שיחה ברכבת לאתונה

סיפורו של דתל"ש מאמין, חלק א': יונתן ברג על תנועה פנימה ותנועה החוצה, על הצורך במרד והצורך בבית, על הרצון לדבר בכמה שפות מבלי לאבד את השפה הקדומה שלנו, ועל הצורך העמוק להיכנס ולצאת מתוך חירות מבית הכנסת, אבל גם לרהט בעצמנו את חדר התפילה הפרטי
שיחה ברכבת לאתונה

המסע הזה מתחיל ברכבת יוונית בין סלוניקי לאתונה. התיישבתי בכיסא, לבד, והוצאתי את הספר שהיה עמי במסע הזה, "פה-לין-הלילה" של המשורר והסופר בני שבילי. הרכבת עמדה להתחיל לנוע ובתוכי התערבבו הקולות והימים. סלוניקי של המוני בני אדם שנעים עם ערב על הטיילת הארוכה שלה שבה, סלוניקי של היהודים האבודים שצצים בכל מקום – במוזיאון הקטן לזכרם, ברחובות המקיפים את המלון, בבית הכנסת שבו התפללתי עם הרב בגלימה האדומה. סלוניקי של מעלה וסלוניקי של מטה, כי העיר החדשה עומדת על שרידי העיר הקדומה, סלוניקי של נגני הבוזוקי בשוק הריק בערב, של הזקנים השותים קפה קר במשך שעות בכיכר. קולו של בני שבילי התערבב עם המראות והצלילים, קולו של היהודי חסר המנוחה, הנמצא בדרך, בנו של אברהם, תמיד מחפש אחר מענה, תמיד מוכן להמשיך וללכת.

הבטתי על הנוף. גבעות מכוסות קוצים ועצי זית, כל כך דומה וכל כך רחוק. קראתי עוד פסקה מהספר, והבטתי שוב על הנוף שרוף השמש. מעבר לנוף עמדו חיי. הבטתי בהם כמו לראשונה, מדוע אתה זז ללא הפוגה, מה פשר התנועה הזאת ממקום למקום? רק לפני כמה ימים היית במקדוניה, ולפני כן במונטנגרו, בוסניה וסרביה. השמות הקיפו אותי בקסם הזר שלהם. מה עמד מאחורי כל אותם נדודים? ראיתי בעיני רוחי את הכיתוב שהיה לי על הסידור בילדותי ונעורי: דע מאין אתה בא ולאן אתה הולך. שקעתי במחשבות הללו, רואה את בתי הכנסת של ילדותי ושל חיי הבוגרים, את הסידורים השונים בהם התפללתי, ולפתע העיר אותי קול בעברית. הבחורה הצעירה שמולי, שהייתה מלווה בבן זוגה זיהתה אותי מהטורים בליבא (יש שכר לעמל!) וסיפרה שהיא קראה את הטורים מהדרך, מהמסע הנוכחי שלהם. הם התיישבו קרוב והתחלנו לדבר. בת-אל ואודי, ברכותי, אתם אחראים על הטורים הבאים.

מדוע הטורים הבאים? כי הגיע הזמן לכתוב את הרצוא ושוב שלי מול מה שהכתיב את חיי יותר מכל דבר אחר, היהדות. היה זה, למעשה, הנושא בו עסקנו במשך כל אותה נסיעה ארוכה לאתונה, שם נפרדו דרכינו. דיברנו על הדור שלנו, על אותה בערה שאנחנו רואים במי שסביבנו. דיברנו על אותה תנועה מבולבלת ולא בטוחה בעצמה, על הגמגום מול חיינו הדתיים, על הידיעה שיש קול חדש, אבל עוד אין מי שיכריז על אותו קול, על הצורך במרד והצורך בבית, על הצורך לדבר בכמה שפות מבלי לאבד את השפה הקדומה שלנו. דיברנו על הצורך העמוק להיכנס ולצאת מתוך חירות מבית הכנסת, אבל גם לרהט בעצמנו את חדר התפילה הפרטי, לרהט בעצמנו את חדר הלימוד. אמרתי להם אז שהגיע הזמן לכתוב את זה, לתת אחד לשני את המסע הפרטי בכדי ליצור קהילה. קהילה? האם אני, חסיד השיטוט והנדודים אמרתי את המילה הזאת? כן, קהילה אינה רק קירות וקידוש ושמחות, היא כל אלו אבל גם הידיעה שיש, במרחק, אפילו אם אינך מכיר, תפילה דומה לזו שלך, אבדן דומה, צער דומה, ומענה דומה.

אז נתחיל, מתוך תקווה לפשטות וכנות. מה שאנסה לעשות בטורים הקרובים הוא לשרטט את המסע הפרטי שלי ביהדות, הרגעים החשובים באותו מסע, הספרים שהיו לצמתים, המחשבות והקשיים, ההתרחקות וההתקרבות.

גדלתי בבית דתי-לאומי, ואת ילדותי ונעורי העברתי בהתנחלות. היהדות הגיעה אלי קודם כל כסיפור, ככרוניקה של התנהגויות ומערכות יחסים, של בחירות משפחתיות וביוגרפיות, ובעיקר, של תגובה למשברים וקשיים. היו לכך צמד מוקדים: התנ"ך וסדרת הספרים "כה עשו חכמינו". סיסמת בית הספר שבו למדתי הייתה "תורה עם דרך ארץ" אבל מה שלמדתי מסיפורי התנ"ך ומעשיות חכמים היה סדר אחר – דרך ארץ לפני תורה – כלומר, דרך הארץ, הפעולות, קודמת לתורה, לרפלקציה ולמחשבה על הפעולות הללו. המוסר שם קדם לעומק תודעתי, ולא היה תלוי בו. המפגש הראשון שלי היה עם בני אדם, לא ייצוגים של תפיסת עולם דתית. במובן מה, היהדות כולה תלויה במידת הקרבה וההתרחקות מהתנ"ך, וכל השינויים שהיהדות עברה הם כולם סיפורה של אותה התרחקות והתקרבות. היום, בארץ ישראל, אנחנו ככל הנראה באחד העימותים הגדולים בין הקרבה לתנ"ך, לבין חשש מהספר הגדול שלנו, ובעצם של התרבות המערבית כולה (מה שאולי תרם להתעצמות החשש ממנו).

דמותו של אברהם הייתה עבורי הקרובה מכולם. אני זוכר שכשלמדתי על סיפור חייו פניתי מיד להביט על הגבעות שמסביב לישוב. הייתה זו הפעם הראשונה שהבטתי מבית הכנסת החוצה. עמדתי ליד החלון, והעין נמשכה לגבעות בנימין היורדות במתינות עד לים המלח. אפשר היה לדמיין אותו שם, רגע אחרי המרד, עדיין בוער מהגילוי, עדיין מעט מבוהל מהאלימות שעלתה בו מול התרפים, אינו יודע לאן יגיע, אבל בטוח בעצמו. המבט מתוך בית הכנסת והחוצה והמבט מן החוץ אל בית הכנסת החל אז, וככל הנראה נשאר המתח הגדול ביותר הקיים בתוכי. התפילה שלנו, חובה עלינו לזכור, החלה בחוץ, בתוך הנדודים עצמם. התפילה הייתה מענה לטבע, לישועה גופנית, לבלבול ושאלה. החוץ הוא ספונטני, הפנים הוא הסדר. בית הכנסת מבקש את המבט אל מחוץ אליו, את המפגש עם חוסר הסדר, ואילו החוץ מבקש את הסדר, את הארגון, את השגרה. כבר אז, בעודי בבית הכנסת כילד וכנער, הרגשתי את המתח בין הסדר לפריעת הסדר. בין גבעות בנימין לבין הספסלים, הארון, השורות הישרות של המתפללים.

כשקראתי את ספרי "כה עשו חכמינו", סדרת ספרים המכילה מעשיות וסיפורי חז"ל מנוקדים, פגשתי שוב את החוץ. הספרים הללו הם המשך התנ"ך, כלומר, הצבת האדם על רקע עולמו, והעמדת ההכרעות המוסריות שלו כתוצר הישיר, החשוב ביותר, אולי הבלעדי, של החיים הדתיים. אותם חכמים היו עבורי השלכה של עולמי הממשי, הרי המושגים שעמדו בלב הסיפורים הללו – הקרבה, ייאוש וגילוי, כאבי הגוף, עזרה לזולת, יחס להורים ולאחר – היו משמעותיים ומרכזיים גם בחיי הרכים. הצמא שלי לספרים הללו נבע מהעובדה כי יכולתי לראות את עצמי בתוכם. יכולתי להיות אני עצמי אחד מאותם חכמים, או להיות זה שמולם. הדמיון שלי היה פעיל, ומצא חומר שאתו יוכל לעדכן את מה שקרה בעולמו שלו. האם יש מנוע חשוב יותר בחיים הדתיים מהדמיון? מהיכולת לשתול את עצמך בתוך הדיון או המחשבה התיאולוגית? להיות את הרגע הדתי, ולא רק לחשוב אותו?

הנה עוד צומת רב משמעות, מקום של מחלוקת בינינו ממש כעת, האם אנחנו עצמנו שרויים בתוך הלימוד, גיבורי הלימוד, אזרחים מלאים של השאלות המוסריות, או רק מנתחים מאופקים ומרוחקים של השאלות העקרוניות, העל-זמניות שעולות מהלימוד?

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. יונתן ברג – מחכה לקרוא את המשך דבריך.

    ברכה רבין
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *