על דעת המקום
נדמה לי שצריך להתעכב עוד קצת על ספרי התנ"ך כדי להבין את אותו ילד שתיארתי בטור הקודם, מביט מבית הכנסת לעבר מדבר יהודה וים המלח. אחד הדברים שאינם מדוברים כלל הוא קונטקסט הקריאה בספר. אי אפשר לחשוב על מפגש עם התנ"ך בגבעות השומרון, כמו על מפגש עם התנ"ך באקלים ובארכיטקטורה של שכונת גאולה, באותה המידה שאי אפשר להתייחס אל שניהם כמו מפגש שהתרחש ברמת אביב, במעלות או בראשון לציון. במובן מה, הטקסט היהודי הוא דבר שמתפרק אין ספור פעמים, ובכל נוף שונה, הוא מתפרק אל עולמו הפנימי של הקורא בדרך אחרת לחלוטין, ולעתים מנוגדת. האם אברהם אבינו, המביט אל הלבנה והכוכבים, אברהם המכיר באל ובעולם דרך הטבע, אברהם של היציאה לדרך, של המדבר והמסע, הוא אותו אברהם כשהוא נקרא בחדר בבית שמשקיף על מדבר יהודה ובבית המשקיף על קירות האבן של חצרות מאה שערים? לא, וודאי שלא, הסיפור התנ"כי הוא אחר לגמרי, הרלוונטיות שלו שונה. אולי ניתן לחלק את ההשפעה בגסות לשניים: במקרה אחד סיפורי התנ"ך הם לא רק לב ההוויה הרוחנית, אלא כמעט המובן מאליו של אותה הוויה, ואילו במקרה האחר, סיפורי התנ"ך הם מיתולוגיה, תקופת הילדות של החשיבה היהודית.
ומה בדבר מעבר בין נקודת מבט אחת לאחרת? זה פחות או יותר מה שקרה לי בדרך שבין הבית שבו גדלתי לבין בית הספר שבו למדתי, בית הספר "חורב" בירושלים. נסעתי מיהדות אחת לעבר אחרת, בין האבות שמסתובבים סביבך, חיים ופעילים ושקועים בתוך הנוף לבין מבט מרוחק ומעט תמה מולם. הסכסוך הזה היה הסכסוך הראשון שחוויתי בתוך "החיים היהודיים" שלי, ויבואו אחריו עוד רבים אחרים, אבל הוא בעצם קו פרשת המים של היהדות כולה, ובוודאי של החברה הישראלית, או הכוחות הדתיים המובילים בתוך החברה הישראלית בימינו : מחד, החברה הדתית לאומית, שרואה בגיבורי התנ"ך אבות מייסדים, ומאידך החברה החרדית, שרואה בגיבורי התנ"ך דמויות מיתולוגיות שמספרות סיפור של עולם קדום, בעל ערך מוסרי וערכי, אך באותה מידה בעל מטען התנהגותי מורכב ומרובה פנים, כזה שהתקיים עד לצמיחת היהדות הרבנית, כלומר, עד לגיבוש המילון ההתנהגותי השלם, שלא בכדי הגיח בעידן שבו לחברה היהודית לא הייתה מעורבות שלטונית: לא היה לה כוח, ולכן רוב הדילמות המוסריות, שאינן בתחום היחיד והמשפחה, נחסכו ממנה.
איש התהילים
ספרי התנ"ך הובילו את חיי לעוד כמה מרחבים חדשים, שיצרו חיכוך נוסף בתוכי, אותו חיכוך שהוא, בסופו של דבר, המסע שלי בעולם היהודי, מסע מרובה פניות, נטישה ושיבה, רצוא ושוב. היה זה למשל ספר תהילים, הספר שמגדיר ערוץ אחד בתנ"ך, ערוץ השירה, ושוב, יש צורך להביט על הקונטקסט של המפגש עם הספר. בצהרי שבת, לאחר ארוחות השבת, כשההורים היו פונים למנוחת הצהריים, היינו, ילדי היישוב, פונים לבית הכנסת הספרדי לאמירת תהילים, שאותה הגה, הנחה וקיים רבי אבי ששון, אחד מתושבי היישוב הוותיקים, שהיה בן ירושלים שורשי שעבר להתגורר בישוב. היינו שרים ביחד, בניגון ספרדי, מזמורי תהילים בזה אחר זה, ובסוף אותה חצי שעה היינו מקבלים ממתק מידיו של רבי אבי. חזרתי לרגע הזה אין ספור פעמים בשירה ובכתיבה שלי, וחזרתי לשם לא בכדי.
אבל בטרם אנסה להבין את אותו רגע, אני רוצה לדבר רגע על דמויות בסיפור החיים, והחשיבות שלהן בהתפתחות הרוחנית והדתית שלנו. היהדות אינה רק ארון ספרים, טקסים ומוסר, היא גם, ואולי בעיקר, הצורה שבה כל אלו משפיעים על האדם, והצורה שבה אדם מקרין את כל אלו החוצה, מסובכים וקורנים מהאופי וממבנה האישיות שלו. הסיפור של כל אחד מאתנו הוא סיפור המפגשים ומערכות היחסים שלו, זהו בית ספר שלנו, חדר הלימוד ובסיס ההשתנות. למשל, רבי אבי ששון, איש ירושלים, איש התהילים, איש סיפורי מחנה יהודה ושכונת נחלאות, שהיה עבורי מפגש עם עולם שלם שלא הכרתי, עולם שהדהד בתוך המנגינות שלימד אותנו. החיוך שלו, היד שלו כשהגישה את מתנת הסוכר בסוף הקריאה המשותפת. הוא ייצג עולם חדש, לא מוכר, שהליטורגיה שלו הייתה אחרת, הקצב היה אחר, ולכן גם ההיגיון הפנימי. במשך שנים הייתי הולך להסתפר אצל רבי אבי, במספרה קטנה שהוא פתח בחדר בביתו. התספורת תמיד לוותה בצמא שלי לשמוע ממנו סיפורים על חיי ירושלים. הסיפורים הללו היו עבורי מוצא לאופן חשיבה והתנהלות תודעתית שלא הכרתי, לאווירה שבה חום, משפחתיות ושכונתיות היו המימוש של החיים הדתיים ולא דבר נלווה אליהם, היה בהם אולי אפילו הצהרה על הדבר שנמצא בגרעין הפנימי ביותר של אותם חיים דתיים.
שקיעתה של החשיפה האישית
היום, כשאני לומד עם חבר קרוב, כבר שבע שנים, מדי שבוע, את ספרי התנ"ך, וכעת אנחנו בספר תהילים, אני מבין את ההצהרה המהממת של הספר הזה: החשיפה האישית אינה מנוגדת לחוויה הדתית, להפך, היא מלבה אותה, ואולי היא עיקרה. אז, בשנות ילדותי, לא היה דבר רחוק יותר מעולמי. החשיפה האישית הייתה דבר מורכב ובעייתי, היא תמיד כזו, ויש צורך בדמויות שמכריזות על אותה חשיפה, שמעמידות אותה לצד העבודה המוסרית והחברתית שלהם. היהדות התרחקה מאותה חשיפה אישית של היחיד בתקופה שבין הגלות לחסידות, תקופה שבה נוצרה היהדות הממוסדת כפי שאנחנו מכירים אותה היום. החשיפה האישית, שיש לה היסטוריה מאז קריאתו של אדם הראשון בגן, דרך חיי האבות, הנביאים הצועקים את בדידותם, משורר תהילים ועד רבי נחמן והרב קוק, אותה חשיפה אישית שהדרך הטובה ביותר לתאר אותה היא דרך כותרת ספרו של הרב סולובייצ'יק "איש האמונה הבודד", הפכה לפעולת התנגדות לאותה יהדות ממוסדת, למערכת הקולקטיבית והמאורגנת, בעלת ההיררכיות, התפקידים והגבולות, ולא כך. יש אולי צורך להפוך את הפירמידה הזו על ראשה, ולהחליף את המרכז והפריפריה, ההגמוני והמתנגד.
אותו מהפך קשור בעיניי בראש ובראשונה לנוכחות של ספר תהילים בחיי הנפש של המאמין הבודד, ובחיי הנפש של העולם היהודי כולו. בכל פעם שאני מגיע לכותל המערבי, החזית הקדמית ביותר של חיי הרגש הדתיים שלנו, אני רואה את המאבק הסמוי, הבלתי מדובר, בין הסידורים לבין ספרי התהילים. שניהם בעלי חשיבות, אך האחד מייצג את הסדר והארגון, ואילו האחר את הדיבור הפרטי, שיש בו תמיד מידה רבה יותר של התפרצות, של וידוי וחשיפה, של נואשות. הסידור מייצג את הצד המכובד, המהוגן, היציב שלנו. הוא מייצג את הקהילה, את המניין, את הריטואל הקבוע. ספר התהילים מייצג את המקום שבו אנו מסירים את אותה חזות מהוגנת, המקום שבו אנו נחלצים מאותו איפוק, המקום שבו אנחנו מתחננים, ובאותה מידה מהללים בכל כוחנו.
העובדה כי שירת התהילים בצהרי השבת נעשתה בבית הכנסת, רק שעות לאחר תפילת שחרית של שבת, התפילה שהיא הייצוג העמוק ביותר לחוויה הדתית הקהילתית- שחרית, העלייה לתורה, ההפטרה, מוסף ודרשה- הפכה את המפגש עם מזמורי התהילים לחוויה עזה אפילו יותר. שרנו את מזמורי התהילים בזה אחר זה, מרשים לעצמנו את אותה היסחפות שלא הייתה בשעת התפילה. היכולת לעבור מאחד לאחר: מאיפוק להתמסרות, מהקהילה ליחיד, משפת הפרוזה לשפת השירה, מהבקשה למען הכלל לחשיפה האישית והווידוי מעצבים חיים דתיים מורכבים וגמישים, משתנים ודינאמיים, המתאימים לצורת הנפש, מרובת הפנים.
