התחלנו עם אביתר בנאי לפני מספר שבועות, וכנראה שהאביב גורם לי להיפתח למוזיקה ישראלית חדשה, כי אני רוצה לדבר הפעם על האלבום החדש של אהוד בנאי וברי סחרוף, אבל יותר מזה, אני רוצה לדבר על סיכונים, כישלונות והשתנות. ובכוונה כתבתי את שלושתם יחד, כי סיכונים מובילים גם לכישלונות וגם לשינוי והתחדשות.
אתחיל במשהו אישי. לפני כחצי שנה הוצאתי את ספר השירה האחרון שלי "היסטוריה" (הוצאת קשב לשירה), הספר הזה מנסה לסכם, או להבנות מבט, על הציוויליזציה היהודית, בעיקר דרך שירים על דמויות מרכזיות באותו עולם: מאברהם ועד פרויד, ממרים דרך דבורה ועד גולדה מאיר, ממשה דרך רבי נחמן ועד יהודה עמיחי. כך כתבתי במבוא לאותו ספר: "תחושת מיצוי עמדה מולי, ויותר מאותה תחושת מיצוי, חשתי חוויה חריפה של כניעה. עברו חודשים שבהם לא כתבתי שירה מכיוון שלא יכולתי לחזור לתנוחה המוּכּרת מול הדף, אף על פי שתנוחה זו הלכה והשתכללה בייצוג החיים הפרטיים. במשך חודשים חיפשתי את האזור שאני מבקש לחקור, את האפשרות להיחלץ לעבר מפגש מקיף יותר עם המציאות". הספר הזה באמת נולד מתוך מצוקה, והמצוקה היא זו שגרמה לי לנוע לעבר חוויה שהייתה ככל הנראה השיעור המקיף ביותר, הממצה והקריטי שעברתי, להבנת המקום שלי בתוך המרחב היהודי. מסתבר שכשאנחנו פונים לעבר הלא ידוע, השונה, כשאנחנו נוטשים את מה שכבר עשינו לטובת ניסוי שאין לדעת אם יצליח, אנחנו מצויים בתחום השיעורים הגדולים.
אהוד בנאי וברי סחרוף הם, בעיניי בכל מקרה, שני היוצרים המרתקים ביותר מהדור המבוגר של הרוק הישראלי. הם כאלה מכיוון ששרטוט גרף היצירה שלהם יגלה מהומה של תנועה: עליות וירידות, תזוזות, שינוי כיוון ופניות פרסה. ברי לדוגמה, אחרי האלבום "נגיעות", ללא עוררין האלבום הקומוניקטיבי ביותר שלו, האלבום שבו הוא הפך את השילוב בין האלקטרוני לחי, לרך הרבה יותר מהאלבומים הקודמים, ובו הרשה לעצמו הפקה מגוונת, הגיע האלבום "האחר", בעיני האלבום הטוב ביותר שלו, אבל באותה מידה, אלבום קלאוסטרופובי, רדוף, קשה ומלא זיזים. מדובר באלבום שבו ברי קונן על, או את, התודעה הישראלית, שתמיד נסה על נפשה, תמיד מבוהלת, עסוקה בהישרדות גם בעתות של הפוגה יחסית, והוא עשה את זה בהפקה די מצומצמת, שהדגישה את הקדחתנות ותחושת הרדיפה.
ואהוד, גם הוא מצטיין באותה תכונה. לא רק האלבומים הראשונים עם הפליטים שנולדו בתוך מרחב מוזיקה ישראלי שהיה הרמוני הרבה יותר, ידידותי, שההשפעה של תרבות הלהקות הצבאיות עוד פעמה בו באופן משמעותי. הוא היה פוליטי בשעה שהמוזיקה נזהרה מאוד מישירות פוליטית, הוא ביטא את השרידים האחרונים של מהפכת שנות השישים הכושלת, את אותו ישראלי אבוד, נטול מטרה, משוטט ונודד, מודל שהיום ניצב בבסיס התרבות שלנו, או נכון יותר היה בבסיס התרבות עד לפני עשור. הוא היה מראשוני הדוברים של אותו דור צעיר, שלא היווה תבוסה והתפוררות של דמות הישראלי אלא להפך, היחלצות של אותו ישראלי משנים ארוכות של מונוליטיות מחשבתית ודבקות בדימוי הצבר. אבל גם אחר כך, למשל, אותו רגע שבו אהוד פנה לעשות את אלבום המזמורים שלו, או ממש לאחרונה הוציא אלבום שכולו, או כמעט כולו, אינסטרומנטלי, או האלבום עם ג'ורג' וסאלם. כל אחד מאלו היה הימור גדול. אני יכול לדמיין את תגובת המנהלים של אהוד.
והנה, הפעם הם עושים את זה יחד באלבום "היא הופיעה כמו הרוח" אלבום שכולו חידושים לשירי לאדינו. האלבום הזה, כך למדתי, התגבש במשך שנים רבות, והוא מסע ארוך של בנאי וסחרוף אל ילדותם, שם נפגשו עם שירי הלאדינו, דרך תרגום השירים ועד לספר מאמרים שיצא עם האלבום ובו מחקרים על תרבות הלאדינו. מפעל תרבותי שלם, שמציל, פשוטו כמשמעו, בוודאי עם כוחם התקשורתי של סחרוף ובנאי, את הלאדינו מהיעלמות מוחלטת. אני בטוח שיהיו לאלבום הזה הדהודים בתוך התרבות הישראלית. עד היום אני זוכר את הביקור שלי במוזיאון היהודי בסקופיה, בירת מקדוניה. היה שם חלק משמעותי שהציג את תרבות הלאדינו. הבורות שלי הפילה עלי עצב. לא ידעתי כמעט דבר על תרבות מפוארת כל כך של בני עמי, ולא הבנתי את הכאב הגדול של מחיקת חיים שלמים, כי השפה היא החיים. והנה, באותו מוזיאון אפשר כעת להוסיף עוד מדף תצוגה ובו תחיית הלאדינו.
אבל אני רוצה לשוב למה שפתחתי אתו, לסיכונים, להשתנות. האלבום הזה הוא ללא ספק שביל צדדי ביצירה שלהם. שביל צדדי במובן שאתה לא מקבל פה את בנאי וסחרוף שאתה מכיר, אתה מקבל משהו מכל אחד מהם, יחד עם עולם שלם שמגיע מחוץ ליצירה שלהם, בעיקר ביחס לטקסט, שהוא בוודאי קשה יותר להכלה ופענוח למעריצי היוצרים הללו. יש פה בהחלט אפשרות של העדר חיבור והבנה של מי שמלווה אותם שנים. תסכול ואכזבה הם כוחות חזקים מאוד בעולמו הנפשי של האדם, וכאלה שההתאוששות מהם מורכבת במיוחד. מאזין יכול בהחלט לחוות תסכול מהאלבום הזה, ובאופן לא-מודע לפתח רתיעה מהאתגר הלא צפוי שהיוצרים העמידו בפניו.
המודל הזה נכון באופן רחב הרבה יותר מאשר ליצירה האמנותית. המוכר הוא המאחז המבוצר ביותר של בן-האדם. הוא הכרחי בכדי לקיים איזה שהוא מערך נפשי מתמשך. השגרה היא תרופה מוצדקת לטבע המציאות – כאוטית, מפוזרת, מלאת קולות ורגעים – אבל כיצד להכיר באותה מציאות, לראות אותה? את זה אפשר לעשות רק על ידי הסיכון, האומץ וההשתנות. הרגע היחיד שבו אנחנו מביטים על ולא מתוך הוא רגע השינוי, הסירוב למוכר, הצעידה לעבר השונה, ולכן החדש. לכן, האלבום הזה היה, בראש ובראשונה, דרכם של אהוב וברי להביט בעצמם, בילדותם, בתרבות ממנה באו, בסיפור המשפחתי שגדלו לתוכו, במוזיקה שלהם, ואחרי זה ומתוך כל זה, לגלות מי הם.
זו המתנה שיוצר יכול לתת לאדם שמולו. הוא יכול לשקף את אותו חיפוש, אותה השתנות, להעניק לו מבט מבחוץ בכדי שמי שמולו יוכל לצאת לאותו מסע בעצמו. האומץ הוא חומר מדבק, הוא עובר במהירות מגוף לגוף. מי שנמצא לצד מי שמוכן לצעוד קדימה אל המים, עושה את אותה פעולה בקלות רבה יותר. וזה מה שהאלבום הזה עושה.
צילום תמונה: רויטל טופיול
