1.
את מיטבו של השבוע שעבר ביליתי בבאר שבע, באולפני קקטוס הנהדרים של נדב אזולאי וגיל נמט. הפעם בפרויקט מיוחד שהזמין חבר ותיק שלי. חבר עוד מהתיכון.
שלשה ימי הקלטות רצופים. הגעתי עם שיר שהקלטתי עם גיטרה במטבח ישר אל תוך הוואטסאפ. חזרתי עם שיר מוכן רחוץ ומבעבע, שאפשר כבר עקרונית לסגור לו תאריכים לווידאו וליציאה לרדיו.
אני חושב שמה שהפך את חוויית ההקלטה הזו לנס בתנועה הוא:
א. האמון הכמעט עיוור (או שמא – אמון חירש…) שצברנו בהקלטות הקודמות. אזולאי ונמט מאמינים שכשאני כבר מגיע אליהם – אני מגיע עם שיר טוב. אני מאמין שאם אני כבר מגיע עם שיר טוב, אני אצא משם עם שיר טוב מאוד.
ב. הפרקטיקה המאוד הדוקה שגיבשנו. אנחנו כבר יודעים לצפות מה הולך לקרות בכל יום. זה מאוד עוזר ומפנה משאבים נפשיים. לא סתם לסופרים שאני אוהב (אוקיי – לארנסט המינגוויי) היו תקופות כתיבה ארוכות שבהן הם קמו בשעה קבועה, אכלו את אותה ארוחת בוקר באותו בית הקפה וכו'. מעטפת חיים חיצונית מאוד, שגורה ופשוטה שעוטפת תוכן פנימי מלא הפתעה ואתגר.
כך גם אנחנו, יודעים כל כך טוב מה שהולך להיעשות בכל שלב – שיש לנו פנאי לעשות אותו בדרך הכי בלתי שגרתית שניתן להעלות על הדעת: הקלטת תופים במטבח. שירה בחצר. הכל דלוק ומוכן כל הזמן ולכל אופציה.
2.
היום המרגש והקובע ביותר בתפריט העבודה הלא כתוב והמחייב שלנו הוא הראשון. וזה למרות שאנחנו עושים אותו מחוץ לאולפן ולמכונות ההקלטה. הסדר הוא כזה: אני מגיע עם שיר – טקסט ולחן. ובמהלך יום עבודה שלם נדב וגיל "נכנסים" בו, מזהים שורות חלשות, מבנים מכבידים, הרמוניה מעייפת או כל דפקט אחר שאתם יכולים להעלות על הדעת.
אני עובד הרבה על השירים שלי. שעות וימים ולפעמים שבועות. וזאת לא החוויה הכי פשוטה להעלות את השיר החדש שכתבת על שולחן הניתוחים. בטח לא כשאתה חושב שהוא שיר ממש ממש טוב. אבל בגלל אותו האמון המצטבר שכתבתי עליו למעלה, אני כבר "יודע" שאני הולך לקבל דראפט הרבה יותר משכנע אחרי ששני הנודניקים האלה ייטפלו ויטפלו ויוציאו לי ולשיר החדש שלי את הנשמה. ומשתאה כל פעם מחדש לקבל בחזרה שיר עם נשמה יתרה. היכולת של מישהו להביט מן הצד ולזהות מיד פגמים שאני עתיד לפגוש רק בהופעת ההשקה של האלבום, היא מתנה. אני לא בטוח שאני ראוי לה, אבל אני כבר יודע לאמץ ולחבק אותה.
3.
לעלות על הדפקט. זאת הייתה המומחיות המפורסמת של בלעם הרשע, גיבורה הקומי – טראגי של פרשת בלק. המומחיות הזו הביאה לו המון פרסום, הכנסה שמנה וחיים של רוק סטאר בערך. אלא שהנושא במקרה הזה לא היה ביקורת חדה ובונה והשבחת האובייקט, אלא היכולת הנדירה של בלעם לבלוע את המציאות סביבו על ידי העמדה שלה באור ה"אמת הגבוהה". כמה פשוט וקל למצוא דופי כשמשקיפים מלמעלה על מעשי האדם. תעלה עוד קומה למעלה ותראה נמלים בצורת בני אנוש שמעשיהן חסרי טעם ושהזמן ממילא ישחק ויבלה.
אם הנושא היה תיקון ושיפוץ המעשים היינו קופצים כל שבוע לאולפן של בלעם. אלא שהנושא במקרה הזה היה בלעם והתיאבון העצום שלו להפריך ולבלוע הכל. קצת כמו שואב האבק מסרט הצוללת הצהובה של הביטלס , ששואב ושואב עד שלא נשאר מה לשאוב והוא שואב את עצמו.
בפרשת השבוע בלעם נשאב שלא בטובתו ונגד רצון האל לקלל את העם היוצא ממצרים. הוא עולה על הר גבוה ואחר כך על הר עוד יותר גבוה אבל כל הדפקטים שהוא מקווה להעלות על הנס – ההתעסקות האובססיבית של ישראל בפרטים, בחומר ה"ירוד" והמתכלה של העולם, בעפר, באישות, בחולשת האדם ובטעויות שלו – הופכים לשיר הלל ליכולת האנושית להשתנות, לתקן, לשפר ולהשתפר.
4.
ועוד כמה זוויות מבט העלינו השבת בבית הכנסת המתוק שלנו ברחוב העבודה 12 בתל אביב לפרשת בלק ולמטען החשמלי של אמת ושקר שהיא מנצנצת. מתוכן אני לוקח איתי לשבוע הבא את זו שאמר גור, שכני לספסל ולוודקה, בקידוש שחרית: "בלק פרשה מיוחדת. כי כל ספר במדבר מתעסק בישראל ובמה שקורה בתוך ישראל: חטאים. ומתלוננים. ומרגלים. וקורח. ופתאום מגיעה נקודת הסתכלות מבחוץ. ומי מסתכל – בלעם הרשע! ולמרות זאת, מבחוץ זה נראה לא רע. וצריך גם לדעת את זה בתוך כל הבירור הפנימי הנוקב, חסר ההנחות והפניות, שמבחוץ אני דווקא נראה לא רע".
