איך לא לנהל מחלוקת

פרשת קורח תשע״ז: מכל אדם אפשר ללמוד. גם מקורח. קורח שהיה אדם מבריק, אבל גם פופוליסט גדול וסכסכן בלתי נלאה, מלמד אותנו מהו המסלול המהיר ליצירת מחלוקת מוצלחת, אך באותה מידה, מהם הדברים מהם כדאי לנו להיזהר כדי לבנות חברה שוחרת שלום

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא כאן למטה]

קורה משהו מאוד מעניין בספר במדבר. ספר במדבר הוא הספר הרביעי. אחריו יגיע ספר דברים, שכל כולו נאום ארוך של משה רבנו, נאום מרתק, אבל נאום מסכם. ספר במדבר, בעצם, מהווה את סוף העלילה, את תיעוד המעשים האחרונים לפני הכניסה לארץ. והנה, שבוע אחרי שבוע, הפרשות שאנו קוארים עוסקות בחטאים יסודיים, בטעויות, בפישולים: המתלוננים על הבשר והדגים שהתגעגעו, המרגלים ועכשיו קורח. מה זה בא ללמד אותנו? לצרוב בנו את כללי ההתנהגות בארץ, שימו לב בזה צריך להיזהר, אל תלכו לשם, היה מי שהלך והוא נכשל. בצה"ל אומרים "פקודות אלה נכתבו בדם".

והשבוע – מחלוקת. המשפט, שכתבנו גם על מודעת פרסום השיעור של השבוע, ילווה אותנו כמצפן:

"כמו ש'ואהבת לרעך כמוך' הוא כלל גדול בתורה, כך גם הפגם של מחלוקת הוא כלל גדול בתורה, ואת זה מלמדת התורה בפרשת קורח" ("נתיבות שלום")

מחלוקת קורח היא כלל גדול לרע. בשיעור הנוכחי נלמד מקורח דבר חשוב מאד, איך *לא* לנהל מחלוקת. איך לא לעשות את זה. איך להימנע. זה נכון ברמה האישית, התקשורת, המגזרית והלאומית.

שמונה כללים איך *לא* לנהל מחלוקת:

  1. אני בן של יעקב אבינו (או: "מעלת הייחוס")

נתיחל בפסוק ראשון של הפרשה:

וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי

רש"י מבחין שהייחוס של קרח נקטע: ולא הזכיר 'בן יעקב' שביקש רחמים על עצמו שלא ייזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי'

זה צד אחד ומוכר של הפסוק. אבל יש פה צד שני: לא רק יעקב התחנן לא להיות מוזכר במחלוקתם, אלא קרח שכח שהוא בן יעקב. על יוסף נאמר שראה "דמות דיוקנו של אביו" ולא חטא. קרח לא ראה את דמות הדיוקן הזו.

מאזין מסור של השיעור, אריק קרמר, שלח את הרעיון הבא:  הרב יוסף קונביץ (Konvitz) שהיה נשיא אגודת הרבנים של ארה"ב, כתב כך בספרו "דברי יוסף":

"בשעה שהחליט קורח לצאת במחלוקת נגד משה רבנו אז 'ויקח קורח' – הסכים בדעתו שהוא אך 'בן יצהר בן קהת בן לוי' והפסיק להתייחס לעצמו גם כבן יעקב. לא עמד בקשר הייחוד של אביו-זקנו, יעקב. אך לו זכר ביום זעם שהוא גם מצאצאי יעקב אבינו, היה נשאר באמת בצדקתו ובורח מן המחלוקת"

יש רעיון חסידי מאד יפה שמסביר כך את הפסוק "חוסך שבטו שונא בנו": אל תחסוך מהבן שלך את השבט אלו נולד, את הייחוס שלו, את מורשתו המפוארת, את מעלת המשפחה. לך תדע מתי זה יציל אותו, יגרום לו להתנהג אחרת.

טוב, אז כלל מספר 1 – כל מי שיושב פה הוא בן של יעקב אבינו, של אברהם יצחק ויעקב – עכשיו האם שווה לי לריב עם זה וזה, על זה וזה?

  1. סכנה – כבוד. סכנה יתרה – כבוד בתוך המשפחה (או: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם")

שימו לב, מה הביטוי המפורסם ביותר על קרח? "עשיר כקורח". למה מדגישים שהיה לו כסף, כדי להגיד לנו שהיצר הזה נסתם. הוא לא רצה כסף. היה לו יצר אחר, מסוכן הרבה יותר, ומה היצר היותר מסוכן? כבוד.

מי שמכיר אנשים עשירים, יודע שבשלב מסוים הם כבר לא צריכים כסף. אם נחקור קצת נגלה שהרבה עשירים בוחרים לעשות צעד די התאבדותי מבחינה כלכלית, ולקנות גפי תקשורת: יוסי מימן, ארנון מילצ'ן, אודי אנג'ל ומשפחת עופר, משפחת שטראוס, משפחת ורטהיים, נוחי דנקנר, אליעזר פישמן, שלדון אדלסון וכו', הם רק חלק מהשמות. הם לא עושים את זה בשביל להרוויח כסף, הם אולי לא קרח, אבל גם הם צריכים השפעה, הכרה, שליטה, כבוד.

ועוד יותר מסוכן – מריבות על כבוד בתוך משפחה. כמה מריבות מתרחשות בין כלה לחמות, בין הורים, בין גיסים, קרבות ירושה וכו'. שימו לב שיש לקורח גם קצת כבוד, הוא בן דוד של משה, אבל הוא רוצה יותר. משה כל הזמן מזכיר לקורח שהוא לוי, לא כהן, אבל לוי – "רב לכם בני לוי", "שימעו נא בני לוי".

הרש"י הראשון של הפרשה מסביר לנו את התסבוכת המשפחתית:

"ומה ראה קורח לחלוק עם משה? אמר קורח: אחי אבא ארבעה היו, עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול. מי ראוי ליטול את השנייה? לא אני, שאני בן יצהר, שהוא שני לעמרם? והוא מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם. הריני חולק עליו ומבטל את דבריו"

משה מינה לנשיא את אליצפן בן עוזיאל, עוזיאל היה האח הכי צעיר, מבין אחי עמם. אביו של קרח היה מבוגר יותר. קרח הרגיש ש"דילגו" עליו.

ארבע נשים נרצחו בשבוע שעבר ועוד שלש-עשרה מתחילת 2017, סה"כ שבע-עשרה נשים. אם הרצח שלהן היה ממניעי טרור, כל השיעור היה עליהן ולזיכרן וכל האווירה הייתה קודרת, אבל כאן מדובר ברצח על ידי בן משפחה, רצח שמקורו בענייני כבוד, סכסוך, או התקף זעם. כמה הדברים הללו מסוכנים. ענייני כבוד ואגו בתוך המשפחה גורם לנו להרס ולחורבן מאז ועד היום.

עלינו תמיד לבדוק אם המחלוקת אמיתית או מדומה ובעצם מדובר בכבוד שלי, ואם זה כבוד בתוך המשפחה – עוד יותר לברוח. משפחה היא סדנה לבניית המידות. ה-מקום, שם נמצאים השיעורים הכי חשובים שאדם לומד.

אבל זה ללא רק עניין של משפחה, אלא גם של חברים:

  1. אוי לרשע, אוי לשכנו (או: "תתרחק מחברים רעים")

רגע, בעצם בהתחלה הצגנו רק חצי מפסוק הפתיחה של הפרשה. זה הפסוק המלא של בעלי המחלוקת, ככה זה נפתח:

וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן

רש"י: "בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה, שכן לקהת ובניו החונים תימנה, נשתתפו עם קורח במחלוקתו. אוי לרשע, אוי לשכנו"

הפסוק הראשון מתאר מי החבר'ה של קרח. הם כולם בני ראובן. רש"י מספר לנו למה אלו התחברו איתו? כי הם היו ביחד בשכונה, אכלו מאותו מסטינג במדבר. על זה נאמר "אוי לרשע, אוי לשכנו".

אתה נמצא באיזור של קורח, אתה בסכנה. חברים יכולים למשוך אותך לתוך מחלוקת. בעל הסולם אומר שאחת הבחירות הכי חשובות שיש לאדם, ואולי הבחירה היחידה שבאמת יש לו, זו הסביבה. ברגע שבחרת לשתוך את עצמך בסביבה מסוימת, אתה מושפע.

היום הסביבה שהכי משפיעה עלינו היא כבר לא השכנים שגרים לידינו פיזית, אלא השכנים הוירטואלים, כוכבי הפיד של הפייסבוק. זו הסביבה שמשפיעה עלינו רעיונית. אלו האנשים שאתה מכניס לתוך בניין המחשבות שלך. זו הסביבה האמיתית איתה הבנאדם מתכתב. מי הבראנזה או הקליקקה שאכפת לי מה הם חושבים עלי ושעם הסטנדרטים שלה אני צריך להתיישר? אגב, ראיתי מחקר שטוען שהדרך לחשב כמה שעות אדם משקיע ברשתות החברתיות, היא לא רק לבדוק כמה שעות האדם מחובר טכנית, אלא כמה שעות המוח מחובר תודעתית, כמה מחשבה הוא משקיע במה שמתרחש בהן מעבר לזמן שבו הוא נמצא בהן בפועל. היום אנחנו חיים בעולם בו אנחנו מתרגמים כל דבר שאנחנו עושים לתמונה או טקסט בפייסבוק. כל מאורע הוא פוטנציאל לסטטוס, כל מאכל שבישלנו ראוי לתמונה שעולה לאויר. כשהבת הקטנה שלי, בת השנתיים, עשתה "חכמה" חמודה, ושמה משקפים וכובע גדולים ממידתה, היא כבר לא אומרת "אמא תראי", אלא "אמא תצלמי".

בשורה התחתונה: למחלוקת צריך שניים –לא קורח ומשה, קורח ועדתו. אם אין פרטנר לזעם, העניינים עשויים להירגע. אבל אם החבר מתסיס אותך, "עוד לא ראינו דם", "תראה מה זה", "תראה מה עשו לך" – אתה מושפע חברתית ונלחם בכל הכח.

אבל – איפה שהחברים פישלו ובענק, האישה נצחה ובגדול:

  1. "חכמת נשים בנתה ביתה" – השפעה חברתית היא גם חיובית (או: אישה בונה אישה הורסת)

און בן פלת מוזכר בתחילת הסיפור, במחלוקת על משה, אבל הוא לא מוזכר לא בין הבלועים באדמה ולא בין השרופים באש. להיכן נעלם? בגמרא דורשים את הפסוק "חכמת נשים בנתה ביתה" על אשתו של און בן פלת, שם מוסבר שהיא הצילה אותו. היא אמרה לו שבשבילו כלל לא משנה מי יהיה המנהיג: "אם משה רב אתה תלמיד, ואם קרח רב אתה תלמיד", ועל פי המדרש: "אם אהרן כהן גדול אתה תלמיד, ואם קרח כהן גדול אתה תלמיד" – ועל כן לא תצא לו שום תועלת מהתערבות במחלוקת. און השיב לה שהוא נשבע להם שיבוא עמם, כי היה איתם בעצה אחת, ואשתו אמרה לו שהיא תציל אותו, והשקתה אותו יין עד שנרדם. לאחר שנרדם, פרעה את ראשה, מעשה שהתפרש כחוסר צניעות, וישבה בפתח האוהל. האנשים שבאו לקרוא לו לבוא אתם להקטיר קטורת, חששו להיכנס בהיותה פרועת ראש, והלכו משם. עד שהתעורר און, כבר מתו כל עדת קרח.

על המדרש הזה הרב נבנצל שואל שאלה גדולה: סליחה, עליה נאמר "חכמת נשים בנתה ביתה", על שאמרה "או שמשה צודק או שקורח צודק"? הרי התשובה הנכונה הייתה "משה ואמת ותורתו אמת". על מה משבחים אותה, על הדאגה הפרטית שלה לבעלה ולא על הדאגה לכלל ולאידיאולוגיה? ובכן, לא נעים לומר, אבל התשובה של הרב נבנצל היא – כן. "מול היצר הרע אי אפשר לעבוד רק עם השכל, צריך לענות לו בכלים שלו" – היא הבינה שבעלה לא יקשיב כעת לנאומים על תורת משה, יציאת מצרים ומעמד הר סיני, חז"ל משבחים אותה שהיא יודעת מה האסטרטגיה שהכי תועיל באותה שעה, הטענה שלה: אתה רוצה משרה, ג'ובים? שב בצד, זו לא הדרך. לא להוכיח באותות ובמופתים אלא גם לשיטתך גם לפי כללי המשחק שלך, זה לא מה שאתה רוצה – ובכך להוביל בסוף למסקנה הנכונה. לפרוש המחלוקת. לפעמים "אל תהיה צודק, תהיה חכם".

הסעיף הזה מראה עד כמה טוב להתייעץ במחלוקת עם בן זוג מתון, כשהוא יכול לתת עצה טובה ולהציל אותנו מהמחלוקת, להציל לנו את החיים. זוגיות זה דבר שבונה אותנו, או לפחות אמור לבנות אותנו. דיברנו על כבוד בתוך המשפחה כדבר שלילי, דיברנו על סחף חברתי כדבר שלילי, אבל הנה, זה יכול לעבוד גם כמנגנון חיובי.

  1. כולם קדושים / קדושים תהיו (או: "מה מאחורי הסיסמאות?")

עוד לא דברנו על תקשורת, עכשיו זה הזמן:

וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם ג וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'?

מה היתה הטענה של קורח? שיוויון. הססמה שלו הייתה מאד קלה לעיכול, כאילו דמוקרטיה בעצם דמגוגיה. הוא היה פרסומאי מצוין ופופוליסט גדול. למעשה הייתה זו טענה שמתחנפת אל העם. הכי כיף לשמוע שכולם שווים. קורח משמיע מניפסט נפלא, מהפכה צרפתית, חירות, שוויון, אחווה, רובין הוד של קדושה, צדק חברתי, צדק קדושתי, צדק לכל, אך האם זה נכון? זה נכון שיש לכבד את כולם, כי כולם נבראו בצלם, אך האם אין אדם צדיק ואדם רשע? אין דרגות, אין מעלות? אם באמת כולנו שווים, המשמעות היא אין למה לשאוף, אי אפשר לדבר על יותר ועל פחות, על טוב ועל רע, על טמא ועל טהור. אם "כל העדה כולם קדושים", היכן נמצאת מקומה של העבודה הרוחנית והאישית של כל אחד? אין לה ערך?

אין כמו לבוא למישהו במחלוקת ולומר לו: "אין, אתה שווה יותר", "לא מעריכים אותך מספיק". וזה מה שקורח מציע, טיפול לאגו, "כולם קדושים". אבל אחדות לא אומרת אחידות, אחדות אמיתית כל אחד בתפקידו הייחודי, לקורח היה תפקיד ייחודי, אבל רצה בעומק הלב תפקיד אחר, ומכר לכולם: כולם קדושים, כולנו כמו משה.

אבל קורח לא הראשון שדבר על קדושה לכל. אני מבקשת ללכת טיפה אחורה, לספר ויקרא, מה משה מבקש מהעם:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹרב דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם–קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

קרח: כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'.
משה: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

נשמע דומה, לא? כולם מדברים על קדושה, כולם מדברים על כולם, אבל איזה הבדל עמוק. קרח – קרחת, לא לצמוח, לא להשקיע, לא להשתנות, הכול צחיח, ריק. קרח אומר שבהר סיני ירדה לעולם קדושה, משה אומר שבמעמד הר סיני ירדה לעולם אופציה של קדושה. כולם יכולים להיות קדושים, אבל צריך להתאמץ כדי שזה יקרה. זה לא אוטומטי. זה דורש עבודה.

אנחנו מחליטים אם לעמול.

  1. תזמון זה הכל (או: היצר הרע יודע מתי לתקוף)

האם אני אבחר לריב בחתונה שלי? כשסיימתי תואר בהצטיינות? כשקיבלתי קידום והעלאה? אני במצב נפשי אחר, שמח, אוהב, מבסוט. אנשים בדרך כלל במצבים כאלו סלחניים יותר. נעימים יותר. מעבירים יותר. לעומת זאת, ביום בו שום דבר לא מסתדר לנו, אנחנו מסוגלים להתפוצץ על השטות הכי קטנה.

בהגיון הזה משתמש הרמב"ן בפירוש הבא:

"אילו היה אדם מורד על משה בזמן אחר היו העם סוקלים אותו כי היו אוהבים את משה כנפשם ושומעים אליו… וזה טעם תלונתם (של קורח ועדתו) במקום הזה, אחרי גזירת המרגלים מיד".

זו הייתה בחירה מודעת לבוא אל העם כשהוא נשפט לארבעים שנה נוספות אחרי חטא המרגלים, שהוא במילא מבואס, עצבני, ממורמר ועצוב. זה זמן טוב להכניס בו ארס, תחשבו על המצב רוח, על מה דיברו באהלים. קורח ניצל את המומנטום.

הרב הסופר בן ציון פירר, שהיה גם סופר, מסביר בדיוק את התזמון הזה:

"עם שמתכוון לכבוש ארץ מולדת, אין דעתו פנויה למחלוקת. המטרה העליונה מאחדת את כל שכבותיו, ומזהירה אותן מפני הסחת דעת מן העיקר. ואם יימצא יחיד שייתפס לקטנות של כבוד מדומה, או חשבונות אישיים אחרים, לא יימצא מי שייגרר אחריו. הוא יישאר בודד. אבל אחר מעשה המרגלים – אין הם טרודים בשום דבר. עתה שעתם בידם. וכשזמנו של האדם בידו, הוא צריך לעשות משהו. וכשאין לאדם מה לעשות, עושה הוא מחלוקת". ("הסכנה שבחוסר מעש")

חופש גדול, מסתבר, תמיד יהיה מועד לפורענות. תבדקו את נתוני המשטרה בסוף החופש על ונדליזם, שכרות או אלימות, בו זוכים התלמידים ל"טעימה" מהחיים האמיתיים. בחופש נטול המסגרת כל אחד מגלה מי הוא באמת. וכאן עם ישראל קיבל חופש של ארבעים שנה, הוא פנוי ומשועמם. זה בדיוק הזמן לגרור אותו להרפתקה מפוקפקת.

יש דבר מרתק בויקיפדיה. בערך על "מגילת העצמאות", אם תלכו להערת השוליים מס' 11, למטה, ותלחצו על הפרוטוקול של "הישיבה הראשונה של מועצת המדינה הזמנית", רואים שם דבר מעניין.

אחרי הטקס המרגש, בישיבה הראשונה של מועצת המדינה הזמנית, מסרו חברי המועצה, אותם אלו שחתמו עליה, "הודעות לנוסח הכרזת המדינה", ושם כלולות הסתייגויות אלו ואחרות על הסעיפים השונים של המגילה. מדובר במסמך מרתק, בו אנו מגלים שאף אחד לא מסכים עם אף אחד: צבי סגל, מטעם הרביזיוניסטים מסתייג מהפסקה על תוכנית החלוקה, צבי לוריא ממפ"ם רוצה להוסיף סעיף סוציאליזם שפחות מודגש. מאיר לוינשטין מאגודת ישראל מציג 5 סעיפי הסתייגות מרתקים, לרבות זה שהמגילה מתעלמת מהישוב הישן שמהווה בעיניו את ניצני הציונות, שמואל מיקוניס מהקומוניסטים, מסתייג מהיחס האוהד לבריטים, ומציין כי "שלטון המנדט עשה הכל כדי לסכסך בין יהודים לערבים, ועכשיו זה יגמר". אבל למרות ההסתייגויות, כולם בחרו לחתום בסופו של דבר על המגילה.

כלומר, אם יש מטרה, אם יש מצב חירום, יש לכידות. אתה שם את המחלוקות בצד. הן כרגע לא חשובות. באותם רגעים, ניתן לגשר על כל הפערים. כשם ש:"השעמום מוביל לידי חטא", כך: "תחושת שליחות מביאה לידי עשייה חיובית".

  1. לישון על זה לילה

אפרופו תזמון, מה הפתרון הכל כך פשוט? לישון על זה לילה. נשמע קלישאה אבל זה התורה ורש"י:

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו.  ה וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ, יַקְרִיב אֵלָיו. 

רש"י: בוקר- והוא היה מתכוון לדחותם, שמא יחזרו בהם.

המתנה. סבלנות. הם ילכו לישון ואולי מחר דברים ישתנו. בבוקר יש בהירות, יש אור. רואים את הדברים אחרת. יש לי חברה שהייתה עורכת באחד האתרים הגדולים, הסתכלתי בווטסאפ על ההתכתבויות שלנו בשנה האחרונה, בכל פולמוס שלא התרחש בארץ, מיד הגיעה בקשה בסגנון של תכתבי לנו טור תגובה על: הרב שאמר ככה, החילוני שאמר ככה, הח"כ הדתי שאמר ככה וכו'. אני מסתכלת על כל המחלוקות, רשימה מלאה, וממרחק הזמן הכל נראה קטנוני, ושולי, ונשכח. וכמה טוב לבחור פשוט לא להיכנס אליהן.

  1. אין גבול לחוצפה (או: "עולם הפוך ראיתי")

זה המשפט המזעזע שאומרים קרח ואנשיו למשה:

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה.  יג הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר:  כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר.

בלי למצמץ, הם הגדירו את מצרים "ארץ זבת חלב ודבש", הביטוי אותו טבעה התורה לארץ ישראל. אין גבול לחוצפה. כנראה שהנייר סובל הכל.

וגם אתרי האינטרנט, מסתבר.

זו, למשל, הייתה הכותרת של ה-BBC, לאחר התקרית בה נרצחה החיילת הדס מלכא בשער שכם: "שלושה פלסטינים נהרגו אחרי דקירות הרג בירושלים". רק אחרי 24 שעות הייתה התנצלות עקומה. זו לא פעם ראשונה. עולם הפוך ראיתי. המציאות גמישה, במדבר וגם היום.
בדיוק השבוע יצא לאור שיר נפלא של יונתן רזאל, "עולם הפוך", וכך הוא כותב עליו: "כמעט בכל יום בחיי אני פוגש אנשים שהם לוחמים אמיצים, שמגיע להם צל"ש על חייהם, אך הם אלמונים. צבא שקט שאין לו הכרה והערצה, שהיא מנת חלקם של הרבה שהסיבות להערצתם אינם תמיד מוצדקות" .

השיר מבוסס על גמרא במסכת בבא בתרא. הגמרא מספרת על רב יוסף בנו של רב יהושע בן לוי שמת מוות קליני, והתעורר. שאלו אביך: מה ראית? אמר: עולם הפוך ראיתי – עליונים למעלה תחתונים למטה – אמר לו אביו: עולם ברור ראית.

ואלו מילות השיר:

איש עומד על סיפון אניה מעשן אל הרוח
מרגיש על גג העולם
איש לא יעצור בעדו
סביב רגליו, איש כפוף
מנקה אחריו
חולם על ביתו
עולם הפוך אני רואה

היא חיה לבד בדירת פאר
מתבוננת הרבה במראה
היא הדבר הבא
אור הזרקורים שלה
מעבר לכביש, אישה בלי חלומות
קמה בלילות
לחבק את עולליה
עולם הפוך אני רואה

ובלילה בחלום
מתגלה אלי עולם אחר לגמרי
פתאום הכל במקום
עולם ברור אני רואה
עולם ברור אני רואה
עולם הולך ומתגלה

בן המלך התחלף בבן השפחה ונעלם
הבגד בוגד המסכה מכסה
אנשים שקטים בונים עולמות נסתרים
אף אחד לא שומע – אף אחד לא רואה

סוגר עינים ורואה
הנה ישנו עולם אחר לגמרי
הכל פתאום התהפך
העליון הוא התחתון
התחתון הפך עליון
עולם ברור אני רואה
עולם הולך ומתגלה

את האלוקים אני ירא

לסיכום:

אנחנו בנים של יעקב אבינו. עלינו לשים לב מתי הכבוד מעורב ובפרט במשפחה, לשים לב ללחץ חברתי והשפעה של חברים רעים, ולחפש השפעה טובה של בן בת זוג. עלינו לענות ליצר ברמה שלו. לא "כולם קדושים" אלא "קדושים תהיו". יש לשים לב לתזמון כשהרצון לעשות מחלוקת קופץ עלינו, טיימינג זה חשוב, ותמיד לזכור לישון על זה לילה. עלינו לראות עולם ברור ולא עולם הפוך, למרות כל הבלבול – לא להפוך בין טוב לרע.

בשבוע הבא – לא תאמינו, שוב מריבה בדרך לארץ, הפעם מכיוון אחר. היו עימנו. שתהיה שבת שלום (שבת עושה שלום), ועל רקע פרשת קורח במיוחד

***

רוצים עוד? ממש כאן תוכלו למצוא את השיעור על אותה פרשה, כפי שנמסר בשנה שעברה, ובו סיון רהב מאיר מנתחת את המחאה האזרחית שהפכה את האדמה על פיה.

***

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן
***

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *