מהי חירות?

בכל הרגעים שאנו מציינים את צמתי החיים, את המקומות בהם השלנו עור כדי להגיח עם עור חדש, אנחנו מנסים לפענח מחדש את העולם על מפת הביוגרפיה, כי זה מה שהחירות מעניקה: את היכולת לרהט מחדש את הנפש, ומתוך כך לנוע לעבר יעדים אחרים ולהשתנות
מהי חירות?

אני זוכר את הרגע הזה כאילו שהוא התרחש אתמול, את הרגע שבו הועפתי סופית מהישיבה התיכונית שבה למדתי. ישבנו בחדרו של ראש הישיבה, הרב אליהו, דמות מיתולוגית בישיבה. הוא היה אדם מבוגר, אבל מלא בנועם וקלילות, ברצון להתקרב אל הנערים. ניצול שואה שהיה בוכה כל שנה בתפילת נעילה, בכי שהיה הופך את יום כיפור לגורלי, עמוס בכאבי העבר שלנו, אבל באותה מידה היה ממלא את הדרשות שלו ביידיש ובהומור. עבורי הוא היה הצד המסביר פנים של הישיבה, זה שחורג ממודל ההישגיות שכל כך אפיין אותה. לידו ישב רב נוסף. הם דנו בגורלי יחד עם הורי, שישבו משני צדדי. כבר העיפו אותי פעמים רבות, והחזירו אותי שוב ושוב, גם הפעם, שיערתי, התרחיש הזה עמד לשוב על עצמו. הורי סנגרו עלי והבטיחו הבטחות בשמי, הרבנים ניסו לשרטט כללים חדשים להישארותי בישיבה, ואני, ששתקתי, הייתי אמור להסכים ולקבל על עצמי את הכללים ואת הטענות, להוריד את ראשי ולשוב לספסל העץ של בית המדרש לסדר ערב, להמשיך את השהות שלי שם עד ההתנגשות הבאה עם המערכת.

אבל אז הרמתי את ראשי והתחלתי לדבר, ודברים אחרים יצאו מגרוני. נעמדתי ואמרתי להם, בקול רגוע ושליו, שלא, לא אמשיך ללמוד פה, אין טעם בכל זה. שהמקום הזה, במודל בו הוא מתקיים, אינו בנוי למידות הנפש שלי ואני זקוק למקום אחר, לאווירה אחרת, לקצב אחר. שאולי אי אפשר לחזור שוב ושוב על התסריט הזה, ושלעתים צריך להבין שאין טעם להיאבק כל כך חזק. הם התנגדו, ביטלו את דברי, ביקשו ממני לשבת ולהבטיח הבטחות, אבל אני חזרתי על הדברים. לא אשאר פה יותר, זה לא עבורי, די. כן, אחז בי פחד, שגרם לרעד ברגליים ובידיים, לתחושת חולשה, אבל הקול שלי נותר יציב ודבק בעמדתו. בהירות גדולה נפלה עלי, ראיתי את מה שנכון עבורי, ואת מה שחדל ומה שצריך עכשיו להתחיל. החירות פעמה בתוכי ועמדה מול הרעד, כן, נפלתי בפנים, הנפש נבהלה ונפלה במהירות מול הורי ומול הרבנים בגלל הפחד, חשתי שאני צונח נטול הגנה, אבל נוף משוחרר ופתוח עמד מולי, אותו נוף שנולד ברגע שבו החירות מתייצבת.

חירות היא לא חופש. כשם שמסע אינו טיול, ונווד אינו תייר, כך החירות אינה עסוקה בהנאה אלא בדבר אחר לגמרי. חירות היא, יותר מכל דבר אחר, בהירות. כן, עד כמה שזה נשמע משונה לרגע לחשוב על אותה יציאת מצרים – המודל הגדול בתרבות המערבית ליציאה מעבדות כבהירות – זה בדיוק מה שאירע שם, אם כי שם, בימים ההם, הבהירות הושגה על ידי מסכת שלמה של הוכחות ומכות, ואילו כעת, על כל אחד לעצב וליצור בעצמו את אותה בהירות, שרק היא יכולה לגבור על פעולת הגוף הטבעית מול חירות: רעד וחולשה.

מהי אותה בהירות? מה התרחש שם בחדר ראש הישיבה? הקשבה קרובה לדיבור הפנימי, חוסר יכולת להתעלם מאותו דיבור, דחף מהיר להביא לידי ביטוי את אותה ידיעה פנימית, כל אלו, אבל גם דבר נוסף, שאינו מגיע מהתודעה ומפענוח העולם, איזה שהוא דבר שמגיע מחוצה לנו, או אולי מתוכנו, אך ממקום שאיננו מסוגלים לגמרי לראות. נדמה לי שבכלל, ברגעים המכריעים שלנו, מתייצב עבורנו כוח שאנו לא באמת מכירים. מאגר נסתר שנפתח בשעות של קושי גדול, של עבדות, בעיקר רגע שבו אותה עבדות עומדת לגבור על שאריות העצמי החופשי והאותנטי. כולנו מכירים את המיתוסים על גיל ההתגברות, משבר גיל הארבעים, משבר אמצע החיים, משבר גיל העמידה, מהם כל אלו אם לא רגעים שבהם יש ניסיון התמרדות? החירות מבקשת לגבור על המוכר, הם עומדים זה מול זה – הפחד, מצויד במוכר, למול הרצון בשינוי, כלומר חירות, כלומר התחדשות.

בכל הרגעים הללו, שמציינים את צמתי החיים, את המקומות בהם השלנו עור כדי להגיח עם עור חדש, אנחנו מחפשים משהו, אנחנו מנסים לפענח מחדש את העולם על מפת הביוגרפיה, כי זה מה שהחירות מעניקה: את היכולת לרהט מחדש, לנוע לעבר יעדים אחרים, להשתנות. כך אנחנו בנויים: אוגרים ואוספים חפצים, מקום עבודה, סביבה חברתית, הרגלי חיים. אנחנו עושים את זה כי היציבות מאפשרת ליום יומי להתרחש. בסופו של דבר, אי אפשר לחיות בתוך סערה תמידית. אבל גם לאותה אגירה והתרגלות יש רגע של מיצוי. העבדות, שעומדת בבסיס חג הפסח, היא, יותר מכל דבר אחר, השארת המבט רק בתוך היש ולא מחוצה לו. כלומר, העדר מבט על היום יומי, לא מתוך סדר הפעולות שבו, אלא מבחוץ. איך להביט על החיים מחוץ אליהם? למשל, מדיטציה, תפילה, או קריאה בספרים. אבל אם איננו מסוגלים להגיע לכל אלו יש לנפש את הכוח להישבר, כן, צריך כוח כדי להישבר, ובשבר יש תנועה, ופעמים רבות את אותו מבט על ולא מתוך. שבר שהופך למשבר גיל הארבעים, למשל.

מה שאירע לאחר אותם צהריים בישיבה היה בדיוק זה. אין לי טענות לישיבה שבה למדתי, היא התאימה לאחי, לרבים מחברי, היא לא התאימה לי, לא אז. הייתי זקוק להתחדשות, והנפש שלי נעה בעצמה רבה החוצה באותם צהרים והביטה על חיי מבחוץ, היא ראתה שצריך להתחיל ללכת, להגיע למקום אחר, היא התמרדה, והחירות התגייסה לטובתי, שטפה אותי, הקימה אותי לדבר מול הורי ומול ראשי הישיבה. היה משהו בתוכי שהחל לצמוח, עצמי שהחל את המסע שלו בעולם לעבר הנוף שלו, לעבר עיצוב תפיסת העולם שלו וגיבוש השפה. הייתי זקוק למרחב גדול יותר, וזה באמת מה שעשיתי אחרי אותם צהריים. נסעתי הרבה בארץ, לכנרת, לרמת הגולן, לסיני. צעדתי לעבר המדבר בכיוון ההפוך של בני ישראל אבל עם אותה מטרה: להגיע לעבר מקום שאותו אפשר לבנות מתוך עצמאות ובחירה אישית. מקום שבו אפשר להתחיל ליצור מולדת.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *