עמלק או אמ;לק

פורים התשע"ז: העצבות, הבדידות, האנוכיות ואבדן הזהות. ארבע מצוות פורים נותנות לנו מענה עמוק ומשמעותי כנגד ארבעת ההיבטים העמלקיים שקיימים בכל חברה אנושית, ובדורנו יותר מתמיד. שיעור מצולם לפורים

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

פורים בפתח. ביום שישי מתחפשים, ביום ראשון קוראים את מגילת אסתר בכל הארץ, ביום שני גם בירושלים. שמתי לב במה אני מתעסקת בימים האחרונים, וזה בעיקר מצטמצם לארגון תחפושות לילדים, הכנת משלוחי מנות, וצילומי סרטונים להכתרות (כולל הקראת משפטים כדוגמת: "איפה הוחבאה גופתו של המורה לאזרחות?"). מצד אחד, לא ברור איך יש לי זמן להכין את השיעור, מצד שני, כמה טוב שהייתי צריכה לשבת ולהכין אותו, כי אפשר בקלות היה להתעסק עם כל המסביב, ולשכוח את העיקר. ועל כך, תודה לכם.

בשיעור הנוכחי נבצע צלילת עומק לתוך מגילת אסתר ונחפש בה משמעותיות רלוונטיות ואקטואליות לימינו. אסור להתבלבל. כל סיפורי התנ"ך – גם המגילה – הם לא סיפורי היסטוריה על מה שהיה פעם, אלא על מה שיש היום. על כוחות ונטיות שקיימים במציאות, גם אצלנו. כל הזמן. התורה מדברת רק על מה שרלוונטי אלינו עכשיו.

כשאנחנו קוראים על מרדכי והמן – לא סתם שני פוליטיקאים עתיקים שרבים על כבוד והם כבר לא פה, אלא מלחמה בין ישראל לעמלק, שחוזרת בהיסטוריה בכמה מהדורות, בכל פעם אחרת, סיפור נצחי, וקורה פה משהו מוזר – "זכור את אשר עשה לך עמלק", השבת הקרובה – שבת זכור, אבל אם אנחנו לא היינו צועקים עמלק, עמלק כבר היה נמחה מזמן, אנחנו גורמים שיזכרו אותו, נלחמים בו אבל מזכירים אותו ואת הרוח הרעה. אין פקולטה למדעי העמלק. בלעדנו, לא היה מי שידבר עליו.

אז מהי העמלקיות? במה אנחנו נלחמים? ומהם כלי הנשק שלנו במלחמה הזו? בהשראת מאמר מעולה של הרב יוני לביא, נדבר על ארבעה כלי נשק המתגלמים באמצעות ארבע המצוות המיוחדות של פורים.

  • נשק ראשון: מול העצבות – סעודת פורים, משתה ושמחה

העצבותהעולם המודרני היה אמור להיות מאוד שמח. התפתחות הטכנולוגיה, חיים קלים יותר. תוחלת החיים עולה. האושר נמצא רק תיקח. הסבתות של כולנו יסכימו עם זה. ובכל זאת המצב הפוך. האדם המודרני סובל מעצבות שלא לומר דיכאון. מיליונים חיים על פרוזאק.

המצווה הראשונה של פורים, משתה ושמחה, מדברת נגד אותם עצבות ייאוש, עגמומיות, מרמור, תסכול, שביזות, איך שלא תקראו להם, שכל כך מאפיינים את דורנו. ולא מדובר רק על היבטים קליניים שדורשים טיפול, אלא על התחושה השגרתית של באסה. שימו לב, כשאדם מגיע עם פרצוף מדוכא – אף אחד לא שואל, אבל כשאדם מגיע לעבודה עם חיוך מאוזן לאוזן – שואלים אותו מה קרה? מה לקחת?

המגילה מאירה לנו כמה נקודות בהקשר הזה:

המן. הבן אדם נמצא על גג העולם. משנה למלך. כולם כורעים ומשתחווים לו. משפחה ברוכת ילדים. ממש "בית נאמן בשושן". ולמרות זאת – רע לו. "וכל זה איננו שווה לי". הכול טוב רק דבר אחד לא וזה הורס את הכול. למה?! הרי מהודו ועד כוש משתחווים לך. יש כאן תכונה עמלקית מאד מובהקת:

וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.

אוקינוס של כבוד יש לו, אבל טיפה חסרה, מאית הכוס הריקה, אותו יהודי הבודד שלא משתחווה. כאן צריך להרעיש ברעשן, לא רק כשאומרים "המן", אלא גם בפסוק זה, נגד תפיסת עולם של – "אם אין הכול אין לי כלום". כישרון עמלקי מיוחד שצריך להילחם בו.

כמה קשה לראות טוב? כתבה שנתקלתי בה ב"דה מרקר" השבוע, מירב ארלוזורוב כותבת:

"אתם מוזמנים לסקול אותנו באבנים, לכנות אותנו "עיתונאים מטעם", או לכנות אותנו נאיביים — אך יש נקודות זמן שבהן צריך להניח את הציניות בצד ולהרשות לעצמנו לטפוח לממשלה על הכתף, משום שעבודתה של ממשלת ישראל בהחלט משתפרת".

וכך היא מסיימת:

"ספר תוכניות העבודה לתקציב הדו־שנתי של 2018-2017, הוא עדות מוחצת לשיפור בשיטות העבודה של ממשלת ישראל. יתרה מזאת, הוא עדות לשיפור מתמשך, רב־שנתי, שנראה ככזה הצובר תאוצה משנה לשנה. זו הצלחה שמעמידה את ממשלת ישראל בשורה הראשונה של הממשלות בעולם שרוצות להשתפר. על כך אפשר רק לברך, בלי טיפה של ציניות".

שימו לב כמה התנצלויות צריך בשביל לכתוב משהו חיובי אחד.

לא רק המן ושמחתו מתוארים, אלא גם אחשוורוש ושמחתו – איזה סוג של שמחה? ראו:

האיש עושה משתה. הון תועפות. מליוני אנשים. המון זמן. בשביל מה? למה? בדרך כלל לאירוע יש מטרה – בר מצווה, חתונה, יארצייט. אצל אחשוורוש לא קרה משהו מיוחד, אין "סיבה למסיבה" – אלא רק:

בְּהַרְאֹתוֹ, אֶת-עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, וְאֶת-יְקָר, תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ; יָמִים רַבִּים, שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם.

אומן ההחצנה. חצי שנה של שופוני. תראו מה יש לי, כמה אני עשיר. חז"ל מספרים שכל אחד במסיבה הזו קיבל יין מהמדינה ממנה הגיע, עם הקפדה שהיין יהיה יותר זקן מגילו של השותה.

אבל זה לא נגמר בכל זה, אחשוורוש צריך גם להשוויץ באשתו. ההחצנה הופכת להחפצה. אם הוא מראה את כל הכלים שיש לו, אם האישה הוא סוג של רכוש.

לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ–בְּכֶתֶר מַלְכוּת:  לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת-יָפְיָהּ, כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִיא.

אלפי שנים אחרי שניצחנו את אחשוורוש, פה ושם אתה רואה אירועים שנערכים ממש כמו המשתה שלו. ועוד, הרבה מתעשיית הפרסום והבידור משתמשים באותן הטכניקות, באותה שיטה שבה אחשוורוש מתייחס לנשים.

מה הפתרון? המצווה שבאה להתייחס לבעיה הזו: משתה ושמחה. השמחה לא תלויה בדברים יקרי ערך, לא תלויה בדברים שחוץ לאדם. היא קרובה מאוד. מתמקדת במעגל המשפחתי. השמחה לא מתחילה בסעודת פורים אלא – "משנכנס אדר מרבים בשמחה". המצב הטבעי והבריא שצריך להיות כל הזמן, הוא שמחה. באתר רק מעצימים אותה.

הרבי מלובביץ', אמר פעם, כששאלו אותו מה שלומו, "אני תמיד שמח, אבל אני אף פעם לא מרוצה". זוהי תפיסת עולם שלמה, והפוכה מההיא שהזכרנו. להשתדל להיות תמיד בשמחה, אבל לא לנוח על זרי הדפנה.

ישנה אגרת שכתב בשנות החמישים כתשובה לאדם ש"לא ראה טוב מימיו" ופירט צרותיו בתחום הפרנסה, הבריאות, הזוגיות, הילדים. וכך ענה לו:

"האם אתה לא מרגיש בסתירה במכתבך? בורא עולם הזמין לך את בת זוגך, ברך אותך בילדים, יש לך בית, כפוי טובה במידה מבהילה, אלפי אנשים מתפללים לבן זוג, לפרי בטן, כמה אושר יש לך, אתה לא מכיר בברכה שקבלת, וזה עניין עיקרי ומבהיל, מה הפלא שאין עוד טוב כשאתה לא מכיר בטוב שכבר יש לך? ", הוא ממשיך וכותב, "מובן שאין כוונתי לומר שהפרנסה צריכה להיות בצמצום או מצב הבריאות בחלישות וכו' – אלא באתי לעורר, אשר אפשר זהו הטעם לחלישות הבריאות ולהעדר הרחבה בפרנסה, כיון שאינך מכיר כלל בברכת השם יתברך בענין עוד יותר עיקרי מאשר שלימות בריאות והרחבת הפרנסה, והיא הברכה בבנים ובנות הולכים בדרך ד'. וכשאין מכירים בטוב הנראה והנגלה הנתן מלמעלה, ובפרט כאשר אי ההכרה היא באופן מבהיל כל כך עד שבא לביטוים החריפים שבמכתבך, מהו הפלא, אם מלמעלה אין ממשיכים ברכה בשאר העניינים? תקותי ששורותי אלה המעטות בכמות תספקנה להאיר עיניך לראות את המצב כמו שהוא, וכשתתחיל לעבוד את השם יתברך מתוך שמחה אמתית ופנימית, בודאי תתווסף ברכת השי"ת גם בנוגע לבריאות ופרנסה".

עוברים למצווה השנייה, לכלי הנשק השני, מול הבעיה השנייה:

  • נשק שני: מול הבדידות והניכור – משלוח מנות איש לרעהו

הבדידות היא הפרדוקס של העולם המודרני. אתה כביכול מחובר לכל העולם, יש לך מאות ואלפי חברים בפייסבוק ובכל זאת, אתה כל כך בודד. כל הזמן יש רעש מסביב, ועדיין אתה לבד.

במוסף תרבות של הארץ, מוסף "גלריה", ליאור סורוקה דיווח על "היום הלא דיגיטאלי" שארע בתל אביב, בו מרימים את העיניים מהמסך. ביום הזה, בארים ופאבים מציעים ללקוחות להשאיר סלולרי בכניסה, ומי שמסכים מקבל משהו על חשבון הבית. על הרעיון חשב ליאור פרנקל, בעת שישב בכנס מפתחי אפליקציות, ומשיעור לשיעור הרגיש פחות מוסרי, לאחר שהמורים לימדו שהמטרה האמיתית של אפליקציה מוצלחת, הנובעת מהאינטרס הכלכלי, היא בעצם למכר אנשים.

הוא מצטט את קווין קלי, עתידן ופילוסוף הטכנולוגיה המוביל בעולם שטוען כי אנחנו ממציאים טכנולוגיות יותר מהר מכפי שאנחנו מספיקים לתרבת אותן. קודם מגיעה הטכנולוגיה, ורק אח"כ מתפתחת הנורמה החברתית המגדירה את שימוש בה, אנחנו עדיין מחפשים את הנורמות האם מותר להשתמש בסלולרי בדייט, בסעודה משפחתית, בצפייה בסרט בקולנוע. אין איזון בין החברה הקודמת לנוכחית, ולכן אנחנו מבולבלים. הוא משווה זאת לנהיגה בלי כללי תנועה, רמזורים וחגורת בטיחות.

בשבוע שעבר הזכרנו את רו"ח בריאן קולינן, שאחראי על הפשלה באוסקר, בו הוכרז הסרט הלא נכון כסרט הזוכה. למעשה, הוא זה שהיה אחראי לתת את המעטפות עם השמות למנחים. הוא כל כך עף על עצמו, והיה עסוק בלהשוויץ בטוויטר, שעשה עקב כך את אחת הטעויות הכי גדולות בהיסטוריה של הטקס הזה. אני לא מפסיקה לחשוב עליו, כי למעשה כולנו בריאן קולינן. תחשבו על זה: בריאן נמצא בטקס אוסקר, וכל כך דחוף לו לדווח לכולם שהוא נמצא עכשיו באוסקר, שהוא הרס את האוסקר. הדיווח במדיות החברתיות והחיים הוירטואלים הפכו לדבר העיקרי. אין יותר חשוב מהם, גם לא החיים המסעירים עליהם אנחנו מדווחים.

הפתרון: משלוח מנות איש לרעהו. להרבות אהבה. אנושיות. קשר של ממש. לזכור איפה בן אדם גר לבוא אליו פיזית, לתת לו משלוח מנות, להסתכל לו בעיניים, לחשוב מה הוא אוהב לאכול לכתוב לו ברכה – דברים מהפכניים. טיפ קטן: כדאי לא רק למי שתמיד רגילים לתת, אלא גם לאנשים קצת יותר רחוקים מאיתנו. כאלו שאולי קצת הסתכסכנו איתם. זה מחווה שיכולה לחבר הכל מחדש. להמיס את כל המשקעים.

סיכום ביניים:

סעודת פורים – מתמקד במעגל הראשון, הקרוב, המעגל המשפחתי.

משלוחי מנות- מתמקד במעגל השני, המעגל החברתי.

המצווה הבאה, מתנות לאביונים, מתמקדת במעגל השלישי, הרחוק יותר, הקהילתי, הכולל אנשים שאתה לא בהכרח מכיר.

  • נשק שלישי: מול האנוכיות –מתנות לאביונים

במה אנחנו נלחמים? איזה מנגנון אנושי נשבר כאן? כמובן, האנוכיות. כשאתה נותן מתנות לאביונים את נלחם באנוכיות שלך, בקמצנות, באגואיזם, ברכושניות. יש לך כסף שעבדת עליו קשה, מאד קשה, למה שתתן אותו למישהו אחר? זה לא טבעי. אנשים יכולים לדבר המון על ערכים, ברגע שאתה נוגע להם בכיס, הם נבהלים. תראו את הטירוף סביב חוק השקיות.

אומרים שתינוק הוא טהור, אבל בעצם הוא ייצור מאוד אנוכי. אגואיסט מושלם. קשה לו לחלוק. מה מעניין אותו? רק הוא בעצמו. בשלוש בלילה צרים בצעקות את הבניין כי נפל לו המוצץ. זה בסדר, כרגע לא מצפים ממנו למשהו אחר, כן מצפים שיום אחד, עם השנים זה ישתנה. שיצליח לראות לא רק את עצמו אלא גם את מה שסביבו. לחשוב על אחרים, להתחשב. האם זה קורה? תלוי בנו. ההתמודדות עם אנוכיות היא פרויקט חיים.

בפורים ההלכה המדברת על מתנות לאביונים אומרת: "כל הפושט יד נותנים לו". כל השנה חשוב לתת לעניים הגונים, בפורים תן בלי תירוצים, בלי להתחיל לחקור, כן מגיע לו, לא מגיע לו, הוא באמת צריך את הכסף הזה? לא שואלים, נותנים ברוחב יד.

חז"ל מדברים על פתיחות בכלל כערך, על סגירות וקמצנות מול פתיחות ונדיבות, על נתינה, לא רק של כסף. גם, למשל, של קרדיט. כמה קשה לנו בעולם התקשורת, ובכלל, לתת קרדיט.

דוגמא מהמגילה: המן. מאוד מאוד אוהב, מעריך, מעריץ – את מי? את עצמו. צריך שכ-ו-ל-ם ישתחוו לו. אם אחד לא מוכן זה מוציא אותו מדעתו. כאשר המלך שואל אותו מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו הוא בטוח שמדובר בו עצמו.

ההפך אצל מרדכי ואסתר שנותנים קרדיט – "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי", למרות שהיו סיבות טובות למה לא להגיד את זה בשמו. היא הרי מתכחשת למוצאה, מה פתאום יש לה עסק עם מרדכי היהודי? היא גם צריכה לבסס את מעמדה. ובכל זאת שמה את עצמה בצד, והביאה בכך גאולה לעולם. בהמשך המגילה מבינים עד כמה זה היה חשוב.

בַּיָּמִים הָהֵם, וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר-הַמֶּלֶךְ; קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי-סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ, מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף, וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד, בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ.  כב וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי, וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה; וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ, בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי.  כג וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא, וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל-עֵץ; וַיִּכָּתֵב, בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים–לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. 

חז"ל אומרים על האקט הזה, במסכת מגילה: כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי

הכסף לא שלי, הכבוד לא שלי, הקרדיט לא שלי. מצוות "מתנות לאביונים" מובילה איזו תנועה של פתיחות ונדיבות.

פירוש נוסף מעניין, שראיתי בספר "פורים אצל הרב קוק" של הרב נריה. שם מזכיר הרב קוק ביטוי מהגמרא: "אין אביון אלא בדעת". גם עוני אינטלקטואלי, עוני שכלי, הוא עוני. אל בן אדם שלא יודע, צריך להתייחס כאל עני. יותר מעוני פיזי, עוני רוחני. ולהפך: "אין עשיר אלא בדעת". אני מודה להרבה מאד אנשים שלימדו אותי את הדברים הבסיסיים על היהדות והתורה, זה ידע שלא קבלתי בילדותי, הם אנשים שנתנו לי "מתנה לאביונית". כל אחד אביון בדעת ברמה אחרת.

עד כאן – שלושה מעגלים. אבל הם לא מספיקים, צריך לתת פשר. הקשר. משמעות. המציאות מציפה אותנו באירועים, אירועים, ואירועים, אבל מי מחבר אותם לתהליכים? לעלילה ארוגה שיש לה התחלה וסוף?

  1. נשק רביעי: מול חוסר המשמעות – מקרא מגילה

מקרא מגילה הוא כלי הנשק נגד הבלבול. אבדן הזהות. בלוס אנג'לס נתקלנו במשפחות ישראליות שהולכות לאיבוד, ויותר מהיהודים המקומיים, כי למקומיים יש קהילות מסודרות, ותיכון יוקרתי, וחוג בייסבול יהודי, והכל מאד מאורגן, אבל הישראלים היורדים פחות מאורגנים, והולכים לפאבליק סקול, ואם הם לא יחזיקו בזהות שלהם חזק, לא בטוח שישאר ממנה משהו. כשאנחנו מדברים על אבדן זהות, על התבוללות, אנחנו מדברים בעיקר על זה, אבל גם כאן, בארץ, אולי אין חשש להתבוללות, אבל יש חשש לבלבול, לאבדן זהות עצמית, לחוסר ביטחון בעצמנו. עמלק בגימטריה "ספק". מטיל ספק בהכל. מערבב. מקרר.

במגילה היהודים הולכים למשתה המלך ושוכחים את עצמם. בסופו של דבר גזירת ההשמדה והזכירה לכולם – גם אם אתם כבר לא מרגישים יהודים, זה לא יעזור לכם. יש מי שיזכיר לכם. האם אפשר לא תחת איום?

הפתרון לדורות: מצוות קריאת המגילה. להזכיר לעצמנו מי אנחנו. למה אנחנו שייכים.

יותר מזה – במגילה מי שהכי מחופש הוא ה', הוא לא מוזכר שם בכלל, הסתרה בתוך ההסתרה (מגילת אסתר כמו "הסתר"). הסיפור מוצג כמו עלילה מנותקת, כמו מהדורת חדשות, כמו טלנובלה. אף אחד לא מדבר על המאבק מאחורי הקלעים בין טוב לרע, בין עמלק לישראל, אבל אנחנו יודים, ומברכים עליה:

"קדשנו במצוותינו וציוונו על מקרא מגילה"

"שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה"

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"

מגילת אסתר מבקשת מאיתנו לקחת את המציאות המבלבלת, הלכאורה מנותקת, ולמצוא בתוכה את המשמעות, את התוכן ואת התכלית. לקחת עיתון חסר השראה, לקרוא על נוני וביבי, על אורן חזן, שוברים שתיקה, חנין זועבי וכל מה שקורה – ולברך עליו, להבין שהמציאות האמיתית זה לא מה שמדווח ומשודר אלא יש פה נסתר יותר – עוד רובד, שקורים דברים נוספים, ועמוקים מאחורי הקלעים. קל להמשיך לחיות בתוך מהדורת חדשות ולא לשים לב, אבל התבוננות עמוקה במציאות מגלה שהכל מגילה, כמו ילד מחבר נקודות פתאום רואים משהו. בפורים לא אומרים הלל, אבל במסכת מגילה כתוב שקריאת המגילה היא עצמה אמירת ההלל (מגילה יד עא), שהרי המציאות מחופשת, וההלל טמון בין שורותיה.

מי שהבין את זה לעומק , ודבר על כך הרבה, הוא הרב קוק. בשתי אגרות מקסימות לפורים מדבר בדיוק על הנקודה הזו. את האגרת הראשונה כתב לבנו הרצי"ה שנתקע באירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היה זה בערב פורים, יא אדר תרע"ז:

"הנני מצפה לתשועת השם יתברך, לעודדנו לקדושת שמחת ימי הפורים הבאים עלינו לטובה, בחוש מקשיב ושומע קול עוז לאלוקים, מתוך כל המחשכים אשר כל כך לפפו כל מוסדי עולם, ומן המסתורין תתגלנה לנו מגילות רשומות בכתב אמת, באמיתה של תורה" (אגרות הראי"ה)

עשרות שנים קדימה – הפורים האחרון בחייו, באדר תרצ"ה (1935) כותב מאמר לפורים בעיתון היסוד, שם דבר על לחשוף את הסוד, הסביר שאנחנו שיכורים לא בפורים אלא כל השנה, ודווקא בפורים צריך להתפכח ולראות נכוחה את אלוקים ואת הגאולה:

"מבוסמים אנחנו יותר מדיי מדמיונות חיצוניים, ובשביל כך אין אנו מרגישים את האמיתיות הפנימית שלנו, את סוד האמת. סבורים אנו, שבחוכמתנו ובפיקחותנו שבנו באנו עד הלום, להיות לנו אתחלא כל שהיא לאתחלא דאתחלא לגאולה, ואנו שוכחים כי לולא יד 'בעל מלחמות זורע צדקות ומצמיח ישועות' לא היו כל מפעלותינו פועלות מאומה. שוכחים אנו, שהיד הסודית הזאת – זאת היא כל המפעל… נגלה נא את אגרת הפורים הזאת בכל נפלאותיה". (הרב קוק, אד"ר תרצ"ה – 1935, עיתון "היסוד")

לסיכום – סעודת פורים מספקת שמחה אמיתית נגד העצבות, משלוח מנות תורם לקשר אנושי אמיתי מול הניכור והבדידות, מתנות לאביונים מאתגרת אותנו למול האנוכיות והקמצנות, וקריאת המגילה תעשה לנו סדר בבלגן ותזכיר לנו מי אנחנו ומה תפקידנו מעבר לכל הרעשים והסחות הדעת. תודה רבה לכם. ואחרי כל זה באמת אפשר לאחל – פורים שמח!

שבוע הבא – פרשת כי תישא, חטא העגל לפנינו. היו עמנו.

***

רוצים עוד?

ממש כאן תוכלו למצוא את שיעורה של סיון על המהות הנסתרת של החג הפורים, וכדי שלא תוותרו על פרשת השבוע, יש לנו גם שיעור על פרשת תצווה.

***

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

שיעור נוסף, בתל אביב, מתקיים מדי יום ראשון בשעה 21:00 בהאנגר 11, נמל תל אביב. השיעור בתל אביב בעלות סמלית של 30 שקלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *