער שהייתי אני עצמי, הלוחם שהייתי, והאדם הצעיר שהייתי, שהיינו כולנו.
לפני הכול, כמה מילים על חיים גורי, משורר שהוא הרבה יותר ממשורר. התכונה הספרותית הבולטת ביותר של גורי, יודע כל מי שפגש בו פעם, הוא הזיכרון יוצא הדופן שלו. הוא יכול לצטט בעל פה עשרות ומאות שירים ממסורת השירה העברית. הדבר אינו עניין של מה בכך, ואינו אימון ריק, זוהי הכרזה תרבותית האומרת כי הד.נ.א הפנימי שלו, שלנו, הוא הכתוב, והיכולת להיכנס ולצאת מאותו ארון ספרים קשורה קשר עמוק לדבר שמגדיר אותנו תרבותית. אני זוכר שפעם הקשבתי לשיחה של גורי, ושאלת האל והאמונה עלתה, גורי ענה בתשובה עמוקה מאוד, גם אם מורכבת להבנה, אני מגיב לאל, הוא אמר, כי הנוכחות שלו בוערת במרכז הכתיבה בעברית ואיני יכול שלא להגיב למושג מכריע כל כך בתולדות השפה שבה אני כותב, בתולדותי.
אבל אפילו אותו זיכרון עומד במבוכה מול תכונה אחרת, מדהימה אפילו יותר, שמכיר כל מי שפגש את גורי: הלהט ותחושת האחראיות העמוקה המפעמת בו מול המקום הזה והתהליכים העוברים עליו. פגשתי רק עוד אדם אחד שמתחרה בו באותה תחושת אחריות- עמוס עוז. כל אותם מזנבים בשנים האחרונות, הממהרים ללגלג ולצלוף באותו אתוס של הצופה לבית ישראל, בשם איזו ציניות הורסת כל ומרוצה בעצמה עד בלי די, נדמים בעיניי בזויים.
לכן, השירים החדשים, ובעיקר המשפט שהופיע באחד השירים החדשים שפרסם גורי, קשים כפליים לקריאה, בחשפם את כאבו של האיש הגדול הזה שמרגיש שחייו לא רק אוזלים, אלא נגזלים מהתום והאמת שהיו בהם. הנה הוא, מי שחדור כולו דאגה למקום הזה, רואה כיצד הקמת המדינה, אותו אירוע בלתי אפשרי כמעט, שהיה מלא בתחושת שליחות ובהצלה של מה שכמעט נטחן לאבק ושל מה שכמעט נשרף, התרחש לבסוף באותה ארץ שביקש העם היהודי אחרי אלפיים שנה של התכופפות ותחושת נידחות. הוא רואה כיצד אותם ימים הופכים, בעט הקלה, קלה מדי, של העת הזו, של אותם "היסטוריונים" כפי שהוא מכנה אותם, למין רוע יוצא דופן, מכוון ואכזרי. השירים הללו אינם מעידים רק על הפער העצום בין הימים הללו לבין הימים ההם, אלא גם על למשהו עמוק הרבה יותר, על חוויה שכולנו מכירים: כיצד הימים הרחוקים של הנעורים והבגרות המוקדמת, שיש להם נטייה לעבר האידיאולוגיה והרעיונות הגדולים, נטיה הקשורה לתמימות אבל גם לאנרגיה, ולאמונה שיכול להיות צדק, שוויון, מוסר ועומק, פוגשים לפתע את עצמם באור חדש המגיע מההווה, ואותו אור בוהק מגדיל את הפגמים, מבליט אותם ומטשטש את מה שהיה נכון ומתאים באותה תקופה.
זו דרכו של העולם, או הדרך הנקמנית שבה אנחנו מטפלים בעצמנו. ישנה מין חדוות הרס מוזרה אצל בני האדם, ונדמה לי לעתים שאנחנו לקחנו כמה קבין יותר של אותה חדוות הרס, שמהדסת שיכורה וכבדה ומחפשת ברעבתנות כיצד אפשר להיפטר מאותה תמימות ולצבוע אותה בצבעים מוחלטים של עוול וטעות. יש, כך אני חש, בחברה ובתרבות שלנו מנגנון מפותח מדי של עיקור העבר. שום דבר, או כמעט שום דבר אינו מתרחש במין ניקיון מוחלט, צדק מלא ושלם, חף מטעויות ומשגיאות. לא כך מתנהלים הדברים, בוודאי לא הקמת מדינה, שהינה התבססות מחודשת בחלקת אדמה. בעצם, שום מאורע היסטורי אינו מופיע חלק וטהור ונקי. התהליכים הגדולים שלנו תמיד מערבבים בתוכם רגעים שונים, דחפים מנוגדים.
כל זה התחולל בתוכי שקראתי את השורה המצוטטת בכותרת הטור בעיתון. גורי תמיד כתב את עצמו באופן גלוי, אבל אותה הקצנה- "רוע מיוחד, שלא היה כמותו!" מתארת, במובלע, את דעתו על אותה טענה קלת יד של העת הנוכחית שממהרת להרוס את העבר שכל כך יקר לו. כן, בכל מה שאנחנו עושים מצויה גם הטעות, גם במעשים המוצדקים מכולם, ויש הרבה מה לתקן גם כעת, אבל אותה חדווה של ההווה הישראלי לטשטש ולהעלות באש את העבר הישראלי אינה מוצאת חן בעיני המשורר, ולמען האמת, גם לא בעיני. לא מכיוון שאין ביקורת מוצדקת לגבי מה שנעשה באופן שגוי, לעתים שגוי מאוד, ולא מכיוון שאסור להאיר את החטאים שלנו באור בוהק ומחטא, אלא מכיוון שלצד כל אלו צריך להציב גם את הנסיבות, ואת מה שדחף את אותם אנשים, ולברר בירור טוב ומלא מה היה סביבם ולפניהם, ואילו סכנות עמדו מולם.
ולא, לא רק גורי ולא רק, מה שאני משער שהוא מתכוון אליו – הקמת המדינה והמלחמות שהקיפו אותה עד ביסוסה- מסובכות באותו סיבוך שבין העבר להווה. החיים הפרטיים שלנו נמצאים באותה מערבולת כמעט באותה מידה. ישנה נקמנות עצמית בכל אחד מאתנו, המבט מעבר לגב, לעבר מה שהיה, מזהה שם החמצה והעדר ביתר קלות מאשר הגשמה ומלאות. מדוע? מדוע אנחנו בנויים כך? נדמה לי שלנסות ולתת תשובה לכך יהיה השחתת מילים, כיצד אפשר בכלל לפרק את הפקעת המורכבת הזאת שנקראת נפש האדם? להבין כיצד היא מתפתחת ומתעצבת וכיצד היא מקפידה לשים רגל לעצמה?
זה מה שמנסה לעשות חיים גורי, למרות הכל, במשך שנים, ולא רק לגבי הפקעת האישית שלו, שאף אודותיה עליה כתב ללא הפסקה, אלא גם, ובעיקר, לגבי הפקעת המשותפת. והנה הוא קם, ולפתע מגלה שכול העמל היה לשווא, וכי מה שהיו עבורו ימים של משמעות הפכו במהירות למגונים, באותה זחיחות של דור שנולד אל החופש ואיכות החיים. אבל הוא נאבק, כפי שעשה את זה תמיד, בשירה מעולה, הנה עוד כמה שורות מהשיר, שאומרות את כל מה שביקשתי להגיד: "אמרו זאת מקודם, לפני, שאני ואתה נשנה את העולם, אז אמרו! מדוע לא? מותר לומר!".
