מה שמעבר לשכל

פרשת חוקת התשע"ז: קל לנו לנופף במוסריות התורה, בבהירות שלה, באוניברסליות ובלוגיקה, אבל כשאנו עומדים מול מצוות לא מובנות, אנו הופכים לחסרי אונים. פרשת חקת שולחת אותנו למסע שבוחן את גבולות ההגיון האנושי, המתחיל בחוסר הבנה ומסתיים בהזמנה לדיאלוג ובשירה גדולה

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

הרבה מאד פרשנים שקוראים את הפרשה הנוכחית עדיין מתקשים להירגע מהפרשות הקודמת. בפירושים השונים עדיין ניתן לראות את ההדים של חטא המרגלים, קורח והמחלוקת הנוראה, והתוצאות הטראגית של שני החטאים הללו. גם השבוע לא פרשה פשוטה בכלל, היא גדושה בנושאים. אנחנו נסקור ארבעה מתוכם ונעמוד על הקשר הרעיוני הסמוי ביניהם:

  • פרה אדומה
  • פטירת מרים, פטירת אהרון
  • משה, המקל והסלע ("מי מריבה")
  • "שירת הבאר"

פרה אדומה / קיום ללא תנאים

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ עֹל

מאז ומתמד הייתה פרה אדומה פרשת של מסתורין. כדי להיטהר צריך אפר של פרה אדומה שחלים עליה תנאים מאד מסוימים ולא תמיד ברורים.  זה טקס שאולי נראה מהצד פרימיטיבי, מיושן, מה שבטוח- לא מובן. אמנם מדובר במצווה שאינה חלה בימינו, אבל השאלה עדיין נשאלת- מה הרעיון במצווה כל כך לא מובנת?

שימו לב איך הפרשה מתחילה, לא כתוב "חקת הפרה" אלא "חקת התורה". חוקה מדברת על משהו מסתורי, לא ברור, שלא בהכרח מסתדר עם ההגיון השבלוני. כלומר בכל התורה יש סודות שאנחנו לא מבינים, ברור למה לא תרצח, ברור למה לכבד הורים, ובכן, יש סוד גם איפה שאתה חושב שהבנת, זאת חוקת התורה, התורה כולה.

הפרשנים והמדרש מתייחסים לכך שיש חוקים ויש משפטים:

רש"י: "לפי שהשטן ואומות העולם מקניטים את ישראל, לומר: מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה 'חוקה'. גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".

רש"י כותב על השטן ואומות העולם מול עם ישראל – אבל לא רק השטן ואומות העולם אומרים לנו, אלא גם השטן שבתוכנו או אומות העולם שבתוכנו, אותו קול פנימי שמפקפק ואומר נו "די, יאללה, נו באמת". אותו קול שזקוק להיגיון. שכל הזמן מסביר לכולם עד כמה התורה ריאלית, הגיונית ומוסרית, וקשה לו להתמודד עם מצווה נטולת הסבר המתקבל על הדעת.

במדרש כתוב: "זאת חוקת התורה – אמר שלמה: על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה – כיוון שהייתי מגיע בה, הייתי דורש בה, חוקר בה, ושואל בה, "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי".(קהלת). אפילו שלמה המלך החכם מכל אדם אמר "על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (במדבר רבה)

אנחנו שואפים כל הזמן להבין ולפרש, לא להיות סתם צייתנים. וזה נכון אבל פרשת תזכורת שנתית לכך שהתורה לא אנושית ולא ניתנה לפי מידות החושים המוגבלים שלנו. שיש פה מערכת ערכית אחרת, גבוהה יותר מהשכל.

זה לוקח אותנו הישר למחלוקת פילוסופית-יהודית מעניינת: האם חובה לחפש טעמים למצוות או להיפך? מצד אחד "זאת חוקת התורה", צריך לקיים גם בלי שכל, מצד שני, לרבות מהמצוות יש הסבר הגיוני. לא תרצחף כבד את אביך ואת אמך, לא תגנוב. חנן פורת מספר על חבר שכתב מהצבא מכתב להוריו: אני אחרי אימון, שפוך ועייף, אבל מה לעשות, אני כותב לכם כי אני חייב בכיבוד הורים. הם כתבו לו שנעלבו מאוד. לא זה הכיבוד הורים שהם חפצו בו. הם לא רצו שירגיש חובה אלא זכות, רגש טבעי. מצד שני, כתוב על חזיר, שאדם לא יאמר כי לא אוכל כי הוא "נגעל", אלא שיאמר: "אני רוצה לאכול חזיר, אבל אני בוחר לא לאכול כי אסור". שזו גישה שמרחיקה את הרגש הטבעי, ומתמקדת בפן ההלכתי.  אלו דברים עדינים מאד וצריך לדעת בכל מקרה מה האבחנה ואיך להתנהל.

בכל אופן, לא ניכנס לסמינר בפילוסופיה על כל הגישות, ונתמקד בדבריו של אחד ההוגים היהודיים הגדולים, הרמב"ם, שבמשפט אחד מעניק מפת דרכים שלמה לעניין:

"ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כוחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו, ולא יהרוס לעלות אל ה', פן יפרוץ בו"

בעיני הרמב"ם הכי חשוב לקחת את ההתנגדות לציניות, לא לזלזל.

אל יהי קל בעיניו" – זה ה-תיאור לדורנו, שהגישה שלו היא "אם לא הבנתי, זו בעיה של התורה, לא שלי". וזה לא רק בתחום היהודי. יאללה יאללה, חליק, נו באמת, פעם זה היה אחרת, היום הרבנים לא מבינים, הזמנים השתנו, או סתם ציניות.

השבוע קבלתי תמונה שרצה ברשת, ציוץ רוני בר און. הוא העלה תמונה עתיקה של הכותל המערבי, שם ניתן לראות גברים מתפללים לצד נשים, ובה כתוב: "הכותל המערבי 1917, איך הלכנו מאה שנים אחורה?". מה התחרפנו כאן במאה שנה האחרונות? פעם היה נורמאלי. פעם הכל היה בסדר. מי שקצת נכנס לעובדות ההיסטוריות, מגלה שהסיפור מאחורי העניין הוא לא ציני אלא טרגי.

הרי לכם שיעור קל בהיסטוריה:

בזמן השלטון הטורקי התחננו אנשי הישוב היהודי בפני העותומנים להציב מחיצה ברחבת הכותל, דבר שנאסר על ידי השלטון, כמו שנאסרו גם הצבת ספסלים ותאורה, מתוך חשש שיש בכך הצהרה על ריבונות יהודית כלשהי במקום. גם הבריטים לא הסכימו להעמיד מחיצה.

ביום הכיפורים תרפ"ט, כשהוצבה מחיצה במקום לצורך תפילה המונית, שוטרים בריטים הרסו אותה באלימות קשה ופצעו חלק מהמתפללים והיישוב כולו סער. בעקבות אותה מהומה, עיריית תל אביב והרבנות הראשית חתמו יחד על כרוז מחאה שקרא לשביתה כללית בשל האבל על חילול הקודש. באותו מעמד בנוסף לרבנים הראשים נאמו גם ביאליק, דיזנגוף ועוד. גם הרב קוק פעל כמובן רבות כדי שהממשלה האנגלית תאשר להציב מחיצה במקום, למרות החשש מאלימות ערבית בתגובה. בקיצור, בלי נוסטלגיה ובלי ציניות. אלה העובדות. יש גם דעה שפרעות תרפ"ט האלימות ב-1929 פרצו בגלל הכותל.

אותו קצין בריטי שהיה אחראי לאלימות, נקרא דאגלס דאף. המאורעות להם גרם הלהיטו את המופתי, חאג' אמין אל חוסיני, שטען שהיהודים "מנסים להשתלט על הר הבית" בגלל אותה מחיצה. בעקבות דבריו התחילו התגרויות והופץ ציור של מסגד כיפת הסלע עם דגל ציוני, בטענה שזה פרסום של התעמולה הציונית. בתשעה באב הגיעו מספר חברי בית"ר לכותל עם דגל ישראל וקראו "הכותל – כותלנו". כתוצאה מכך ערכו הערבים הפגנה, בה התלהטו הרוחות והפכו למאורעות תרפ"ט. בסופו של דבר השלטונות הבריטים אישרו את הבעלות הערבית על סמטת הכותל מחד אך גם את זכותם של היהודים להתפלל בה מאידך.

במהלך התקופה שהישוב העברי התקיים פה, רב הכותל היה הרב יצחק אביגדור אורנשטיין – דמות מופלאה שלא זכתה בכלל לפרסום. גם צאצא של חב"ד, גם צאצא של תלמידי הגר"א, וגם פעיל בתנועת המזרחי. הרב נהג לעמוד במקום קבוע בזמן התפילה, כדי ליצור כך סוג של הפרדה בין גברים לנשים. כשהיה ניגש אליו שוטר בריטי ומציע לו כסא, היות שהיה מדובר באדם מבוגר, הוא השיב: "דבר המלך לא מאפשר לכולם לשבת אז גם אני לא אשב".

בי"ד באייר תש"ח, בעקבות הפגזת תותחים קשה ברובע, נהרגו הרב אורנשטיין והרבנית מושקה ליבא והועברו לקבורה בהר הזיתים.

טיפה היסטוריה, טיפה עובדות, זו ה-תרופה נגד ציניות ונגד לגלוג.

פטירת מרים ואהרון / קשר לצדיק

שני שליש מהנהגה הרוחנית נפרדת מאיתנו בפרשה זו. אנחנו מתחילים במרים:

וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן

רש"י: ולא היה מים לעדה – "מכאן שכל מ' שנה היה להם הבאר בזכות מרים" (לא היה ידוע במשך 40 שנה, צדיקה נסתרת). יש קשר עמוק בין מרים למים – עומדת ליד היאור, שירת הים, פטירתה ואין מים. בהמשך הפרשה גם אחיה הולך לעולמו:

וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר; וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר, מִן-הָהָר. וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע,  אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל

רש"י: כל בית ישראל – האנשים והנשים. לפי שהיה אהרון רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו. (איזה ביטוי יפה: "מטיל אהבה").

ומה התוצאה הטבעית?

וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. 

אצל מרים נפטרה – אין מים. בפטירת אהרון – מיד "ויבוא הכנעני"

רש"י: שמע שמת אהרון ונסתלקו ענני כבוד. ועמלק מעולם רצועה מרדות לישראל, מזומן בכל עת לפורענות.

מרים אחראית על הבאר, אהרון אחראי על ענני הכבוד, ונראה בהמשך שמשה אחראי על המן. כל זה הולך להסתלק עם הכניסה לארץ. כל העניין הזה מעיד על הקשר בין הרוחני לבין הפיזי, בין אנשים גדולים בקרבנו לבין הישגים גדולים שאנחנו מגיעים אליהם, לכאורה בעצמנו ובעצם בזכותם.

אולי זה השלב אחרי חוקת – אחרי הסוד, יש פה רמז: אתה רוצה לפצח את הסוד, להתקרב אל הסוד? נסה להקשר לצדיקים. הם קשורים יותר לסוד. מה אפשר לקחת מהם? בואו נדבר על צדיקה עתיקה, וצדיק של דורנו.

מרים –

סיקרנו את תולדות חייה אבל יש עוד אירוע – הצרעת המפורסמת. ושם כתוב שמחכים לה בגלל שחיכתה למשה, הרב נבנצל מסביר (מוקדש באהבה לכל הבייביסיטריות):

"בפרשת השבוע מסופר על פטירתה המצערת של מרים הנביאה, אחותם של משה ואהרון, אחת המנהיגות של יציאת מצרים. לפני כמה שבועות, סופר גם על הצרעת של מרים. העם המתין אז למרים שבעה ימים שלמים (!) עד שחזרה אל המחנה. למה היא זוכה ליחס כזה, לאהבה כזאת? חז"ל שולפים "דף חשבון" ואומרים לנו: "מרים המתינה למשה שעה אחת – לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר". בילדותה, בגיל שש, מרים שמרה על משה, אחיה שבתיבה, בתקופה שבה היה מסוכן להיות ילד יהודי במצרים. לפי חלק מהמפרשים מדובר היה ברבע שעה בלבד, עד שהבת של פרעה הגיעה והוציאה אותו מהיאור. כתגמול על אותה רבע שעה יקרה, ממתינים לה שש מאות אלף איש, ובתוכם משה, עם המשכן וכל כלי המשכן – שבוע תמים. למה? רק כי ילדה קטנה ישבה פעם חמש עשרה דקות על שפת היאור, לבקשת אימה? כן, עונה הרב אביגדור נבנצל, ומסביר: "כל דקה של גמילות חסד נחשבת, וכך גם כל שנייה של מעשה טוב. דקה של גמילות חסד של ילדה קטנה – ערכה הוא מעבר לכל יחס הגיוני. עלינו להבין את הכוח האדיר הזה. צריך להבין מי אנו. כל מעשה קטן שלנו יכול לשנות את העולם. שם, למעלה, מדווחים עליו בהתרגשות. איננו רואים זאת, אבל כל הארת פנים קלה, כל חיוך והתעניינות בשכן חדש בבניין – הכול נחשב, הכול חשוב. אם נרכוש לעצמנו ידיעה ברורה מוחלטת וחד משמעית שכל מעשה טוב שלנו הופך לכותרת ראשית בשמיים, הדבר יסייע לנו להיות שולטים באורח חיינו, ולא מובלים ונשטפים בזרם".

הסיפור ה"קטן" הזה של מרים הוא מסר מהדהד לכל דבר קטן שאנו עושים וחושבים שהוא לא נחשב מספיק ומה הוא שווה.

ה"צדיק בן דורנו" הוא הרבי מלובביץ', שהשבוע, ג' תמוז, חל יום השנה לפטירתו. 23 שנים של עוצמת החלל והאובדן.

אפשר להעיר נקודות רבות אבל בגלל שאין אין השבוע מכתב רלוונטי של רווק או רווקה, נביא משהו של הרבי מלובביץ על רווקים ונשואים שהתפרסם במגזין במוסף "משפחה חסידית" של עיתון "כפר חב"ד", לרגל עונת החתונות. מדובר בסיפור שסיפרו שלוש שדכניות שהתראיינו למגזין, כל אחת בנפרד, ולכן הוא נבחר כדי לפתוח את הכתבה:

"פעם נכנס חתן לרבי ליחידות. שאל אותו הרבי מה בנוגע להכנות לחתונה, והחתן אמר: כבר יש לי סירטוק, גם מגבעת יש לי, וכך המשיך וסיפר על הפריטים הטכניים שסודרו או נרכשו. אמר לו הרבי: לא להכנות הללו התכוונתי. החתן יצא משם, כולו נרעש, והבין שהרבי התכוון להכנות הרוחניות, שבהן כנראה לא התכונן דיו. באותו לילה או בלילה אחר, נכנס חתן אחר ליחידות, וגם אותו שאל הרבי על ההכנות. ענה החתן: את המאמר 'לכה דודי' כבר למדתי, גם התכוננתי עם מאמרים ל'שבע ברכות', ולמדתי 'ראשית חכמה'. אמר לו הרבי: לא להכנות הללו התכוונתי…"

זהו המסר שבו פותחות כולן – חשיבות השילוב בין הרוחניות לגשמיות, האיזון הנדרש בין המטלות הרבות שחשיבות רבה להן, כן, גם לאלה הנראות גשמיות, ומהוות בעצם כלי לרוחניות, להורדת השכינה אל הבית הגשמי ההולך והנבנה.

אני מסכמת סיכום ביניים – הפרשה עסקה בחוקת התורה, בצורך לקיים בלי להבין, והיא עוסקת בפטירת מרים ואהרון באותה פרשה, אולי רמז איך אפשר כן להבין, לתווך בינינו לבין אלוקים, להתחבר לאנשים גדולים, עכשיו לחלק השלישי – משה מול הסלע. אולי פטירת מרים משפיעה על ההתנהלות מול הסלע, לא חשבתי על זה עד שקראתי השבוע, אבל משה בא מתוך אבל וצער, הוא בדיוק קם משבעה על אותה אחות שהצילה אותו במים ועכשיו עם לכתה אין מים לכולם:

"מי מריבה" / לדבר ולא להכות

"וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן.  ג וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'.  ד וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ה', אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ.  ה וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה:  לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת.  ו וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֲלֵיהֶם. 
ז וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ח קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם.  ט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי ה', כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ.  י וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל–אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו… וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן: יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם".

קודם כל נתאר את הסיטואציה: העם מתלונן. כשאתה צמא, אתה לא זוכר את יציאת מצרים ומתן תורה. "תנו לנו מים", קורא העם.

מה קורה כאן? מה בעצם התקלה?

יש פרשנויות רבות לעניין, ובשיעור בשנה שעברה הזכרנו את רבים מהם, בסוף חוזרים לרש"י, בסוף חוזרים לפירוש אותו הגננת לימדה אותנו: לא מרביצים, מדברים.

"לפי שלא ציווה המקום להכותו אלא 'ודברתם אל הסלע" (רש"י)

הגננות צודקות. לא צריך להרים ידיים אלא לדבר. שליטה באיברים. ועם זאת, כמה קשה לקחת זאת מגן הילדים מארגז החול לימינו. הרבה יותר קל להפעיל כח. גם במקומות בהם אנו יודעים שהמגע אמור להיות עדין, אנחנו מתעלמים. כשאנחנו צריכים לפתוח קופסת כדורים, כשאנחנו רוצים לסגור קובץ במחשב, או לחפש מישהו באנשי הקשר בסמרטפון. לפעמים צריך מגע עדין וקצת סבלנות, אבל המגע שלנו אגרסיבי, ואנו מנסים שוב ושוב במקום לתת לדברים להיקלט ולפעול לאט אבל בטוח. כך במקום לתקן אנו מקלקלים.

באמת הסיבה היא שהוא הרביץ ולא דיבר, אבל התזמון חשוב:

הדור השתנה. דור יוצאי מצרים גם היה צמא (פרשת "מסה ומריבה") ושם דווקא נאמר "והכית בצור ויצאו ממנו מים", במקרה זה, משה מתבקש לדבר. מה השתנה? הדור השתנה. העבדים לשעבר הורגלו לשפת הכוח, כוח הזרוע, אבל פה זה דור חדש, שפה חדשה, ללא אלימות, שיטות חינוך חדשות, העונש לא שרירותי ואכזרי אלא מסקנה מתבקשת – צריך שפה חדשה, הנהגה שמדברת אל הסלע, מקל חובלים מוחלף במקל נועם. ובאמת בפרשות אלו גם ההנהגה מתחלפת.

משפט מדהים של הרב יהושע שפירא אומר:

"בפשטות אם משה לא היה מכה את הסלע, הוא היה מביא את עם ישראל לארץ ישראל והגאולה השלמה הייתה באה", תחשבו על עולם ללא אלימות. אני מסביר ואתה משתכנע, לא צריך להפעיל כוח. תחשבו תעשיית הנשק נגמרת, אין חיסולים בעולם התחתון, אין מכות, אין שימוש בכוח, לא בסוריה אצל אסד ולא בארגז החול בגן, לא מושכים בצמה, הכול בשכנוע, זה – "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ".

בין הצימאון לבין המים יש סלע, והנה אנחנו מפוררים את הסלע בדרך חיובית, אופטימית, מאמינה, מתוך הידברות, אמון, ניגשים לעולם הזה וממיסים אותו מרוב מתיקות, בלשון רכה, זו המנוחה והנחלה, הסלע רוצה מעצמו להקשיב ולהיפתח, זה כמובן הסלע שבתוך הלב שלנו, שאנחנו לא רוצים לשבור אלא להשאיר אותו כמו שהוא, להוציא ממנו את הטוב שבו, מסרים חינוכיים עמוקים, בדיוק הדור שלנו – לכאורה קשה ודוקר כמו אבן אבל מלא מים חיים, מים מתוקים ועמוקים. והוא ממשיך: "כדי להשיג מים חיים, משה מתבקש לדבר אל הסלע ולא להכות. אם עד עתה היה האדם צריך ליטול בידו מקל ולהכות, כעת הוא נקרא לדבר בלשון רכה. לב האבן שלנו לא זקוק עוד למכות, רק למלים שימוססו את חיצוניותו ויגלו את פנימיותו"

אחרי שאמרנו "לא להרביץ – לדבר", יש מעלה עוד יותר גבוה: "לא לדבר – לשיר". עולם הניגון הוא מעל עולם הדיבור. בפרשה גם העם שר.

שירת הבאר / לשיר ולא לדבר

יש ביטוי מפרסם של האדמו"ר הזקן, המייסד על חסידות חב"ד:

"הניגון הוא קולמוס הנפש"

ניגון מבטא פנימיות. בית המקדש, שירת הלווים, שירת הים, חסידות (עם מלים, בלי מלים), פיוטים שהיו בתימן, מרוקו, תוניס, רוסיה, סוריה, פולין, שירי ציונות ואנו באנו, ירושלים של זהב – הניגון הוא קולמוס הנפש, לא סתם מוזיקה תמיד ברקע – החל ממוזיקת בחנויות קניונים, דרך מעליות ושדות תעופה עד מענה קולי עסקי – ולא סתם המאבק על הפלייליסט כזה חשוב, מה מירי רגב מבינה, מה העורכים בגלגל"צ מבינים? שהניגון הוא קולמוס הנפש.

ולכן זה כל כך משמח שאחרי כל מה שעברנו, את פרשה הזו אנו מסיימים בשירה.

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת:  עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ-לָהּ.  יח בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה.  יט וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת.

בשירת הים כתוב: "אז ישיר משה ובני ישראל"

וכאן: "אז ישיר ישראל"

מי שר? עם ישראל, באופן עצמאי. זו שירת פרידה ממשה, אהרן ומרים, מסביר הרב שבתאי סבתו, העם מודה ואולי גם מתנצל על מה שעשה למשה ואהרון לאורך כל הדרך. ויש בשירה הזו תהליך של מילדות לבגרות, וגם הסתכלות על העתיד.

הסבר מילולי פשוט:

בשירה הזו משה ואהרן מוערכים כשרים נכבדים המתנדבים למען העם. הם שמסרו נפשם וחקקו במטותיהם – משענותם, את התורה. באר תורה משקה מים חיים, בזכות שרים ונדיבי עם שהם אבותינו שהתבטלו ולמדו והשקיעו וזכו בה במתנה, אותה מתנה למי שדבק בה הופכת לנחליאל, נחלה שהנחיל האל, והחיבור איתה, הלימוד וההפנמה, הופך את האדם כמו לחבל ארץ לנחלה של הבורא, אף אחד לא יכול לשלוט עליו, וככה הוא הופך לנצחי, ומנחליאל במות – מי שהפך את עצמו לנחלה של הבורא, לא ירד לעולם מעל בימת ההיסטוריה, מקומו נצחי על במת ההיסטורי. לנצח.

ואם כבר מדברים על "ומנחליאל במות" ועל עם שלא יורד מבימת ההיסטוריה, ממש לפני כמה שעות, בפרלמנט הרוסי קרה משהו שמעולם לא קרה קודם, ואישיות ישראלית בכירה נאמה שם, יולי אדלשטיין, יו"ר הכנסת. מי שהיה אסיר ציון. בין היתר הוא גם ביקר בתא שלו בכלא. זה מה שאמר על בימת הפרלמנט הרוסי:

לפני 33 שנים נאסרתי כאן במוסקבה על ידי שלטונות ברית המועצות בשל לימוד עברית. נאסרתי כי לימדתי את השפה שבשרה לעולם את דחיית העריצות ואת שלטון הצדק. נאסרתי כי פעלתי להפצת השפה שבה נאמר לאברהם, מייסד הדת היהודית "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". רק אחרי תשע שנים בהם הייתי מסורב עלייה, מתוכן שלוש שנים בהן עבדתי בפרך, יכול לצעוד בעקבות אברהם אבינו. לפני 30 שנה עליתי לישראל, המקום שבו הוקמה מחדש מדינת היהודים, המדינה שבה התחדש נס התחייה של עם ישראל, ושבה הוחייתה לשון הקודש. היום אני עומד כאן לפניכם כיושב ראש כנסת ישראל, באותה השפה שבעוון הוראתה נאסרתי, אני מברך אתכם בברכה היהודית העתיקה: 'שלום עליכם'

עד כאן הוא דיבר בעברית, ואז הוא עבר לרוסית לנאום אחר.

תכני השיר ששר עם ישראל עמוקים, אבל בעצם זה שהעם שר – זו בשורה. אנחנו עולים עוד מדרגה – מעולם הדיבור לעולם הניגון והשירה – ועם כזה מצב של עם, אפשר להיכנס לארץ. יש עם מי לעבוד.

אומר ה"שפת אמת" שהשירה הזו היא הכנה לכיבוש הארץ:

"כשהבן קטן אין יודע לזמר בפני עצמו, לכן 'ישיר משה' והם אחריו. וכשנתגדלו ארבעים שנה במדבר – שרו בפני עצמם השירה" ("שפת אמת")

אין דבר יותר משמח מהשירה הזו, יותר משירת הים. אז עשו לנו ניסים ומשה היה צריך לשיר לנו, ומרים הייתה צריכה לשיר, ועכשיו אנחנו נכנסים לארץ, ילדים גדולים, מרים נפטרה, עוד מעט גם משה. כבר אף אחד לא מחלק לנו שירונים, אנחנו שרים בעצמנו, ועם השיר הזה על שפתינו ניכנס לארץ.

לסיכום – דברנו לכאורה על ארבעה נושאים, אבל יש חוט המקשר ביניהם: בהתחלה דברנו על חוקה, על כך שיש דברים לא מובנים, אבל לא נזלזל בהם ולא נהיה ציניים. אחר כך דברנו על הצדיקים, שנזכור שיש אנשים גדולים ושהם חשובים לנו ולדור כולו, והם יעזרו לנו לפענח את הסודות. אחרי שהסברנו למה חוקה חשובה, דברנו גם על הבנה, אהבה, שכנוע, שנעדיף הסבר על מכות, שנדבר אל הסלע במקום להכות אותו, ולבסוף – ושנעדיף ניגון על דיבור. ניגון שיש בו רוח ותרבות, והוא הצידה לדרך איתה ניכנס לארץ.

***

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

רוצים עוד? ממש כאן תוכלו למצוא את השיעור על אותה פרשה, כפי שנמסר בשנה שעברה.

***

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *