דברים שלקחתי מהקיץ – השיחה המלאה

"הייתי רוצה חברה שמקדמת יושרה, שבה זה לא הקשרים זה הכישורים, שלהגיד תודה זה לא להיות חלש, שלהיות אדיב זה לא להיות פרייאר, שלהיות עדין זה לא להיות לוזר, ושלהיות רומנטיקנית או נאיבית, זה לא הפוך מלהיות פרקטית". דפני ליף בשיחה בבית ליבא על ייאוש, תקווה ומה שביניהם
דברים שלקחתי מהקיץ – השיחה המלאה

לפני מספר חודשים התארחה בבית ליבא דפני ליף, לשיחת עומק אינטימית שניסתה לפצח את האישיות מאחורי מחאת האהלים, והאקטיבית הרעיונית והחברתית הבלתי נלאית. קטע קצר מתוך השיחה העלינו בעבר, וכעת לרגל עלייתה לאוויר של סדרת רשת חדשה, שנכתבה וצולמה על ידה עבור "ליבא", המתעדת יזמים חברתיים, כמו גם צאת סרטה החדש "לפני שהרגלים נוגעות בקרקע", אנו שמחים להעלות את השיחה המלאה.

לשאלה כיצד היא מסתכלת ממרחק הזמן על קיץ 2011, ענתה: "אני כבר לא יודעת להגיד מה חוויתי אז, עברו כמה שנים… החוויה שלי את הקיץ הזה משתנה כל הזמן. אחרי אותו קיץ הבנתי שאני לא באמת זוכרת. העומס של המידע היה כל כך גדול, והחוויה הייתה כל כך עצמתית, שלא הייתי מסוגלת להכיל את זה באותו רגע. כל ניסיון להכיל את זה בבת אחת, יש בו שגעון גדלות. אתה משליך על כל מיני דברים שאתה מבין את הגודל שלהם… כיום איבדתי איזשהי יומרה שכנראה הייתה לי באותה תקופה, לומר מה הציבור, מה העם, חווה", ומוסיפה, "אני חושבת שחלק מהאתגר של כל מסה קריטית, זה שהפרט הולך לאיבוד. מהבחינה הזאת, אתה יודע, מדובר בחכמת הבדיעבד, אבל זו הייתה מערכת כאוטית לחלוטין. ברגע שזה נהיה ענק, אנשים הלכו לאיבוד. עברתי תהליך של התמסרות, ובתוך התהליך הזה, ברור שהלכתי לאיבוד מדי פעם. זה טבעי וזה נורמלי"

לפני כמה שנים, מאות אלפי אנשים הלכו אחריך לאיזשהו מקום…

"הם לא הלכו אחרי, הם הלכו אחרי עצמם".

אחד הדברים שהקיץ ההוא לימד אותה, הוא מה המניעים שגורמים לאדם לפעול: "אני מסתכלת פה על הכסאות הריקים, ויכול להיות שהערב הזה הוא שיעור בשבילי ובשבילך, של 'למה אתה עושה את מה שאתה עושה'. מאיזה מקום אתה פועל, ממקום של צורך בפידבק, או מרצון לעשות את המיטב שאתה יכול? אני חושבת שהעצמה של האוהל ברוטשילד, היתה שהפעולה הזו, הייתה בלתי תלויה לחלוטין באנשים אחרים. היא לא הייתה תלויה בהצטרפות של עוד בנאדם. יכולתי להיות שם גם לבד. היה לי ברור שקודם כל אני עושה את זה לעצמי, שהאוהל הה הוא החופש שלי".

לדבריה, לא דמיינה שהמחאה תגיע לממדים הללו: "בשום אופן לא היה לי וויז'ן של הרגע שבו זה גדל. כל מה שראינו לפנינו בהתחלה זה איך מחזיקים פה מעמד בסוף השבוע, ואז ההבנה שזה לא נגמר, שזו צלילה פנימה. אבל אני מאמינה שכן היה המקום הזה שלא היה מוכן להתפשר על בערך, אתה מאמין שיש קסם, אף אחד לא רוצה להיות בינוני, להיות בורג. גם אם נעזוב את המושג בינוני, אפשר לדבר במושגים של תכלית

עד כמה אנחנו נוכחים?

"זו שאלה טובה, אנחנו יצורים של הרגלים. זה נורא קשה 'להיות שם' כל הזמן. אני עובדת בתור עצמאית, זה אומר שאני חייבת להיות נוכחת, אבל גם אדם שכיר צריך להגיע עם אותם רמות אנרגיה לעבודה, ומאלץ את עצמו מכורח האינרציה לעשות דברים. בירוקטיה זה סיוט. שגרה זה מוות.

אתה יודע למה אני אוהבת ללכת לבנק? כדי לראות את הדברים הקטנים שהעובדים שמים בעמדה שלהם, תמונות משפחתיות מטיולים, סימנים אישיים. אתה רואה שאנשים מנסים להביא תזכורת למשהו בהם, וזה משנה את איך שאני מתייחסת לאדם שמעניק לי את השירות, שהוא לא סתם פקיד, שהוא איש שיש לו עוד חיים. זה מדהים בעיני"

הקיץ ההוא, שינה אותך?

"כן, הוא שינה אותי. אכפת לי מהרבה יותר דברים. אני כבר לא יודעת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. לפני זה הייתה לי תוכנית – רציתי לזכות באוסקר. אחריו כבר לא. הקיץ הזה היה מאורע מחולל בחיים שלי, אני כנראה אמשיך להיות בדיאלוג עם האירוע הזה עוד הרבה מאד זמן".

"אני הרגשתי, באותו קיץ", היא אומרת, "שזו הייתה תקופה שאיתגרה לי את כל החושים, את כל הגבולות, את כל המוסר, את כל החושים. יחד עם כל זה אני מרגישה שהייתה לי זכות להיות ברגע של התרוממות רוח.  היה שם איזשהו רגע בו ראיתי אפשרות ל'מה יכול להיות פה', רגע של יכולת של אנשים לעמוד ביחד, של יכולת של אנשים לדבר בעד, של יכולת של אנשים לא לדחוף אחד את השני בהפגנות, רגע של רצון אמיתי של אנשים לשפר. היה לי שם רגע של ידיעה אמיתית שאפשר, שאפשר לחיות ככה. ראיתי את זה. אחרי זה הוא נעלם, אבל עד היום אני מתגעגעת לרגע הזה. זה לא קשור אלי, זה לא 'אני' עם התפקיד שהיה לי שם, עם המקום שלי בתוך המערבולת. הדבר שהכי נהניתי הוא לצעוד אחרי ההפגנות. יש בי געגוע לרגע הזה של הביחד לזה שאתה פוגש אנשים שיש להם ניצוץ בעיניים, שהם מאמינים שמשהו יכול לקרות. להשתנות. אני קצת מצטערת עבור הפוליטיקאים שבילו את הקיץ הזה בלהיות פרנואידים, בלנסות להתנגד לדרישות, בלנסות למסמס את הכח האזרחי הזה, כי הם הפסידו את אחד הרגעים הכי יפים שאני חוויתי בתור ישראלית".

לא מזמן חזרת ממסע תחנות ישראלי מעניין…

"אני מסתובבת הרבה בארץ, ואני פוגשת הרבה אנשים. ולפעמים יש תחושה שמחלחלת גם אלי, 'אולי אין עם מי לעבוד?', זו תחושה של ייאוש. ישבתי עם חברה שהיא גם מוזיקאית, יעל דקלבאום, שהתכוונה לצאת לסיבוב הופעות, ואמרתי לה 'בואי נעשה את זה ביחד, נהפוך את זה למסע חברתי מוזיקאלי, נצא בשיירה למסע של חודש וחצי, ארבעים תחנות, ובכל מקום נקים אירוע. נשאל אנשים מהו החלום שלהם בנוגע לחברה הישראלית'. זה יכול להישמע ניו אייג'י, אבל ה קרה לחלוטין. עשינו גיוס המונים, יצאנו באמצע ספטמבר, בכל מקום פרקנו ציוד, עשינו אירוע, הייתה הופעה, שידרנו הכל בלייב, היו לנו 11 צופים בדרך כלל, שהחזיקו 10 דקות. אבל היה ציבור שבא. לפעמים עשרה אנשים ולפעמים שלוש מאות. קראנו למסע 'הדרך הביתה'. היה מדהים ומלמד, וחיבקו את זה בכל מקום. היה כח אינטרציה למסע עצמו. בכל מקום מצאנו חברים. אין לי ספק שאם לא הייתה הסלמה בטחונית באותה תקופה, היו מצטרפים עוד. זה היה עבורי שיעור מאד גדול, כי זה היה מקום של לבוא ולהקשיב. כששאלנו אנשים מה הם רוצים, הרבה דיברו על דרך ארץ, הרבה דברו על רצון לאחדות, לא לאחידות, לא להדבקה, אלא על להיות יחד. מעט מהישובים שלא ביטלו תוך כדי ההסלמה הזו, מהחברה הערבית למשל, דברו הרבה על הכרה, ועל שותפות, ועל רצון להיות חלק מהמארג החברתי הזה כאן, בזכות ולא בחסד. הרבה אנשים דברו על יוקר המחיה, על רצון בעתיד, על דאגה לדור הילדים. מדי פעם מישהו לחש את המילה שלום, ממש בשקט. ולא מעט גם  נאבקו בזה, לא להגיד את החלום, לא להתאכזב. 'למה זה טוב? זה לא יקרה!', מה, אתם מחויבים למציאות כל הזמן? אני הבנתי שאני רוצה לעשות את זה עוד הפעם".

מה היית רוצה הלאה, ומה, באופן ריאלי, את חושבת שיקרה?

"מה הייתי רוצה הלאה? הייתי רוצה שנמצא ייעוד למקום הזה יחד, שנמצא חלום משותף שמסוגל להכיל שוני. הייתי רוצה חברה שמכבדת יושרה, שמקדמת יושרה, שבה היושרה והשפע נמצאים באותו הטור, שזה לא הקשרים זה הכישורים. שלהגיד תודה זה לא להיות חלש, שלהיות אדיב זה לא להיות פרייאר, שלהיות עדין זה לא להיות לוזר, ושלהיות רומנטיקנית או נאיבית, זה לא הפוך מלהיות פרקטית. ומה אני חושבת שיקרה? מה שנבחר.

מדינת ישראל היא מקום קטן, יש בה אינטימיות, לפעמים מכאיבה עד שאין לך מקום לזוז. אבל גם יש בזה משהו יפה, זה גודל שלא מאיים, לך תייצר שינוי עם שלש מאות מילון אמריקאים. פה יש שמונה וחצי מילון איש. זה אפשרי. מישהי אמרה לי במסע "הפסקנו לסמוך על החוויה האישית שלנו". וזה נכון. אני חולמת על חברה שמבססת על אמון, ועל חופש".

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *