הייתי בימים האחרונים בחברון לצורך צילומי כתבה לטלוויזיה. יש לי היסטוריה ארוכה עם העיר הזו, הגעתי אליה בתור ילד ונער לשבת חיי-שרה, להתפלל במערה. ההתכנסות הזו היא אירוע מוכר בחיי החברה הדתית-לאומית (בעיקר, אם כי מגיעים גם בוודאי אחרים). זו שבת שבה מגיעים אלפים לעיר ומערת המכפלה הומה ממתפללים, בעוד שמחוץ למערה ישנה המולה שלמה של בני נוער ומבוגרים. המנהג הזה נמשך עד היום, ואני בטוח שיש עדיין נערים שעבורם זהו אירוע מסעיר, יוצא דופן ומרגש. במובן הזה, חברון נוכחת בתוכם כמקור של חוויה רוחנית אותנטית וחשובה.
אבל עבורי כל אותה חוויה נעלמה בשלב מסוים, כמעט התפוגגה לגמרי. הגעתי אל חברון כמה פעמים נוספות, כל פעם למספר חודשים, בתור חייל, לשמור ולאבטח. אותם ימים בתור לוחם בחברון, היו מהימים הקשים בחיי, והם אלו שהמירו את חברון, בתוכי, ממקום של התכנסות ותפילה, למקום של חרדה ועימות. חברון, באותם ימים של שירות צבאי, גילתה לי חלקים בתוכי שלא הכרתי. חלקים של אלימות ועימות. אני זוכר את הסיורים בלילה ברחובות הקסבה ורחוב השוהדה, את המתח בין האוכלוסיות השונות, את התפרצויות האלימות שהגיעו מפעם לפעם במעין רוטינה חסרת סיום.
אבל הטור הזה אינו טור פוליטי, ואינו טור של העלאת זיכרונות. הטור הזה הוא גם לא על הכאב הגדול ביותר שחברון הותירה בחיי – מותם של חבריי למחלקה בקרב עם מחבלים בכביש שבין קריית ארבע לחברון – אלא על הביקור האחרון בחברון, ובעצם הרהור על הדרך שבה אתר של קדושה ותפילה, של עומק היסטורי ושל תחינה ובקשה, הופך למקום שמקיף את אותה קדושה בהפוך לה, בניכור. כי טומאה, ההפך מקדושה, היא תוצאה של ניכור, ניכור מהעצמי וניכור מהאחר. כשפונים לחברון, לחלק העתיק שלה, אותה תחושה מוכרת של קרבה לאתר ספוג במשמעות מופיעה. כשחונים בחנייה שלפני מערת המכפלה ועולים במדרגות התחושה הזאת רק מתחזקת. יש למערת המכפלה מראה עצמתי במיוחד, אולי זו העלייה במדרגות לעבר המבנה, אולי הרגע החשמלי של המחשבה על מי קבור במבנה, תהיה זו עובדה היסטורית או משאלת לב.
אבל כשיוצאים ממתחם המערה ומביטים ימינה ושמאלה מגלים כי התמונה הנרגשת הזו נחבטת במציאות מורכבת הרבה יותר. מכל עבר רואים את מחסומי הברזל ואת סימני החיכוך, המערה פשוט מוקפת, פשוטו כמשמעו, במחסומים וגדרות. אותו אתר שהוא נקודת המוצא של הדתות המונותאיסטיות, ששחררו את העולם לעבר תפיסה אחדותית ובהירה יותר, לכוד כעת בתוך ברזל ומתכת. אי אפשר שלא לחשוב מול מראה כזה על הפחד האנושי הגדול מכולם – הפחד ממה שטמון בתוכנו, והפחד מכך שאותו דבר יתממש.
המאבק האנושי הארוך ביותר הוא המאבק הפנימי מפני התמסרות לטבע הראשוני שלנו. ההוכחה הניצחת היא הילדות, שהיא לא רק תחילת החיים, אלא נקודת מבט שנותרת בנו, טמונה מתחת לשכבות ההולכות ונצברות של שנות החיים הבוגרות. כל מה שקשור בתוכנו להתרוממות ולהתמסרות, נובע מהילדות. שם למדנו על האפשרות להאמין בבלתי נראה, לצאת למציאות מתוך סקרנות ועניין, להעניק משמעות למקומות, למבנים, לצורת נוף, לשפה. כל מה שהופך מקום כמו מערת המכפלה לבעל משמעות, נמצא כבר שם, בשנים המוקדמות.
כך גם הייתה חברון כשהגעתי אליה לאותם שבתות. אך בחיי הבוגרים, חברון כבר הייתה מקום אחר. האם המילים הללו שאני כותב אינן נאיביות ופשטניות? אולי אפילו, רחמנא ליצלן, נוגעות באווירת הניו-אייג', אותה תמימות רפויה ולבנת בגדים, שרובה מתחיל ונגמר בבני המעמד הבינוני והגבוה, שחייהם אפשרו להם לטוס ממדינה למדינה ולחמוק מהקשיים המגיעים יחד עם חיים מלאים במקום אחד, הגוהר עליך בסכסוכים ובוויכוחים שבו?
יכול מאוד להיות שכן, שהכמיהה לשבתות הללו בילדות היא כמיהה ריקה וחסרת מודעות, אבל היא כמיהה, מול ההפך מכמיהה. ומה אפשר לעשות? האם כולנו עכשיו צריכים לחבוש שוב את פני הילד שלנו, לבטל את התבונה והניסיון ולנוע תמימים וקלילים אל היום? לא, אבל אנחנו כן חייבים לזכור מה מלכתחילה גרם למערכת המכפלה להפוך למה שהיא, וזו היכולת לספר סיפור, הרצון לשמוע סיפור, הרצון להעניק למציאות את מתנת הדמיון וההמצאה, לספר את החיים הללו יחד עם המסתורין והצבעוניות שגלומים בהם, ושאותם צריכים לפסל מגוש האבן שהוא חיי ההווה.
ופה טמונה הבעיה האמתית. עד כמה שזה מפתיע, קשה יותר לפסל בחומר החיים בעדינות, מאשר להלום בו בפטיש. אנחנו רוצים למהר ולראות משהו מתוך גוש החיים האטום, רוצים למהר לעצב ממנו דמות בעלת משמעות, עד שאנו הולמים בו חסרי סבלנות. קל יותר להחדיר לחיינו את ההצהרות הברורות והנוקשות של אנחנו והם, קל יותר להתקרב זה לזה ולחוש את החום המוכר מאשר לצאת, בודדים יותר, וסקרנים יותר. חברון חייבת להיחלץ ממהלומות הפטיש כדי לחוש מחדש את הפיסול העדין והאטי.
נו, כל זה טוב ויפה, אבל כיצד אפשר לעשות דבר כזה? כיצד אפשר להימלט מזיכרונות הבגרות ולחזור חזרה לעבר השנים המוקדמות? אני זוכר תמונה אחת יוצאת דופן מהשירות בחברון. תמונה שנחקקה בי באופן חזק, וחזרתי עליה גם בממואר "פסגות – סיפור עזיבה" שהוצאתי בעת האחרונה. היה זה פטרול לילי, ארבע בבוקר, אור חלש מתחיל לגלות את רחוב השוהדה, צעדנו עד למערה ועמדנו בכניסה. לפתע יצאה דמות מתוך המערה, היה זה סיני תור, המוזיקאי, טלית לגופו, גיטרה בידיו, הוא ניגן ושר, צועד לקראתנו, מחייך, מהנהן, וממשיך ונעלם לעבר פנים העיר. מה יש בסיפור הזה? יש בו בדידות, יש בו הצעה להתנתקות ממהומת הקהל הרב המתגודד קבוצה מול קבוצה, צעידה לשביל מעט צדדי, בשעה ריקה, ובדממה של אף אחד. ככה זה, הפטיש אוהב את הרבים, הפיסול אוהב להיעשות לבד, בהיסוס וזהירות. אני מציע להתפלל במערת המכפלה תפילת יחיד, ואז, אחרי תפילות רבות כאלה, לחזור חזרה למניין, ולהפוך אותו למניין שאינו נוגע כל הזמן בברזל, אלא בחומר רך יותר. .