לעשות ממדבר ישוב

״התיקון מתאפשר כשאינך אוחזת במרכיבים המזיקים לך״, אומרת ימימה. והמאמץ הוא מרכיב מזיק כשלעצמו. גוזל כוחות. אם אמשיך לפעול בכוח כדי לפתוח את דלתות הלב, לא יקרה הנס. לפעמים הדרך להתקדמות טמונה דווקא בהרפיה
לעשות ממדבר ישוב

״אֲנִי עוֹמֶדֶת בְּלֶב הַמִּדְבָּר 

ואֵין לִי אֲפִילוּ כּוֹכָב אֶחָד 

וְהַרוּחַ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֵלַי 

וְהַחוֹל לֹא יִשְׁמוֹר אֶת עִקְּבוֹת צְעָדַי״

(לאה גולדברג)

בזמן האחרון אני מסתובבת בעולם עם כבדות. ממשיכה להתנהג רגיל, אבל בפנים משהו חסר ולא נותן מנוח. לא משנה אלו מילים יונחו לפני, אפילו כאלה שהאירו לי בעבר, כולן ייראו לי סתומות, לא מובנות, לא קשורות. ״ממבו-ג׳מבו רוחני״, כמו שהגדירה חברה, ואני בחולשתי שתקתי, למרות שהעבודה הפנימית-רוחנית הוסיפה רק טוב לחיי. אבל הנה, אם אפשר ליפול ככה, אז אולי באמת אין ממש בדברים? הספק מצא פרצה והתנחל לו מיד במחשבתי. ומה אעשה עכשיו עם הלב שנאטם לו פתאום?

בקטע יפהפה, מתאר רבי נחמן מברסלב את עבודת הצדיק כהליכה ארוכה במדבר שתכליתה להפוך אותו לישוב.

״אֲנִי דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁהוֹלֵךְ יוֹמָם וָלַיְלָה בַּמִּדְבָּר, וְחוֹתֵר וּמְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת מִמִּדְבָּר יִשּׁוּב. כִּי בְּכָל אֶחָד מִכֶּם בְּלִבּוֹ מִדְבַּר שְׁמָמָה מֵאֵין יוֹשֵׁב, וְאֵין שָׁם מָדוֹר לַשְּׁכִינָה וַאֲנִי חוֹתֵר וּמְבַקֵּשׁ בְּכָל עֵת לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה תִּקּוּן וּמָקוֹם בִּלְבַבְכֶם לִהְיוֹת שָׁם מָדוֹר לשכינה״

הלימוד של ימימה אביטל זצ״ל מכוון כל אדם לנקודת הצדיק בתוכו. העניין הוא לא להישען על אחרים ולא לתלות את האושר שלי בזולת, אלא לעשות את עבודת הצדיק בעצמי על עצמי. וכך, מתוך כוחות הנפש שלי, לפעול כדי לעשות ממדבר הלב שלי ישוב. כדי לעשות איזה תיקון ולמצוא בשממה מקום לחיבור, לשמחה, ליצירה. לחפור ולחפור עד שתתגלה הנביעה הפנימית, בארי שלי.

וּמִשָּׁם, בְּאֵרָה:  הִוא הַבְּאֵר, אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לְמֹשֶׁה, אֱסֹף אֶת-הָעָם, וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם.
אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת:  עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ-לָהּ.
בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה.

(פרשת חקת)

כבר כמה שבועות שאני נלחמת. דורשת מעצמי, מתאכזבת, מתאמצת להיות במקום שהייתי בו ופתאום נעלם לי. שכחתי שהעניין הוא קבלה עצמית של המקום בו אני מונחת כעת. קבלה של המחשבה שלי כפי שהיא. קודם כל ולפני הכל. שכחתי שהעניין הוא לגשת בעדינות, עם הרבה חמלה.

״התיקון מתאפשר כשאינך אוחזת במרכיבים המזיקים לך״, אומרת ימימה. והמאמץ הוא מרכיב מזיק כשלעצמו. גוזל כוחות. אם אמשיך לפעול בכוח כדי לפתוח את דלתות הלב, לא יקרה הנס. רק אם אעשה את המעט שביכולתי כדי להיטיב עם מצבי – אוכל להתקדם.

זה נשמע אבסורדי ונוגד כל תפיסה מוכרת. הרי התרבות סביבנו משדרת שהחיים הם מלחמה. שכדי למצות אותם מוכרחים לאתגר את עצמנו שוב ושוב, אחרת לא נצליח, לא נתפתח. אבל זאת אשליה.

דווקא אם נרשה לעצמנו להיות בדיוק במדרגה שבה אנחנו נמצאים ונקבל את העשייה המוגבלת שלנו כטובה ומפתחת – רק ככה תהיה ההתקדמות אמיתית ויציבה. השילוב של רצון מבורר עם מעשים שהולמים את היכולת הנוכחית מאפשר תיקון אמיתי ותשתיתי. וברגע שהבנתי את זה, הרפיתי. החלטתי להקשיב לעצמי באמת, וכמו במעשה קסם, הלב שוב נפתח. וזה הסוד והכוח שטמון במילים הללו של ימימה:

״למרות שהלב של הילדה שבך היה עצוב כי לא דייקו איתו, הלומדת הופכת את אותו לב ללב שמח, כמדייק. הלב נפתח לבד אם מדייקים דרכו״.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *