ותודה על המרק הקר

כמה שנים אפשר להתעסק באותה מערכת יחסים, כשהצד השני הלך בלי להגיד לאן? הרבה מאוד, מסתבר, אם אתם יהודים
ותודה על המרק הקר

נניח שהייתם ניגשים לכנסייה ביום ראשון, פונים לאדם שיוצא ממנה ושואלים אותו, "אתה מאמין באלוהים?". המתפלל היה נדהם. "איזו מין שאלה זו? כמובן שאני מאמין!". לו הייתם ממשיכים ושואלים – "אתה מחשיב את עצמך דתי?", סביר להניח שהיה עונה לכם – "ברור, לכן אני כאן".

אם תלכו ביום שישי למסגד, תתפסו מישהו ותתעניינו – "האם אתה מאמין באלוהים?". מה תהיה התשובה? "בוודאי".

"האם אתה מחשיב את עצמך דתי?"

– "נו, מובן מאליו".

זה נורמלי. אלו שיחות הגיוניות.

אבל אחרי כל זה, לכו ביום כיפור לבית כנסת. תשאלו את היהודי היושב שם, בצום, "האם אתה מאמין באלוהים?".

ספק אם תהיה לו תשובה ברורה. "תלוי למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'אלוהים'", יענה הטיפוס המתפלסף, ואדם פשוט יותר יגיד "מאיפה אני יודע, מה, אני רב?".

אני לא רוצה להיות דתי, לא רוצה להאמין בה' ולא רוצה לשמוע על כל זה. אבל,הוא רוצה אותי כאן – אז אני כאן.

אם תוסיפו ותשאלו אם הוא מחשיב את עצמו דתי, סיכוי טוב שהוא יגחך בקול רם וכדי להבטיח שתבינו כמה הוא רחוק מזה, ישאל "יודעים מה אכלתי אתמול בערב במסעדה"? ואז יוסיף רבע התנצלות – "סבא שלי מצד אמא… הוא היה דתי. אבל אני…".

"אז למה אתה כאן?"

מסיבה כלשהי, היהודי הממוצע, שאינו מאמין באלוהים ואינו דתי במיוחד, יבהה בכם כאילו השתגעתם ויגיד – "מה זאת אומרת? היום יום כיפור".

זה, לא כל כך נורמלי.

בואו ננתח לרגע את הסיטואציה. מה, למעשה, אומר יהודי זה?

שאלנו אם הוא מאמין באלוהים, והוא אמר "לא", או "כשהייתי צעיר, האמנתי", או אולי "כשאהיה מבוגר יותר אתחיל להאמין".

"אז אינך מאמין באלוהים?"

"לא. אינני מאמין".

"אתה דתי?".

"הכי רחוק שאפשר.

"אז מדוע אתה כאן?".

"כי היום יום הכיפורים".

הוא בעצם אומר: "למה אני כאן? כי אלוהים רוצה שיהודי יהיה בבית הכנסת ביום הכיפורים. אז איפה אוכל להיות, אם לא כאן?"

ואם נגיד לו – "אבל אתה לא מאמין באלוהים", הוא יענה, "אז מה?" ולא יבין מה הבעיה.

בעצם, מה שהוא אומר זה: "היום יום הכיפורים, אפילו אם לא אכפת לי מהלוח העברי. כאן זה בית כנסת, למרות שאני לא מת על זה. אני יהודי, אפילו אם אני לא דתי, ואלוהים הוא אלוהים גם כשאני לא מאמין בו. אני לא מבין – מה לא מובן בזה?".

ניתן לפטור זאת, ולמרבה הצער רבים עושים זאת, באמירה שזו צביעות. הם אומרים, "אם אינך מאמין באלוהים ואינך דתי – אל תבוא לבית הכנסת".

הרבי מלובביץ' נקט גישה אחרת. השיגעון הזה, הוא אמר, הוא עצמו הופך אותנו ליהודים. השיגעון הזה מראה עד כמה יש לנו מערכת יחסים מיוחדת עם בורא עולם.

אפשר לקרוא לזה פשוט ״אמת״. לא מדובר בי, אני לא רוצה להיות דתי, לא רוצה להאמין בה' ולא רוצה לשמוע על כל זה. אבל, הוא רוצה אותי כאן – אז אני כאן.

שימו לב, למשל, למה שקורה בליל הסדר. כל יהודי כמעט חוגג אותו. תשאלו אותו האם אתה מאמין באלוהים? ״תעזוב אותי לנפשי״. האם אתה דתי? הוא נחנק מן המצה תוך כדי צחוק. אז אתה חוגג את יציאת מצרים שהתרחשה לפני 3,300 שנה? ״היסטוריה זה לא התחום שלי״. אז מדוע אתה כאן? ״היכן אני צריך להיות? עכשיו פסח!״.

זה הדבר הנהדר אצל יהודי. ואולי צריך להסביר למה.

לפני יותר מ-3,300 שנה, ביקש ה' ש"נינשא" לו. היה לנו טקס חתונה יוצא מן הכלל, עם אפקטים לא מהעולם הזה – היינו המומים. אבל אחרי החתונה, הוא אמר, "יש לי כמה עניינים לטפל בהם… תכף אחזור". מאז לא שמעו ממנו. הוא אמנם שלח פה ושם שליחים, מסרים, גלויות – אבל יותר מזה לא שמענו ממנו מלה.

תארו לעצמכם, אדם מתחתן, ואומר לאשתו הטרייה, "את מוכנה להכין לי אוכל, בבקשה? תכף אחזור". היא מתחילה להכין, והוא לא חוזר. אחרי 3,300 שנה חוזר הברנש הביתה, ניגש לשולחן, ישר לכיסא האהוב עליו, מתיישב וטועם את המרק המונח על השולחן. המרק קר.

מרק קר! מה תהיה תגובתו? אם הוא פיקח, הוא לא יתלונן. הוא יבין שזה לא פחות מנס שהבית עוד עומד על תלו, שהשולחן ושהכסא האהוב עליו עדיין ניצבים על מקומם. הוא ישמח מאוד לראות צלחת של מרק מונחת לפניו. המרק קר? נו, בטח. במהלך 3,300 שנה, טבעי שהמרק יתקרר.

אנו מצפים למשיח. הרבי מלובביץ' הכניס את הרעיון היסודי הזה שהמשיח יבוא עכשיו. משמעותו היא, שמשיח יבוא בלי להודיע שבועיים מראש. תמיד חשבנו שתהיה התראה כלשהי, כך שנוכל להתארגן על עצמנו לפני שזה קורה. אבל משיח, יבוא עכשיו? אני עוד לא מוכן, אני עוד לא רוצה שישפטו אותי כמו שאני עכשיו. אני זקוק להודעה מראש. אם משיח יבוא עכשיו וירצה לשפוט, מה הוא ימצא – מרק קר?

אם משיח יבוא עכשיו, אומר לנו הרבי, הוא ימצא עם יהודי בריא, במידה שלא תיאמן. לאחר 3,300 שנה, אנחנו עדיין מעוניינים להיות יהודים, כלומר, אנו עסוקים במערכת היחסים שלנו עם אלוהים.

נכון, אם משיח יבוא היום, הוא ימצא שהמרק שלנו קר. אנו סובלים מטראומת הפרידה, מחרדת נטישה. אנו סובלים מאובדן הקשר עם אבותינו ומאובדן קשר אף עם משפחתנו הקרובה. המרק קר. המרק קר מאוד. אבל מי אשם בזה? ומי מקבל את נקודות הזכות על כך שבכלל יש מרק?

אנחנו נס. אנחנו רק צריכים להתחבר אליו. אנו התרופה. לא רק עבור עצמנו, אלא עבור העולם כולו. באמצעותנו, הריפוי הוא הוליסטי, טבעי, אורגני. מערכת היחסים שלנו עם ה' טבועה בנו. היהדות היא לא מערכת חוקים חיצונית שאנחנו רוצים לקיים, אלא היא אנחנו, המהות שלנו, מי שאנחנו באמת.

אם כך, מלמד אותנו הרבי, אנחנו צריכים לפנות ישירות אל הקב"ה. לדלג על כל השלבים, לדלג על הקבלה, ללכת ישר אליו ולהתחבר למטרה שלנו. זוהי מטרה אישית לגמרי: הקב"ה צריך שתקיים מצוה. הוא שלח אותך לעולם הזה, כדי להיות מי שאתה, משום שרק אתה יכול לקיים את הדבר המסוים הזה. נכון, המצוות הן זהות עבור כולנו. אבל כשמצווה מתקיימת עם כל הרגשות, בעיות העבר, הרקע המשפחתי, הידע והבורות שהם רק שלך, המצווה הופכת ייחודית. זוהי תפיסה הוליסטית ושלמה.

אז בואו נאפשר למשיח להגיע ולתפוס אותנו כאן עם מרק קר, כי אין לנו במה להתבייש. אנחנו באמת מדהימים. כאשר החליט הקב"ה "לשאת" אותנו, הוא ידע שהוא עושה עסקה ממש טובה.

(תרגום מאנגלית: סיימון ג'קסון)

– הרב מאניס פרידמן הוא סופר, יועץ, פילוסוף ומרצה בעל שם עולמי. הוא מתגורר במיניסוטה, ארה"ב, ומאז 1971 הוא המייסד והמנהל של מכון "בית חנה ללימודים יהודיים", הישיבה הראשונה בעולם לנשים. הרב פרידמן התפרסם בארה"ב כאשר ספר הדרכת הנישואים שלו קיבל המלצה נלהבת מבוב דילן מידע נוסף על הרב פרידמן ופועלו אפשר למצוא כאן.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. כתבה יפה. אבל טעות להניח שמי שהולך לבית כנסת ביום כיפור הולך כי הוא חושב שאלוהים רוצה שיעשה זאת. זה לא נכון. לדעתי, הולכים מתוך שייכות לעם, מתוך שותפות גורל. ורצון להיות חלק ממסורת עממית זו. אין בין זה לאלוהים ולדת -דבר וחצי דבר.
    בהצלחה בהמשך

    יעל
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *