עיקר הדיבור הוא הנפש

פרשת תזריע-מצורע התשע"ז: הדיבור הוא שורש כל הרע, אך גם מקור כל הטוב. המאבק על תרבות הדיבור ושיח ראוי, אינו מאבק על הליכות ונימוסים, אלא על הקיום שלנו כחברה יהודית, בארץ ובכלל. לראיה, הביטו בהיסטוריה. סיון רהב מאיר בשיעור על הפרשה, על הספירה, על הזכרון ועל העצמאות

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הווידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

יום השואה מאחורינו, ובשבוע הבא – יום הזיכרון ויום העצמאות. פרשת השבוע היא כפולה, תזריע ומצורע, ואנחנו גם מצויים בשבוע השלישי של ספירת העומר. לא נדבר על כל נושא בנפרד אלא נחבר אותם ביחד, נאגוד את הכל תחת כותרת אחת גדולה – דיבור. אנחנו מדברים כל כך הרבה בחיים, היום אנחנו הולכים לדבר על הדיבור: על דיבור בפרשה, דיבור בספירת העומר, דיבור ביום הזיכרון ודיבור ביום העצמאות. ננסה לראות איך הדיבור מהווה את המהות של הכל, ומגלם בתוכו את התוכן הפנימי של כל האירועים האלה.

מה עושה את האדם אדם? מה מבדיל אותו מן הבהמה? יכולת הדיבור. יכולת הדיבור העשירה שלנו מבדילה אותנו משאר הנבראים.

נתחיל בשני ציטוטי מפתח:

"מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם" (תלמוד)

"עיקר הדיבור הוא הנפש" (רבי נחמן מברסלב)

מה שאדם מדבר, מוציא החוצה, מבטא את מה שיש בפנים, זה נכון גם לנפש האדם וגם לנפש של המדינה. תרבות הדיבור, השיח, מעידים על המהות.

נתחיל בפרשה, שדנה בנושא שהיום, במהדורת פוליטיקלי קורקט של התורה, אולי היינו מוחקים – צרעת. נגע על העור שמזוהה אלפי שנים כעונש על לשון הרע. דיבור לשון הרע מוביל למציאות פיזית של עור מצורע. נשמע רחוק מאוד מתפיסת העולם המקובלת שלנו: אצלנו יש חופש ביטוי, חופש דיבור, "אני לא מסכים עם דעותך אבל אהרג על זכותך לבטא אותם", יש הרבה זכויות ביחס לדיבור, אין דבר שמרגיז אותנו יותר מסתימת פיות, אנחנו מדברים כל הזמן על הזכות לדבר, אבל כל עוד לא מדובר בהסתה של ממש, לא כל כך נהוג לעסוק בחובות ביחס לדיבור. אז נכון, קיים חופש ביטוי אבל מה עם שליטה על הביטוי, שליטה על הדיבור, הגבלת הדיבור, אימון ועבודה על הדיבור?

הנושא מתאים לנו עכשיו מכמה בחינות – גם אחרי פה-סח, חג הדיבור, גאולת הדיבור, גם אחרי פרשת שמיני שעסקה בכשרות (שואלים הרבה פרשנים – "אנחנו מקפידים כל כך על מה שנכנס לנו, לפה אבל האם באותה מידה אנחנו מקפידים גם על מה שאנחנו מוצאים מהפה?") וגם בספירת העומר, לנהוג כבוד זה בזה זה בעיקר דרך הדיבור כפי שנראה בהמשך. אבל נשאר בפרשה. אלפי שנים ומאות פרשנים כותבים בשבועות האלה על דיבור. מנסים לגרום לנו להבין שדיבור לא הולך לשום מקום, לא נעלם ולא מתפוגג, אפילו שלא רואים אותו. כלומר יש כוח לרוחניות, הרוח גוברת על החומר. בניסוח אחר: לחשוב שמילים לא משאירות רושם – זו כפירה.

הרמב"ם, בהקדמה למסכת אבות, נותן לנו מפת דרכים יפהפיה ומחלק לחמישה חלקים את סוגי הדיבור:

"ואני אומר כי הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמישה חלקים: מצווה, ואסור, ומאוס, ורצוי, ורשות.

המצווה – קריאת התורה ולימודה והעיון בפירושה, וזו מצוות עשה. (תפילה, ברכת המזון, וידוי ביום כיפור, סיפור יציאת מצרים)

האסור – הדיבור אשר נאסר והוזהרנו עליו, כעדות שקר וכזב ורכילות ומלשינות וקללות ונבלות הפה ולשון הרע.

המאוס – אין בו תועלת לאדם עצמו, כרוב סיפורי ההמון במה שאירע ומה שהיה, ואיך מנהג מלך פלוני בארמונו, ומה הייתה סיבת מותו של פלוני, או עושרו של פלוני, וזה נקרא אצל החכמים שיחה בטלה, והחסידים משתדלים מאוד להתרחק מדברים אלה.

הרצוי – הדיבור בשבח המעלות השכליות והמידתיות, ובגנות המגרעות, והערת הנפש למעלות בסיפורים ובשירים, והרחקתה מהמגרעות באותן הדרכים עצמן. וכן לשבח המעולים ולהללם במעלותיהם כדי לחבב הנהגותיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכם, ולגנות הרעים במגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם. ויש אשר יקרא זה החלק – דרך ארץ.

הרשות – הדיבור במה שנוגע לאדם במסחרו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ומלבושו ושאר צרכיו וזה רשות, איננו רצוי ואינו מאוס".

הרמב"ם מנסה לעזור לנו לעשות סדר, כך שאפשר לקטלג כל משפט שלנו לאחת מחמש קטגוריות. אבל זה לא מספיק – בעל העקידה (הרב יצחק עראמה) מוסיף לנו דרגה:

"אחר שמותר האדם מן הבהמה הוא בדיבורו, מחויב שלא יצא משפתיו אלא דבר שבו יישמר הגבול הזה, ואונקלוס תרגם 'ויהי האדם לנפש חיה' – 'לרוח ממללא'.

וכוונתו שם בעיקר על הדיבור הפנימי, המחשבה, אך גם הדיבור החיצוני שייך לזה, שבו ישתתפו בני האדם זה עם זה, ושואל ומשיב בו כדי להשלים את מציאותו. ואם ישתמש בדיבור לדברים בלתי מיוחדים אליו, הוא כמי שנתן לו המלך לבוש מלכות – והלבישו לחמורו."

כל אחד מאיתנו בעצם מדבר כל הזמן עם עצמו. אנחנו שומעים קולות בתוכנו, שהם הקול הפנימי שלנו, זו בעיניו המהות של היות האדם "רוח ממללא". הרב עראמה טוען שגם על המחשבה, שהיא דיבור פנימי, וגם על הדיבור בקול, שהוא דיבור חיצוני, יש לפקח. על שניהם צריך לשמור.

ספירת העומר – התקופה הכי נכונה לתקן את הדיבור

מייל נוסף שקיבלתי השבוע:

"שלום סיון זו אור ברק. אני סטודנטית לסיעוד בעמק יזרעאל ורואה את השיעורים באתר. השנה זו הפעם הראשונה שאני סופרת את ספירת העומר ומשתדלת להחזיק בה מעמד (גם אני כמוך נמצאת בשנות העשרים שלי ושנה שעברה הייתה הפעם הראשונה שבכלל גיליתי את המנהג הזה). על כל פנים אשמח אם תוכלי בכל שבוע לעשות את 'פינת ספירת השבוע' ולפרסם את המהות של אותו שבוע בספירה, בקצרה".

רעיון מעניין, אני מקבלת. בואו נדבר קצת על ספירת העומר, ועל התפקיד של השבוע הנוכחי בתוכה:

הרב יהושע מילר, בספרו "קראתיך – עבודה פנימית לימי ספירת העומר על פי תורת הסוד", מסביר בהקדמה לספר שכל תקופת הספירה, מהווה בעצם תהליך התבגרות נפשי, כמו אצל בני נוער, כי בפסח נולדנו כעם, ובשבועות אנחנו מקבלים תורה, יוצאים לעצמאות, הופכים ל"בני מצווה". בתקופה הזו עלינו לבנות את האישיות שלנו, כפרטיים וכעם:

השבוע הראשון הוקדש למידת החסד, שעניינה אהבה, שפע, כל טוב, נתינה בלי חשבון. השבוע השני הוקדש למידת הגבורה, שעניינה איפוק, צמצום, התגברות, הצבת גבולות.

אבל צריך איזון – אי אפשר רק צד ימין או רק צד שמאל, צריך איזון בין ההענקה לבין האיפוק, צריך צד שכולל וממזג אותם לשלמות, לא אמצע, לא פרווה, לא מרכז, יותר גבוה, שלמות, לכאן נכנסת מידת התפארת, שמכוונת אותנו להגיע לנתינה מדויקת: מצד אחד שתבטא את האהבה של הנותן, מצד שני שתרסן אותו לבדוק כמה המקבל צריך לקבל, בלי פינוק יתר, בלי קמצנות יתר, שפע מדויק. זה לא פשוט – הורים לילדים יודעים שזו הדילמה: כמה לפנק ולפנדרק ולתת ולהעניק, וכמה לתת להם להתאמץ לבד, ולהתאפק ולצמצם, אבל שעדיין ידעו שאנחנו אוהבים אותם, כך שהשבוע –  כמו תזה, אנטיתזה וסינתזה, אנחנו מתחברים שני קצוות לאחד.

המשימוה שלנו לאורך כל השבוע לשים לב לאיזון הזה, איפה אנחנו נוטים מדי לחסד, לנתינה בלי גבולות, איפה לגבורה, לקמצנות רגשית, היכן אנחנו לא מביעים מספיק רגשות, והכי קשה – היכן נמצא האיזון ביניהם. שילובים עדינים בין רגשות וכוחות, דורשים מאמץ ומחשבה, בכל פעם מחדש.

המקום שבו אני הכי מוצאת את הצור באיזון, המעבדה הביתית שלי, נמצאת במקלחות של הילדים. נכנס הילד הראשון, פותחים את המים, בהתחלה חם לו, ואז קר לו, ואז חם לו, ומכוונים את הברז שוב ושוב כדי להגיע לנקודת האיזון. ואז נכנס הילד השני. אם חשבתי שאני כבר יודעת איפה המיקום המדויק של הברז אמור להיות, אני טועה. כי נקודת האיזון של הילד השני, תמיד תהיה שונה. צריך עוד פעם חם קר, חם קר. העניין הוא שזה לא נכון רק למקלחות של ילדים, אלא גם עבורנו. זו המשימה שלנו, למצוא את האיזון שלנו.

ואיך זה קשור לדיבור?

בשבוע שעבר לא דיברנו על מנהגי האבלות בגלל תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, לפיכך השבועות של ספירת העומר הם ה-זמן לתקן בהם את הכבוד לזולת, שמתבטא כמובן דרך הדיבור. הוא השער.

מבנה מרתק המציג את כח הדיבור מציג הרב יצחק הלוי, הרב של קרני שומרון. הוא שואל, כאשר בנאדם מדבר לא לעניין, במה בעצם הוא פוגע?

  1. זלזול בעצמך: הוא מצטט את יצחק פנחס גולדווסר מישיבת "אור ישראל": "זלזול האדם בתכונת הדיבור אשר ניתנה לו יתר על שאר הנבראים – משמעות הדבר היא שהאדם אינו מייחס מספיק חשיבות לחלק אלו-ה ממעל אשר בו ועל כן הוא מזלזל בביטויו, הווי אומר: במקום לראות בנשמתו עיקר ובדיבור ביטוי לעצמותו, הריהו רואה בגופו את עיקר מציאותו" (בארות יצחק)
    כלומר, אתה מזלזל בקדושה שיש בך. בחלק האלוקי שבך.
  2. זלזול בזולת: חוסר הערכה כלפי מי שמדברים עליו. על פי הלכות לשון הרע, לא חייב לומר בישירות "משה מטומטם" כדי לחטוא. אפשר לקרוץ, אפשר לעקם את הפרצוף, אפשר לומר "לשאול את משה? עזוב, בוא נקרא לחיים", אפשר סתם לעשות לייק לסטטוס שיורד על משה. הרבה דרכים לחטא.

וכיצד הצרעת מתקנת את שתי הבעיות?

  1. זלזול בעצמך – "התיקון להתייחסותו המעוותת של אדם הרואה בגופו את עיקר מציאותו, הוא להמאיס עליו את הגוף. עיקר תכלית הצרעת אינה להכאיב לגוף אלא להשפיל ולהמאיס אותו. הדם, הלכלוך, הזבובים – ממאיסים את צורתו החיצונית ש המצורע בעיני הזולת וגם בעיני עצמו. גם מראהו של המצורע – 'בגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע' – יש בו כדי להמאיס את המצורע על האחרים ועל עצמו"

מצבו החיצוני מאלץ אותו להתמקד בפנימיותו "הוא מנחם את עצמו במחשבה ובהרגשה כי הגוף המסואב אינו אלא לבוש, הבגדים והצורה החיצונית אינם אלא תחפושת זמנית בעולם הזה, ואילו העיקר הוא הנשמה הטהורה אשר בה לא שולט הנגע. זוהי הרפואה לחטא הלשון".

אם זלזלתי בעצמך, עליך לכבד מחדש את עצמך. להעריך מחדש את הפנימיות שלך.

  1. והבעיה השניה – זלזול בזולת – נפטרת ע"י הבידוד הנגרם מהצרעת. הנידוי חברתי. המצורע יוצא מחוץ למחנה. הוא הפריד בין אנשים, מפרידים אותו. כמה חסרה לו החברה האנושית. כמה היה רוצה להיות עכשיו אפילו עם מי שדיבר עליו לשון הרע. רק לא להיות לבד.

כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא–טָמֵא הוּא:  בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. 

רש"י: הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו – אף הוא ייבדל

כמו בגן או בבית ספר – גם פה אומרים לו "צא החוצה ותחשוב על מה שעשית". הוא יושב לבדו, בלי מישהו לרכל איתו, עובר תהליך נפשי, לא רק גופני, של ריפוי הצרעת, ודרכה ריפוי הלשון הרע.

"מי שמזלזל ואינו מעריך כראוי את מי שראוי להעריכו ולשבחו, הריהו משחית את האלוקות שבו במידה כזו שמקומו השמם שמחוץ למגורי אדם אכן תואם את שממת נפשו הריקה מכל טובה" (הרב אביגדור נבנצל)

הגדרה קשה. אתה יוצא אל השממה, כי הנפש שלך הייתה שוממה. הריקנות שבך, זו שגרמה לך לדבר לשון הרע, שולחת אותך למקום ריק מכל אדם.

יום הזיכרון – כי אפשר לשנות את הפסקול התקשורתי

דיברנו על מה לא אומרים, אבל מה כן אומרים? יש לדיבור כוח מרפא, מחזק. אבל מתי אנחנו נתקלים בו? הייתי אומרת שיום השואה ויום הזיכרון, הם שני הימים הנפלאים ביותר בלוח השנה. כמובן שהם נוגים ומלאי כאב הכרוך במחיר בקיום שלנו, אבל הם גם הימים היחידים בשנה שפס הקול של החברה בישראל, הוא חיובי. 363 ימים בשנה יספרו לכם כמה דופקים אותנו, איך כולם מושחתים, והכל פה רק מחדלים, אבל יומיים בשנה אותו מיקרופון שמחפש מחדל, פתאום מחפש טוב. חודשים לפני כן, גדודים של תחקירנים ועורכי טלוויזיה הופכים את המדינה כדי למצוא "סקופים קדושים". עוד ניצולת שואה שלא דברה ורוצה לדבר, עוד משפחה נפגעת טרור שהקימה מיזם קיובי, עוד טקסטים של חיילים, שנהרגו בקרב, אבל השאירו אחריהם מילים טובות. פתאום מתברר שאותם אולפנים, אותם כתבים, מסוגלים להיות אחרים. מסוגלים ליצור תוכן שיש בו עומק, איכותי וטוב.

סיפרתי לא פעם, שאם אני נכנסת לרכב, פותחת רדיו, ושומעת את המילים: "בחור טוב, עוזר לאבא ואמא, תמיד מוקף חברים". כנראה שהוא כבר לא איתנו. אנחנו לא שומעים משפטים טובים סתם. אם הוא נאמר, סימן שמשהו רע קרה.

אני רוצה לתרום משהו קטן משלי לפס הקול הזה – הרבנית חנה הנקין תדליק משואה ביום העצמאות הקרוב, ראש מדרשת "נשמת", שהיא גם אימו של איתם הנקין, שהוא ואשתו נעמה נהרגו בחול המועד סוכות תשע"ו, רצח שסימל את תחילתו של גל הטרור בשנה שעברה.

לרגל כתבה שערכתי עימה לאחרונה שמעתי אותה נותנת ביום השואה שיעור על שאלות הלכתיות שנשאלו בתקופת המלחמה,  מקרים בהם אנשים צריכים לבחור בין רע לרע, ובוכה תוך כדי. אחרי ראיון ארוך, הקטע החזק ביותר באותו יום, התרחש מול מדף ספרי רבני משפחת הנקין, היו שם כמה רבנים במשפחה שהוציאו ספרים תורניים, ושם היא התפרקה. היא היא מצביעה על המדף של איתם, והוא כל כך קצר, הוא הספיק לכתוב רק ספר אחד, את השני כמעט סיים, כנראה יוציאו עוד מכתביו, אבל כרגע המדף ריק, התורה ריקה. זו ההחמצה הגדולה.

וכיוון שרק ביום הזיכרון אפשר פתאום לספר "סיפורי צדיקים מודרניים" בחדשות, רוצה לספר עוד אחד שגיליתי במהלך העבודה על הכתבה על משפחת הנקין, הלכתי לחפש חומרי ארכיון מכל השנה וחצי האחרונות והקשות. האח, ד"ר יגיל הנקין, והעלה נקודה אחרת, מסעירה לגמרי. יגיל הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, והוא חשף משהו מההתכתבויות הפרטיות שלו ושל איתם:

"לא איתם ולא אני רווינו נחת ממערכת החינוך", הוא פתח, "וגם היא לא רוותה נחת מאיתנו. בואו נאמר שאיתם לא נזרק מכל מוסדות החינוך רק כי אמרו לו: 'סליחה, אדוני, אבל פה לא מאריכים ככה בתיקון חצות…'. אני עפתי מהתיכון כל חודש, והוא החליף ישיבות כמו גרביים, כלומר פעם בחצי שנה…". הקהל צוחק, ויגיל ממשיך לתאר איך אותו נער שובב, שנענש שוב ושוב, תפס את עצמו לבסוף והפך לתלמיד חכם שקדן שהספיק בגילו הצעיר לפרסם שני ספרי הלכה.

"אני רוצה לספר לכם הערב על משהו ששמרנו רק לעצמנו, איתם ואני. לפני שנים רבות תכננו לפרסם מאמר בכתב עת נחשב לציבור הדתי. רצינו לטעון, בשמות בדויים, שצריך רבנים אמיצים יותר. הכוונה היא כמובן לרבנים שיפסקו לנו מה שאנחנו רוצים, ויאמרו את מה שאנחנו רוצים לשמוע, ואז יקבלו מחיאות כפיים אמיצות על פסיקתם האמיצה. השתמשנו לשם כך ברטוריקה דתית לגמרי – למען התורה, כבוד הציבור, כבוד הבריות, קידוש השם. אינספור ג'וקרים הלכתיים שנשמעים טוב, לא כמו בטקסטים של אקדמאים כמוני… הרי מאז שיש את פרויקט השו"ת השיטה היא למצוא כל היתר שאי פעם מישהו כתב, ולהפוך את זה ל'מאן דאמר'. כך למשל רבי יחיאל זוכמיר מהעיר פס במרוקו, מקבל יחס ממש שווה לרמב"ם או לר' משה פיינשטין ביחד. היינו טובים, ואיתם היה טוב במיוחד. אני לא אפרט הכול, אבל בדיון ההלכתי שלנו – את השבת חיסלנו. לא השארנו בה שריד וזכר לאף איסור. גם צ'יזבורגר התרנו, מפני כבוד הבריות, ובעזרת רבי יוסי הגלילי. כך גם יין גויים ואיסורי העריות נפלו חלל בפני רוח הזמן – והכול, כמובן, למען ההלכה, הדורות הבאים והמסורת. כדי להראות שהדתיים לא רק נגררים אלא מציבים מצפן מוסרי, כתבנו פלפול על הפרה הכי קדושה – ביטול ברית מילה".

חלק מהקהל מתחיל לזוע באי נוחות. חלק מבין את הסאטירה, את הפרודיה, את המסר הנוקב. "בסופו של דבר, גנזנו את הניסוי. הרי רצינו להוכיח שיש מי שרק רוצה לקבל מחיאות כפיים, ורצינו להראות כמה קל לגרוף מחיאות כפיים כשאין יושר ויש רק פלפול, אבל בכל זאת, פחדנו. פחדנו שעוד חמישים שנה מישהו עוד ישתמש בטיעונים האלה ברצינות. אנחנו יודעים שזה שרץ, אבל עוד אפשר היה להשתמש במהלכים שלנו כדי לטהר שרצים. איתם אהב בדיחות, אבל פחדנו שהעסק ייצא משליטה ולא נוכל לעצור בזמן וזה יפגע בהלכה באמת, ולזה איתם לא היה מוכן".

חתיכת סיפור. התלמיד-חכם שעף מהתיכון בגלל שלל משובות נעורים, בעצם החל את דרכו הרבנית במשובה הלכתית, שגם בה יש מסר מהדהד על היחס שלנו לפוסקי הלכה "אמיצים". למעשה, גם הסיפור הה עוסק, בדרכו, בכוח הדיבור. הכוח להוציא דברים החוצה, לפרסם אותם, או לחילופין, להבין שמוטב לגנוז ולהצניע, לשמור אותם לעצמך.

תשימו לב שהתנועה הזו, המגמה לחפש טוב, נסגרת אחרי יום הזיכרון, אז חוזרים לספר כמה רע פה ואיך כולם עובדים עלינו והכול פשוט זוועה.

יום העצמאות – תרבות דיבור זה עניין של בטחון לאומי

אם אנחנו חפצי עצמאות, עצמאות עוברת דרך הדיבור שלנו. נשמע מוזר, לא מטוסים ומסוקים, לא בחירות בקלפי, כל זה חשוב אבל לא רק. תסתכלו על ההיסטוריה שלנו, דיבור רע וגלות הולכים יחד.

יוסף מדבר נגד אחיו, אז יורדים למצרים, במדבר המרגלים מדברים לשון הרע על ארץ ישראל, אנחנו מקבלים עוד 40 שנה במדבר, גם במלחמות דוד המלך נאמר:

"אלמלי לא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו ישראל עבודה זרה, ולא גלינו מארצנו" (מסכת שבת, דף נו, עמוד ב)

גם תוך כדי הגלות, רבי אפרים מלונטשיץ, שיושב בפולין בשנת 1500 (מכונה "הכלי יקר" על שם ספרו), אומר לנו שדיבור מתוקן יוציא אתנו מהגלות:

"ויצאתי מגדרי להאריך קצת בדבר, כי ראיתי דור זה פרוץ מאוד מאוד בחטא הלשון, ובגלות מצרים נגאלו בזכות ארבעה דברים ואחד מהם בזכות שלא היה בהם לשון הרע (מפנה פה למדרש כי ארבע הסיבות בגינן יצאו בני ישראל ממצרים: שלא שינו שמם, לבושם, ולשונם) ובבית שני חזרו לסורם, ועוד היום בגלות הזה החל חטא הלשון הולך וגדל, לכן ראיתי לדבר קצת בהתעוררות זה לאמור אולי ישמעו העיוורים שבמחנה העברים ויתהנו אל ליבם לתקן פרצה זו".

הרב צבי יהודה קוק נהג לומר שלא סתם החפץ חיים כתב את הלכות לשון הרע לפני שובנו לארץ ישראל, אלא כדי שתהיה לנו תרופה שלא נצא שוב לגלות על זה. זה ממש עניין של חוסן לאומי. של בטחון, של עצמאות. לא רק של "תרבות דיבור". של נימוס והליכות. הנביאים אומרים במפורש, חברה של כחש ושל שקר לא שורדת.

לכן הדרך בה אנחנו מדברים, בחברה ובתקשורת, מאד חשובה. אם הדיבור שלנו מאד קולני, צעקני, חד משמעי, חושפני, הכל בטוח בעצמו יותר מדי, אנחנו בבעיה. שימו לב שכשאר בעיתון כתוב "ראיון אמיץ", סימן שהמרואין הולך על הקטע הכי שלילי והכל קיצוני שאפשר. למה בשביל לקדם דיסק או ספר חייב לדבר על הגירושים תוך כדי השפלת הגרוש, וחשיפת הרגשות של הילדים למהלך הזה?

איך זה קשור לבואנו לארץ ישראל? קשור מאוד:

הכל במילה מוזרה – כנגע. מה אני מאחלת למדינת ישראל ליום העצמאות ה-69? שנכנסת לשנתה השבעים? "כנגע".

כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם.  לה וּבָא אֲשֶׁר-לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר:  כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. 

מה זאת אומת "כרגע"? יש לך נגע בבית. תגיד נגע. אלא שהמילה "כנגע" מסמלת את תחילת התיקון. הוא פתאום נזהר בדיבורו. הוא ספקני יותר. מתון יותר.

הרב אליהו מזרחי כותב:

"מפני דרך ארץ בלבד. שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו 'ודאי' אלא ספק, כפי שאמרו חז"ל: 'למד לשונך לומר איני יודע'."

לאחרונה פתחתי מהדורת חדשות בדיווח על גני ילדים שמפונים בארצות הברית. היו לנו תאוריות ופרשנויות חכמות, שזה קשור בטראמפ, ובאנטשמיות שפושה בארצות הברית, והכל היה לנו מאד ברור, ובסוף מה מתברר? שהכל נגרם בגלל האקר צעיר בן 18, מאשקלון, שדיווח דיווחי שווא.

בתחום התקשורת לא חשבתי שאני צריכה את נחמה ליבוביץ כפרשנית, אבל בכל זאת תראו איזה יופי היא גם פרשנית תקשורת:

"והוא לקח גדול לכל אדם ובכל שעה, ובפרט בתקופה שכל אדם חי מפי אנשי תקשורת כעיתונאים, אנשי רדיו ושדרי טלוויזיה, שהם כולם יודעים כל הנגעים ולעולם לא יאמרו 'כנגע' אלא 'נגע!', ואף אין מנהגם לומר 'נראה לי' אלא 'יודע אני', ומחדירים דבריהם לכל בית ולכל פינה נידחת וכל העולם יודע 'ודאי' ואינו לומד לומר 'לא ידעתי'".

כל היום אומרים "נגע! נגע!" עם סימן קריאה, לאמץ דיבור של "כנגע". אולי, אולי לא.

אם חברה מרכלת מדברת לא יפה, צועקת, מקללת, מרכלת, מלאה בשיימינג, בטוקבקים, בפוסטים, בדיבור רע – הבית יקרוס, רוצים ביטחון לאומי? צריך לטפל באיך מדברים פה.

לסיכום, בואו נעשה סדר: התחלנו בפרשת השבוע – הרמב"ם מסביר מה מותר ומה אסור ומה באמצע, והרב עראמה מוסיף את הדיבור הפנימי. עברנו לספירת העומר, שמהווה את תיקון החברה, ההיפך מ"לא נהגו כבוד זה בזה". המשכנו ליום הזיכרון שבו ורק בו לצערנו אנחנו קשובים ואמפתיים ומספרים סיפורי צדיקים מודרניים, והלוואי ואת הרוח הזו אפשר היה להמשיך לכל השנה, והלוואי שככה היינו מתייחסים לאנשים גם בחייהם, וסיימנו ביום העצמאות. ראינו שאם חברה רוצה עצמאות וריבונות וביטחון זה קשור מאוד במה שיוצא לה מהפה.

ניפגש פה ביום רביעי הבא ב"ה, ושנזכה לדיבור טוב, לתפארת מדינת ישראל.

***

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

***

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

שיעור נוסף, בתל אביב, מתקיים מדי יום ראשון בשעה 21:00 בהאנגר 11, נמל תל אביב. השיעור בתל אביב בעלות סמלית של 30 שקלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *