האבדן השקוף

נדמה לי שהגיע הזמן לחבר ליום הזיכרון, וליום העצמאות שבא בעקביו, דיון נוסף, קריטי להוויה הצבאית שלנו פה, והוא הדיון על מי שחייו נחטפו גם, לא לתהום של האבדן הגופני אלא לתהום קטנה לא פחות, זו של הקושי הנפשי, ולתת לתהום הזו במה
האבדן השקוף

טוב שהמילים הללו שאני עומד לכתוב יתפרסמו מעט לפני יום הזיכרון, כי הן מבקשות לגעת בנושא שנמצא לפני יום הזיכרון, ואולי גם אחריו, מקיף אותו. יום הזיכרון הוא היום שבו, במובן מסוים, אנחנו דוחים את החיים. בכדי לחוש את האבדן, צריך לאבד באמת, לא כמליצה, צריך לוותר על כל מה שמגדיר את הקיום – השגרה, ההרגלים, ההנאות – כל אלו מושהים לטובת הזדהות, הזדהות עם המתים ועם המשפחות שלהם, שעבורם אותה שגרה הוכתמה לעד בדם. יש בכך צדק, זו הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים להתקרב לבני המשפחה של החיילים שנפלו, כי אצלם החיים נעצרו, וכל אותה שגרה נחטפה לתוך התהום הפעורה של האבדן. אבל נדמה לי שהגיע הזמן לחבר ליום הזיכרון, וליום העצמאות שבא בעקביו, דיון נוסף, קריטי להוויה שלנו פה, והוא הדיון על מי שחייו נחטפו גם, לא לתהום של האבדן הגופני אלא לתהום קטנה לא פחות, זו של הקושי הנפשי.

אני פוגש מדי פעם חברים ששירתו אתי ביחד בנח"ל, ששירתו בתקופה שלי, או אתם יודעים מה, ששירתו בקרבי בכלל. עדות אמתית, בכנות, אני יכול לתת רק על אלו ששירתו אתי, אותם אני מכיר, וחשוב מכך, אני מכיר את מה שהם עברו, לצדי, בחברון, ג'נין או טול כרם. אין בדברים שאני כותב כעת את אותה התפנקות ניו-אייג'ית, אותו חלום נערי-ישראלי על עולם נקי מאלימות ועימות. אין זה העולם שבו אנחנו חיים, ושאותו, כמכלול, יש לקבל בכדי לקבל את פלא הבריאה, אני מנסה לדבר על מה שאפשר לעשות כדי להתמודד עם טבע העולם. אותם חברים שאני פוגש, ברגעים שונים, בתקופות שונות, מספרים לי, יותר מכל בעיניהם, אבל גם בסיפור החיים שלהם, את ההשפעה של אותן שנים משותפות. פעמים רבות אני שומע על חיים מפותלים, שיש בהם התחמקות ממשהו. שיטוטים בעולם, החלפת בתים ומקומות מגורים, החלפת עבודות, תנועה תזזיתית, לא רגועה, שאין בה מרכז ואין בה כובד, והיא מוצאת את עצמה רדופה, ופעמים רבות היא אפילו לא מצליחה להבין מה רודף אותה.

לאחרונה נוסף דבר חדש – גירושים. אנחנו בסך הכול בני שלושים וחמש וכבר מתרבים סיפורי הגירושים. לא, אני לא טוען שהכול נובע מאותן שנים, יש לכך עוד סיבות רבות – ההתפתחות של תרבות הגירושים בדור שקדם לנו, שהפך את הגירושים לדבר נפוץ, התפשטות החוויה הצרכנית, שיש בה קוצר רוח ורעב תמידי לחדש, התמוססות של מוסד המשפחה שקשור לחילון ולמהפכת האינדיבידואל, כל אלו נכונים, ואולי מתאימים לטור שלם על התופעה הזאת, ההולכת ושוטפת מכל עבר, אולם יש פה תזזיתיות נוספת, עוד חוסר נחת וחוסר שקט שנובע, לטעמי, משנות השירות הקרבי.

אם כן, מה ניתן לעשות? הרי מחר בבוקר לא נחיה במרחב שאין בו שירות צבאי, הרי לא נקום מחר בבוקר וכל אותה הוויה שהתרגלנו כל כך לחיות בתוכה כמובן מאליו תיעלם לפתע, בסיסי הצבא, החיילים והחיילות ברחוב, כלי הנשק, הבדיקות בכניסה למקומות בילוי, לא ילכו לשום מקום בקרוב. נדמה שהמערכת הביטחונית לא מסוגלת כרגע, מסיבות שונות, להתמודד, בנוסף לשירות הצבאי עצמו, גם עם ההשלכות שלו על כל חייל וחייל. אולי זה למעלה מכוחה, אולי היא חוששת לגעת בנושא כזה שיש בו את הפוטנציאל לערער את השירות של החיילים הלוחמים, ואולי המערכת הזו פשוט לא יודעת מהיכן להתחיל ולגעת בנושא. האם המסקנה היא שאין מה לעשות, גזרת גורל היא, ורחובות הערים ימלאו בכל אותם חיילים משוחררים, עם המטען שהם נושאים על גבם, מטען שמשפיע, נרצה או לא נרצה, על האווירה בכביש, בתור, בשיח הציבורי. נדמה שהפתרון האפשרי היחיד הוא להשתמש באותו הדבר שמצוי בלב יום הזיכרון, שמקיים אותו ושמעניק לו טעם: סולידריות חברתית.

זה חייב להתחיל מהמשפחה. ברור לי שמדובר במשימה קשה במיוחד, התמונה של הורים היושבים עם בנם שסיים שירות קרבי בסלון הבית ומנסים להבין לעומק מה הוא עבר שוברת את הלב, אבל אין לנו ברירה, והמשפחה תעשה טוב לעצמה אם תעמוד מול המטען הלא פשוט הזה. בלהבין אני מתכוון למראות עצמם, לא לשיחה מופשטת וערטילאית. כיצד נראים רחובות מחנה הפליטים, כיצד נראים החיים בבסיס הצבאי. השמירות, המעצרים, הפטרולים. מה הוא ראה ומה הוא שמע באותם מקרים בהם הפלוגה נקלעה לעימות, בההפגנות והמבצעים, בהצעידה ברחוב השוהדה בחברון או במארב לילי מעל לטול כרם. אבל לא רק המשפחה הקרובה צריכה להתגייס, בכפל המשמעות של המילה, לא רק היא צריכה להתמודד עם אותו מטען, כפי שלא רק המשפחות שילדם נפל צריכות לחוש את האבדן (אם כי, בסופו של דבר, הן נותרות עם אותו אבדן לבדן, כי אי אפשר, פשוט אי אפשר לחוש מבחוץ את עומק התהום).

כחברה, עלינו פשוט לשדר את המובן מאליו: שזה בסדר לדבר על מה שאירע בשירות הצבאי. יותר מכך, שאנחנו רוצים לשמוע על אותם ימים, שחשוב לנו לשמוע על אותם ימים, שזה לא מפחיד אותנו, לא מאיים ומשתק. שאנו לא נמלטים ממה שהוא חלק מחיינו ומותירים את הלוחמים לבדם עם מה שאירע בשירות. למשל, להעניק מקום לעדויות כאלו בתרבות הפופולרית, כלומר בשעות השיא של הצפייה, לצד כל אותה הילולה ריקה של כוכבים לרגע, מציצנות ושאיפה נואשת ל"נורמליות" שמתבטאת בעיקר באיזה חיקוי של תרבות שמגיע מעבר לים. לתמוך ולפתח מערכות תומכות, מקומות בהם הסיפורים הללו יוכלו לצאת, ולחלץ את הלוחמים ממה שמונע מהם להמשיך לנוע בחייהם בתנועה קלה יותר לעבר חייהם הבוגרים, המקצוע, היצירה, האהבה והמשפחה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. הי יונתן

    מרגיש ומסכים לתיאור הבלבול וחוסר המרכז שאתה רואה אצל חבריך הבוגרים, אך לא הבנתי את הקשר לשירות הקרבי..אשמח להרחבה

    עקיבה
  2. מאוד מעניין

    עמוס
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *