תרבות של חיקוי

אירוע של קבוצת השירה "ערספואטיקה" הובילה את יונתן ברג למחשבות על חשיבותן של ריבוי דעות וחשיפת קולות בחברה הישראלית, אך מסיבת רחוב תל אביבית פורימית, הבהירה לו עד כמה חשוב שהקולות המבוטאים ישמרו, ולו במעט, על המקום ממנו הם צמחו. שני הרהורים בעקבות פורים
תרבות של חיקוי

כמה אירועים בחג פורים גרמו לי להבין דבר שהיה סתום עבורי זמן רב, דבר שקשור לליבה של החברה שלנו בעת הזו. יש לו צד אחד מעורר תקווה וצד שני עגום. האירוע הראשון היה אירוע במוזיאון תל אביב לאמנות. לכבוד החג, השתלטו על חלל המוזיאון אנשי מועדון התדר וקיימו בו ערב של מוזיקה, אמנות ושירה אל תוך הלילה. אלפי אנשים נעו בין אין ספור מוקדים של התרחשות. עבורי, את האווירה של הערב קבע המופע הראשון בו הייתי, והוא זה ששלח אותי לשיטוט עם התובנה שהקיפה את הערב כולו. היה זה אירוע של קבוצת השירה ערספואטיקה. הקבוצה, שהיא זה מכבר תופעה יוצאת דופן בעצמת ההתפרצות והמשיכה שלה בשירה העברית, עורכת ערבי שירה שמנסים לפעול באופן אנרגטי וקצבי יותר ממה שהשירה בדרך כלל מכירה. כן, התודעה המזרחית היא חלק מרכזי מהאירועים הללו, ומה שאולי גרם להם לבוא לעולם, וגם אם יש לי ביקורת על איכות השירה בחלקים מהערב, היה בו משהו חזק במיוחד, שנראה לי מרכזי הרבה יותר מאותה תודעה, שיש בה, פעמים רבות, משהו שנותר בעימות ושולל את הדיאלוג. היה בערב משהו שגרם לי לשאול את עצמי שאלות קשות: המגוון. הייתה שם שירה בערבית, שירה שיש בה נוכחות של העלייה מרוסיה, שירה נשית וגברית, שירה שיש לה גוון דתי, שירה שקרובה יותר לכתיבה במסורת השירה הכתובה, וגם כזו שקרובה לזו המולחנת, או המדוברת.

אותו מגוון היה בעיניי ההצהרה האמתית שנמצאת בבסיס הערבים הללו, והוא, בסופו של דבר, גם הכח שלהם. מתי בפעם האחרונה קראנו שיר של משורר ממוצא אתיופי? לא קראנו. הערב הזה היה ערב ששאל, למשל, את השאלה הזו. יצאתי החוצה ואותו משורר אתיופי לא קיים הלך לצדי, עברנו במופע של אבי ביטר לצד תערוכת אמנות מאפריקה ומשם להרצאה של בני ציפר. לאחר רגע כבר היינו בהופעה של נגה ארז, תופעה מוזיקלית יוצאת דופן, הקצב שלה שבור כמו ערי בירה קרות, המלודיות שלה הפוכות כמעט למה שהמוזיקה המקומית אוהבת לחבר. לעיתים, נדמה שנולדה במקום אחר לגמרי מהאקלים הישראלי. רגע אחר כך, מצאנו את עצמנו בהרצאה של יונתן הירשפלד, כנראה המרצה האנרגטי והסוחף ביותר על אמנות כרגע, ומשם המשכנו למסיבה אלקטרונית וללהקה שניגנה מוזיקה אפריקאית. שוני יכול להפוך למרחק ויכול להפוך לסקרנות. ריבוי ומגוון הם הוכחה לכוחה של תרבות וחברה. הערב במוזיאון היה ערב של סקרנות. אם יש חומר שהחברה הישראלית יושבת עליו, הרי שזה השוני. קשה לחשוב על מקום אחר שבו שתי ערי בירה מצויות במרחק של ארבעים דקות, ערי בירה שעסוקות בדבר שונה ושפניהן מופנות לכיוונים אחרים לגמרי, אל הים או אל ההר. מקום בו יש תושבי נגב ויש תושבי גליל במרחק של שלוש שעות זה מזה, וספקטרום דתי וחברתי המכיל כל כך הרבה דקויות: ליטאים, חסידים, דתיים לאומיים, דתיים לייט, דתיים לשעבר וחוזרים בתשובה, רפורמים, חילונים, קיבוצניקים, מושבניקים, תושבי ערי פריפריה, ודרי מגדלי יוקרה תל אביביים.

למחרת, הייתי בדרך לתפילת שישי ועברתי את רחוב קינג ג'ורג'. חג פורים בתל אביב הוא הילולה של סוף שבוע שלם. עצרתי מול אחד מבתי הקפה שערך מסיבת רחוב. כולנו מכירים את התפאורה הזו: מוזיקת היפ הופ קצבית, אלכוהול ועירום. הרבה עירום. צריך להקדיש טור שלם, ואולי כמה, לפענוח אותה תופעה אנושית, בה עם השתחררות הסופר אגו, הפיקוח החברתי והמוסרי מחד, והתפרצות האיד מאידך, מופיעה המיניות באופן כל כך אגרסיבי ונטול עכבות. אבל לא בזה אני רוצה להתמקד, אלא בתחושה, שהיה במסיבה הזאת משהו חקייני לגמרי, שכל האותנטיות שמצויה בתאריך הזה על לוח השנה, באופי המסוים מאוד שהתרבות שלנו העניקה לקרנבל שנמצא בבסיס חג פורים – ההתחפשות, השתייה, התנועה החוצה לעבר הרחוב, והתנועה האחרת, המצויה במשלוח מנות ומתנות לאביונים- כל אלו המירו את עצמן בחיקוי של מה שמחוץ לפה. הייתי מגזים ואומר, שהייתה במסיבה הזאת הפניית עורף מוחלטת למקורי וגהירה אל החיקוי. המסיבה הזאת ניסתה לחקות את התמונה שמשודרת שוב ושוב על המסכים שלנו וקשורה בראש ובראשונה לתרבות האמריקאית. קו מוזיקלי, שמדגיש את החושניות, ביגוד שמדגיש את אברי הגוף, בקיצור, שדה מאבק וולבקי לגמרי של מיניות, נעורים ומשיכה. שדה מאבק, שבו מי שסופח אליו את מרב המבטים, הוא זה שיוצא מנצח. אך בעבור אותו ניצחון, הרף הערכי יורד עוד ועוד, עד שנדמה שיש בכך, אני לא מגזים, פגיעה הולכת ונמשכת בכל המשתתפים. מדוע מותר להגיד שישנה פגיעה מינית, עלבון מיני ודיכוי, ואני מסכים לכך, בדרישה לכיסוי והדחקה, ואי אפשר להגיד שחשיפה מוחלטת טומנת בתוכה פגיעה מינית משל עצמה?

הגעתי לתפילת שישי די מדוכא. המתח בין יום חמישי ליום שישי הוא מתח שפועם בעצמה גדולה בשדה התרבות שלנו. אך ישנה מלכודת נוספת. אם ניתן לתאר את המציאות כשני מחנות, המוגדרים בגסות דרך הכותרות "סקרנות וחקירה של המרחב גם במחיר חיכוך ועימות עם אותו מרחב" למול "תשוקה בלתי מודעת לנורמליות בכל מחיר", הרי שבמחנה הראשון ישנו מאבק בלתי נגמר על ההגמוניה וסירוב עיקש לשיתוף פעולה, ואילו בשני ישנו, באופן מובן מאליו, אחדות. גם על חטאי אני מודה: גם אני חשתי התנגדות רבה לערספואטיקה, התנגדות שהייתה תערובת של ביקורת אמתית ,שעוד קיימת, על איכות חלק מהשירה שמוקראת בערבים הללו, ועל המיליטנטיות העדתית שפעמים רבות הייתה מוקצנת מדי עבורי, יחד עם קנאה פשוטה שאין שום סיבה להסתבך בהסברים לגביה. קנאה, כפי שקנאה מופיעה, מול הצלחה גדולה של מי שהולך לצדך בשביל. אבל אותו ערב במוזיאון הוכיח לי שאולי מוטב להניח לרגע את שוט האיכות, ולנסות להתקרב לכל מי שמנסה לחקור את המקום והשפה. ישנו צמד אפשרויות מנוגדות במרחב התרבותי שלנו: שיטוט בין מופעים שונים המוכנים להתרחש באותו מקום, או חיקוי נלהב של מה שאינו מכאן, שלא צמח מהים התיכון ומההגירה המחודשת שלנו אליו. הוא מהווה ניסיון לספר לעצמנו שבעצם לא הייתה הגירה ולא שבנו לשום מקום, ושבעצם אין בכלל אפשרות להגר יותר במציאות הנוכחית, אין הגירה כי היכן שלא תלך תראה את אותה תמונת קולג' אמריקאי. ועבורי, הגירה, כלומר השתנות, כלומר חיפוש, היא המעלה האנושית והסיבה לכל התפתחות בסיפור האנושי. ללא המים הללו נהיה במדבר. המדבר של החיקוי.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *