להתרומם כל הדרך אחורה

איך קורה שאפר של פרה מתה, מטהרת את מי שנטמא למת, אך מטמאת את הטהורים שעוסקים בה? ובכלל, מה זו טומאה ומה זו טהרה? מחשבות על מוות, חיים, והפרה האדומה שביניהם
להתרומם כל הדרך אחורה

פרה רפואה

פרה. אדמה. דם. אש. אפר. מים. מוות. חיים אחרי המוות. פרה שהופכת לאפר. אפר שהופך לעפר. מה זה אומר לשרוף את כל מה שמת ממילא, בשביל להתחבר לחיים? איך זה קורה שמה שמטהר מטמא? איך יתכן שמה שטמא, נטמא דווקא בגלל שהוא יכול להיות טהור? פר. פרה. כפרה. רפואה. אפר. עפר. פער. פרי. פרח. האותיות צועקות את עצמן מתוך הכתובים.

והשבוע הולך להיות טור שכולו הרהור. מחשבות על פרשת חקת ועל מצוות פרה אדומה, שרש"י מזהיר מראש ש"אין לך רשות להרהר אחריה". אבל להרהר בה אין שום ברירה.

זאת חקת התורה

המילים הראשונות של פרשת חקת ישר מהדהדות את מילות הפתיחה של הפרשה הקודמת: ויקח קרח. אותן אותיות אבל בהיפוך. אולי בשביל לחזור שוב לעניין שהפיל את האדם המוכשר, העשיר והכריזמטי ההוא, ושכנראה ימשיך להפיל לדורי דורות את המוכשרים שבבני האדם: הלקיחה המתמדת, האינסופית, שבטבע האדם. הרצון האינסופי שלי להתמלא. הרעב האינסופי.

כנגד זה באה פרשת חקת ושמה חוק. מהו החוק? לקחת אל משה.

"זאת חקת התורהדבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה".

כלומר: קח, אתה חייב לקחת. אבל קח אל דין תורה. אל תורת משה. בוא נברר את הדבר שאני רוצה לקחת מהחיים האלה: מה באמת אני צריך, מה הרצון האמיתי שמסתתר מאחורי כל הדברים שאני רוצה, וכמה ממנו מהווה סתם התנפחות ודמיונות של מוצר שאני צריך אולי פרומיל ממנו באמת?

אם כל חטאת

אז חקת זה ויקח אבל בהיפוך אותיות. אנחנו עושים כאן את הדרך ההפוכה. הולכים אחורה. אל המקור של הדחפים שלי, אל התולדה הקדומה של ההעדפות ה"טבעיות" שלי. בעלי המדרש כותבים על פרשת פרה אדומה שהבחירה בפרה דווקא, היא דרך של כפרה על חטא העגל. שהאמא מכפרת כאן על הבן.

אם נראה את חטא העגל כאב טיפוס של מצב שבו אדם או קבוצה או עם נכנסים ללופ עם עצמם (עגל=עיגול=לופ) ולא מצליחים לצאת מהחולשה, מההרגלים הרעים, מהבחירות השגויות, ושאר ירקות מרים, הרי שיש כאן במדרש אמירה נהדרת חיה וחזקה: שאין דרך פרונטלית בעצם לצאת מלופ שכזה, כי החוויה לא משאירה מקום להסתכל על עצמה, אלא אם כן חוזרים לאמא, למה שהוליד את התקיעה. הרעיון הוא להתרומם כל הדרך אחורה ולמעלה לתיקיה הראשית. לאפ פולדר.

אז מה הרעיון של הפרה האדומה?

פרשת פרה אדומה באה לטהר את החוויה המצמצמת של הפגישה עם המוות והכיליון. בפשט, טמא המת, כלומר מי שנגע, נשא או היה באהל המת אינו יכול להיכנס לחצר אהל מועד, לבית השם. איך יכנס כשהוא סגור ומבועת ומכותר בחוויית התבוסה של הגוף? אז הוא צריך להיטהר באפר של הפרה האדומה.

גם כאן קשה לפספס את היפוך האותיות. מפרה לאפר. אנחנו מדברים על הרצון לפרות. להפרות. על החשק התמים חסר העול. על התשוקה לחיים. על המתח הבלתי נסבל הזה בין העוצמה האדירה השופעת והמפוארת (פרה אדומה) של החיים עלי אדמות לבין השאיפה של כל מה שחי לחדול ולהתכלות.

את הפרה האדומה שמסמלת את כל זה, אני צריך לשרוף, לצרוף, בשביל להגיע למצב הצבירה ולתודעה של אפר. של אלף פר. לפריון הקוסמי הקדום, לרעיון של הפריון. אפר אותיות רפואה. הרפואה מעצם הכיליון, היא לכלות בעצמי ומעצמי את כל מה שחולף ומתכלה ממילא.

למות ולהיוולד בתוך החיים

אם כך, בין פרה לאפר, יש היפוך של מה חשוב וממה מתחילים. יש כאן סוג של מיתה ותחיית המתים. אני ממית כל מה שהוא חי פורה ומושך בעיני, בשביל להיטהר מטומאת המת, כלומר מהאנרגיה של המוות שמחכה בסופו. אני ממית את החי שסופו כיליון, בשביל לפתוח ערוץ לחי החיים.
וזה כנראה זה מה שרש"י מביא, שהשטן ואומות העולם שואלים: מה טעם יש במצווה הזאת של פרה אדומה? למה לשרוף את החיים? איזו טיפשות זאת? כי בשכל האנושי נראה שזה לא יביא שום דבר, השיגעון הזה. אבל דווקא ה"שיגעון" הזה מסוגל לקחת את טבע הלקיחה האנושי לטבע של משה. לענווה. להקשבה. ללקיחה של חכמה והשראה. לכן היא נקראת: פרת משה, כי הפריון כאן הוא אחר לגמרי. ההפריה שונה בתכלית.


"והזה את דמה נכח פני אהל מועד"

כל הקרבנות קרבים בפנים, בחצר אהל מועד, באינטימיות שבין הכהן לאלוהיו. חוץ מזה של הפרה האדומה, שדמה שנזרק מחוץ למחנה, מתוך חיי החולין הגמורים, ומתוך כך הוא מכפר על החוץ ומושך את החוץ פנימה. אנחנו מדברים על תיקון של המרחב החילוני ביותר. תיקון שבא מחיי החולין, מחיי המעשה. על הפיכה של המרחב הציבורי למשכן השם. ולכן נכתב: נכח פני אהל מועד. נותנים כאן הנכחה לפני אהל מועד.

חושך הוא סימן בדוק לאור

הפרה הזו שמטהרת את הטמאים, מטמאת שלושה טהורים שעוסקים בה: את הכהן הזורק את דמה. את זה ששורף אותה לאחר שנזרק דמה. ואת האוסף את האפר. כלומר, עד שנזרק דמה אל נכח פני אהל מועד, הפרה האדומה לא מטמאת אף אחד. רק משניתנה נוכחות לאהל מועד במרחב הפתוח (הנכחת פני אהל מועד), הפרה מתחילה לטמא.

יש לנו כאן סוג חדש של אנרגית מוות וטומאה, שמקבלת נוכחות רק משנחשף הפער שבין אהל מועד לשאר העולם. פער, שכל מי שמתעסק איתו, טעון היטהרות. יש כאן בעצם הבנה חדשה של כל מושג הטומאה, שזה לא עונש או אות קלון, אלא סימן בדוק לזה שאתה בדרך הנכונה. שאתה בדרך. ושהחושך הזה שאתה רואה עכשיו הוא סימן בדוק לאור הרבה יותר גדול שאתה הולך לראות. הכל הפוך.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *