רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

פרשת השבוע הנוכחי קסומה מהרבה בחינות. זו פרשה שמבצעת "הרמת מסך". במקור מדובר במושג בחשבונאות, שקשור לחוק החברות. אבל הוא קפץ לי השבוע בהקשר לפרשה – "הרמת מסך" – פתאום רואים מה קורה מאחורי הקלעים. מה שמדהים – בני ישראל לא יודעים שכל זה קורה, באותו רגע זה לא נחשף בפניהם אלא בפנינו, בזמן אמת חיו את חייהם ולא ידעו מה מתחולל ברגעים אלה במישור אחר לגמרי. לכו תדעו מה קורה עכשיו במקומות אחרים ומשפיע על חיינו מאוד.

אז מה בעצם קרה שם? בואו נקצר את העלילה: בלק מלך מואב מפחד, אומה צעירה עם בשורה חדשה מתקדמת לעבר הארץ שלה ויוצרת באזז במזרח התיכון. יש מכשף ושמו בלעם, שבלק קורא לו, ומבקש – תקלל לי את העם הזה. גישה קלאסית של אויבנו, אגב, למה שלא יבקש ממנו לברך את העם שלך במקום לקלל עם אחר? מסתבר אויבי ישראל מעדיפים לפגוע בישראל גם במחיר פגיעה בעצמם לכולנו לא יהיה במקום נושא חיובי שיועיל לכולנו ביחד.

מכל מקום, בלעם נשכר לצורך אותה משימה, אך במקום לקלל הוא נותן רשימה של ציטוטים מופלאים אודות עם ישראל, ועליהם נעבור בשיעור זה:

בלעם – נבואה ראשונה (טייק 1)

וַיְהִי בַבֹּקֶר–וַיִּקַּח בָּלָק אֶת-בִּלְעָם, וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל; וַיַּרְא מִשָּׁם, קְצֵה הָעָם.

האור החיים: והודיע הכתוב שלא גילו להם אלא קצה העם, לא פינת הצדיקים וגדוליהם.
כלומר, בלק לקח את בלעם לצפות בשולי העם.

וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר:  מִן-אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ-מוֹאָב, מֵהַרְרֵי-קֶדֶם–לְכָה אָרָה-לִּי יַעֲקֹב, וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל.  ח מָה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה אֵל; וּמָה אֶזְעֹם, לֹא זָעַם ה'.  ט כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ: 

הוא נוגע כאן בעומק, בשורש התכונות שלנו כעם. זו ברכה שאומרת מה אנחנו אמורים להיות. והוא שואל- איך אני יכול לקלל מה שהקב"ה לא קילל? איך אני יכול לזעום על עם שה' לא זועם עליו?

אבל מה הוא כן יכול לומר חיובי?

כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ

מעניין לארות שרש"י מפרש פסוק זה על שם העבר, ואילו הרש"ר על העתיד:

רש"י: אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו, על ידי אבות ואימהות.

רש"ר: כדרך שמקומות מרוחקים מתקרבים זה אל זה לעיני הצופה ממרום, כך הדבר גם בזמנים. המתבונן בהיסטוריה – תוך כדי התעלות על תקופתו – סוקר מאות שנים בסקירה אחת. העם הזה עתיד להשיג את חזון ייעודו. הדבר לא יהיה בעתיד הקרוב, אבל במסגרת התפתחות העתים, העתיד איננו רחוק.

כלומר, אומר הרש"ר: מה זה מאה שנה לפה, מאה שנה לשם? אני רואה היסטוריה, רואה עבר, רואה עתיד, ומקבל פרופורציות. צריך להסתכל על ההתרחשויות ממעוף הציפור.

הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.

בלעם עומד היום מול עם ישראל ומכריז הכרזה שתהדהד מאז ועד היום: "הן עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב". האם הוא בירך או קילל את העם? האם זה משפט שגוזר על עם ישראל בידוד בינלאומי ואנטישמיות תמידית, או ייחודיות נצחית ומציאות אחרת מכל העמים?

דורות של פרשנים עסקו בשאלה הזו ובגבולות בין ישראל לעמים, בין סגירות לפתיחות, בין גזענות לבין עצמאות רוחנית ועוד ועוד. הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (המכונה הנצי"ב) הסתכל על הפסוק לא כקללה או ברכה, וגם לא כהבטחה נצחית, אלא כאתגר. כך הוא הסביר אותו:

הן עם לבדד – ישכון: כלומר, אם העם ישמור על זהותו ומורשתו, הוא ישכון, הוא יתקיים.

ובגויים – לא יתחשב: כלומר, אם הוא ינסה לחקות אחרים ולהיטמע לגמרי בגויים ולשכוח מהמשימה שלו, לא יתחשבו בו, הוא לא ייספר.

מעניין לראות שהמשפט הזה חזר שוב ושוב בראיונות עם רבין. אך היכן זה מתחיל, כך הוא מספר:

"בשנת 1972, כשהייתי שגריר ישראל בארצות-הברית, נתבקשתי על-ידי הנשיא שז"ר לבוא אל הרבי מליובאוויטש ביום הולדתו השבעים, ולהביע איחולים חמים בשם שז"ר ובשם מדינת ישראל".

רבין הצבר, הפלמ"חניק והקיבוצניק היה רחוק מהמחוזות הללו, אך בכל זאת הלך, ונכנס אל הרב ל"יחידות" מה שהוא הגדיר כ"ראיון פרטי": "במהלך ביקור זה, התקבלתי לראיון פרטי אצל הרבי. הראיון ארך ארבעים וחמש דקות, ונושאים שונים עלו לדיון. את הראיון פתח הרבי בשאלה שהופנתה אלי: האם אין אני, כנציגה של מדינת ישראל, חש בודד בין 120 האומות והמדינות השונות המיוצגות בוושינגטון?

בהמשך השיחה הרבי פיתח את הרעיון הטמון בבסיסו של הפסוק 'הן עם לבדד ישכון'. עם ישראל, אמר הרבי, תמיד יהיה בודד בין כל העמים. אך לא באופן שלילי, אלא חיובי. זהו סוד הישרדותו המופלאה. במשך שנות דור, גם כאשר לא היתה לנו מדינה משלנו, העם היהודי שרד והמשיך להתקיים. למרות האינקוויזיציה, הגירושים או הפוגרומים. סוד הישרדות זו הוא ה'לבדד ישכון' – הדביקות במסורת, בתרבות ובתורה שלו".

בהרבה מכתבים שהן מחליפו אחר כך, או מסרים שעברו ביניהם, שוב ושוב חזר הפסוק הזה. בראיון אחר אמר רבין אחרי שנים

"יצאתי עם המון השראה מהראיון ההוא, והבנתי שאני, בתור שגריר, למרות שתפקידי הוא לקיים יחסים טובים עם מדינות זרות, חייב להבין ולהניח כמושכל ראשון, כי העם היהודי הוא 'עם לבדד ישכון' ומשום כך אין לשים את מבטחנו בשום ברית עם אומה כלשהי מאומות העולם".

מה שמעניין הוא שאחרי כל ההתכתבויות, כל המסרים וכל האזכורים של הפסוק הזה, מי שיסתכל על נאומי רבין סבי הסכמי אוסלו וסביב הסכם השלום עם ירדן, יראה נאום שמכריז "לא עוד עם לבדד ישכון" אנחנו רוצים נורמאליות. להיות כמו כולם.

בלעם מסתכל עלינו וממשיך:

מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, וּמִסְפָּר אֶת-רֹבַע יִשְׂרָאֵל;

עפר יעקב – "כחול אשר על שפת הים" – יהיו רבים.

רש"י אומר יותר מכך, שמדובר בעם שאפילו מחול עושה קודש, תרתי משמע: אין חשבון במצוות שהם מקיימים בעפר: לא תחרוש בשור ובחמור, לא תזרע כלאיים, אפר פרה ועפר סוטה וכיוצא בהם.

ומתוך כזה שבח מתקדמים אל הפסוק הבא:

תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ. 

אור החיים: אלו דברי עצמו ולא דברי רוח הקודש.
בלעם אומר "אני רוצה למות כמוהם", למעשה הוא מקנא בתפיסת הנפש היהודית של עולם הזה ועולם הבא.

לסיכום חלק ראשון – בלעם מצביע על ההבדל בין עם ישראל לעמים אחרים, על תפקידו בהיסטוריה, על ייחודו, על הלבדיות שלו. אבל יש כאן בעיה- לא בשביל זה בלעם נשלח.

התגובה של בלק?

וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, מֶה עָשִׂיתָ לִי:  לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ.  יב וַיַּעַן, וַיֹּאמַר:  הֲלֹא, אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ה' בְּפִי–אֹתוֹ אֶשְׁמֹר, לְדַבֵּר.  יג וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק, לְךָ-נָּא אִתִּי אֶל-מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם–אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה, וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה; וְקָבְנוֹ-לִי, מִשָּׁם.  יד וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים, אֶל-רֹאשׁ הַפִּסְגָּה; 

בלק מתעצבן ולוקח אותו למקום אחר לקלל ממנו. מקום שגם ממנו ניתן לראות חלקית את העם ("אפס קצהו") אולי משם זה יצליח. וכאן מתחילה הנבואה השניה.

בלעם – נבואה שניה – (טייק 2)

וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר:  קוּם בָּלָק וּשְׁמָע, הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר.  יט לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, וּבֶן-אָדָם וְיִתְנֶחָם; הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה, וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה.  כ הִנֵּה בָרֵךְ, לָקָחְתִּי; וּבֵרֵךְ, וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה. 

בלעם מסביר לבלק שהקב"ה כבר בירך את העם הזה ולא יתחרט על הבחירה בו, אי אפשר לשנות זאת. וכאן מגיע אחד הפסוקים המרגשים:

לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל; ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ.

בואו נזכור מה קרה בפרשות הקודמות. הרבה כשלונות היו שם, דברים מאד לא נעימים: המרגלים ודיבת הארץ, המתלוננים והרצון לחזור למצרים, מחלוקת קורח ועדתו, משה והסלע. נגזרים שם עונשים קשים. לא פשוט. בא, לא פחות ולא יותר, האויב, דווקא הוא מזכיר לנו כמה אנחנו טובים ואהובים. בלעם עושה מה שלנו קשה לעשות ביום יום, להבין על המאקרו ולא על המיקרו. על הגישה הכללית, ולא על המקרים הפרטניים.

הפרשנים יוצאים מגדרם:

ה"כלי יקר" (הרב לומשיץ, פולין) – "אתה לקחתני שדה צופים להיות צופה ומביט באוון ובעמל שלהם, מה אוכל להביט אם ה' לא הביט בהם עמל ואוון? ואפילו החוטאים ההם לא כפרו באלוקים לגמרי אלא שיתפו שם שמיים לדבר אחר, כי לכך נאמר 'אשר העלוך', בו', וזהו שנאמר כאן – ה' אלוקיו עמו, ומסר לו ההנהגה להיות ביניהם כמלך, ולא אלוקים ממש. שאף בשעת החטא ה' אלוקיו עמו, לא כפרו בו לגמרי, ותרומת מלך עולם נשאר בו, ותדע שכך הוא"

האור החיים (ר' חיים בן עטר, מרוקו): מביא ציטוטים משיר השירים "כלך יפה רעייתי ומום אין בך". פירוש ש"אין החטא עושה בו מום קבוע אלא לכלוך, העובר על ידי רחיצה והדחה". החטא תוקן, נרחץ ונסלח.

וגם רש"י: "ה' אלוקיו עמו" – אפילו מכעיסים וממרים לפניו, אינו זז מתוכן

מול איום חיצוני יש פתאום אהבה, ביום יום ביחסים כועסים ומשלימים אבל אם יש איום חיצוני פתאום נחשפת הפנימיות, מול בלעם ובלק אלוקים פשוט אוהב אותנו, זאת האמת הפשוטה.

מש מים קרים על נפש עייפה.

ברוח הזו ממש בלעם ממשיך איתנו:

אֵל, מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם–כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם, לוֹ.

האור החיים: "אמר מוציאם ולא הוציאם". הוא ממשיך להוציא אותנו כל פעם מחדש. לא סתם נאמר: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. בחסידות אומרים "אפילו בכל יום יום". יציאת מצרים הוא לא משהו שהיה ונגמר. הוא תהליך. מדהים שבלעם מבין שיציאת מצרים היא פרזנט פרוגרסיב. יציאתמצרמינג.

כִּי לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל; כָּעֵת, יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל, מַה-פָּעַל, אֵל. 

רש"י: כי ראויים הם לברכה, שאין בהם מנחשים וקוסמים.
האמונה של ישראל היא אמונה טהורה, בוגרת. אמונה שלא נותנת דריסת רגל לעבודה זרה ולאמונות תפלות. ה' כל כך איתם – למה צריך קסמים? השכינה פה.

כאן יש פסוק שהפרשנות שלו מאד אישית, מאד אינטימית, לא רק לאומית:

הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא; לֹא יִשְׁכַּב עַד-יֹאכַל טֶרֶף, וְדַם-חֲלָלִים יִשְׁתֶּה.

הנה דוגמית מהפרשה שלנו, ליחס המורכב בין הפסוק לבין פרשנותו. בלעם מתחיל לברך בפרשה את עם ישראל ואומר משפט מפורסם: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא". זה נשמע פסוק מלחמתי, הירואי, של עם חזק ומנצח. הוא קם כמו לביא, מתנשא כמו אריה, ובקיצור מתנער בחוזקה מכל אויביו. גבר-גבר. אבל פה מגיע גם המדרש. רש"י מצטט אותו ומסביר מה זה באמת אומר לקום כלביא: "כשהם עומדים משנתם שחרית – הם מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות: ללבוש ציצית, לקרוא את שמע ולהניח תפילין". גם זה שדה קרב, גם זו ברכה.

לרב צבי מאיר זילברברג יש סדרת שיחות מקסימה שנקראת "שיחות התחזקות", שם הוא מסביר בפסקה יפהפיה:

"המידה היקרה של זריזות, היפך מעצלות, כלל ישראל בני אברהם, יצחקו יעקב יש להם במהותם זריזות דאברהם. וכוח הזריזות הוא סיוע עצום, ובפרט בתחילת היום כידוע מצדיקים שאם קמים בבוקר בבחינה של 'יתגבר כארי' בזריזות זה מסייע הרבה לכל היום, הגוף הולך אחר הראש, והשולחן ערוך מתחיל עם העבודה הזו, 'השכם להורגו' – כמה גדול עניין ההשכמה והזריזות והרצון כסיוע להצלחה, וכשיהודי משתדל לקום בבחינה של השכמה, של עם כלביא יקום וכארי יתנשא, כמה זה מסייע לכל היום".

זו קריאת הכיוון שלו. שמעתי מהרבנית ימימה מזרחי בהקשר הזה שבדורנו, לקום זו לא בעיה. החיים מכריחים אותנו לכוון שעון, לקום לעבודה, לקחת ילדים לגן. להתגבר כארי זה לא לקום בבוקר. להתגבר זה… ללכת לישון. לכבות את הפלאפון, את הוואטסאפ, את הפייסבוק ולהבין שהגוף שלנו זקוק לשעות שינה. בנוסף היא שואלת מה הדברים שעבורם רש"י אומר שצריך להתגבר כארי? זו אותה ציצית מאתמול, אותה קריאת שמע מאתמול, אותם סנדוויצים. איך אפשר להתלהב כל בוקר מחדש מהדברים הללו?

כדי להסביר זאת היא מביאה מדרש לפיו דנו חכמים מה הפסוק הכי כולל בתורה, מה "הכותרת" של התורה?

המדרש מביא ארבעה תלמידי חכמים. כל אחד מהם מחליט שזה דבר אחר.

הראשון הוא בן עזאי, החתן של רבי עקיבא. "תקשיבו, זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. (בראשית) הכלל הכי גדול הוא, שכל אדם נברא בצלמו של הקב"ה ".

אכן פסוק חשוב מאד, אך הוא לא הפסוק הכי כולל.

החכם השני הוא בן זומא. "מַצינו כלל גדול יותר", הוא אומר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹקינוּ, ה' אֶחָד".

אלה המילים שאמר רבי עקיבא לפני שהוא הוציא את נשמתו. "אחד" – גימטריה אהבה. יהודים לאורך הדורות מתו והפסוק הזה על שפתותיהם. ועם זאת, לא, זה לא הפסוק הכי כולל.

מגיע בן ננס. "מַצינו כלל גדול עוד יותר: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. זה באמת כל יום לקום ולאהוב את מי שנמצא לידך. זה כלל גדול בתורה".

קם רבי שמעון בן פזי ואמר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: (בחשיפה ראשונה ה-פסוק בתורה, קבלו אותו אבל אל תתאכזבו) אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם

מה? מה זה הפסוק המשעמם הזה? הכבש האחד בבוקר והשני בין הערביים?

כן. כי לקום בבוקר ולעשות כל יום את אותו הדבר, זו התורה. קרבן התמיד – זו התורה. החיים האמיתיים הם לא זיקוקים, פרפרים, התעלפויות, וחדי קרן. זה למצוא מתיקות, משמעות וטעם באותם המלאכות שאנו עושים יום יום. השגרה היא האתגר, האפור הוא הוואוו החדש. זאת אהבה, זה קשר, זו תורה.

אז הכלל הגדול בתורה הוא התִּפקוד היום-יומי, "הדגל שלי הוא אתמול, היום וגם מחר". בכל יום.

עמד פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי.

בלק שוב מתעצבן, גם לא לזה הוא מתכוון, ולכן הוא לוקח את בלעם למקום אחר:

וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, גַּם-קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ; גַּם-בָּרֵךְ, לֹא תְבָרְכֶנּוּ.  כו וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-בָּלָק:  הֲלֹא, דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, כֹּל אֲשֶׁר-יְדַבֵּר ה', אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה.  כז וַיֹּאמֶר בָּלָק, אֶל-בִּלְעָם, לְכָה-נָּא אֶקָּחֲךָ, אֶל-מָקוֹם אַחֵר; אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים, וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם.  כח וַיִּקַּח בָּלָק, אֶת-בִּלְעָם, רֹאשׁ הַפְּעוֹר, הַנִּשְׁקָף עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן

נבואת בלעם – נבואה שלישית – (טייק 3)

וַיַּרְא בִּלְעָם, כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְלֹא-הָלַךְ כְּפַעַם-בְּפַעַם, לִקְרַאת נְחָשִׁים; וַיָּשֶׁת אֶל-הַמִּדְבָּר, פָּנָיו. וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-יִשְׂרָאֵל, שֹׁכֵן, לִשְׁבָטָיו; וַתְּהִי עָלָיו, רוּחַ אֱלֹהִים.

וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר:  נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן.  ד נְאֻם–שֹׁמֵעַ, אִמְרֵי-אֵל:  אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם.  ה מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. 

רש"י: וישא בלעם את עיניו – ביקש להכניס בהם עין רעה. אבל – וירא את ישראל שוכן לשבטיו

שוכן לשבטיו – רש"י: ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינם מעורבים. ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אוהל חברו.

מה טובו אהליך יעקב- שוב כותב רש"י: על שראה פתחיהם שאינם מכוונים זה כנגד זה.

למה רש"י אומר את פעמיים? השאלה האמיתית היא למה רש"י אומר את זה רק פעמיים…

קריאת ההתפעלות הספונטנית של בלעם, נחקקה אצלנו עמוק בלבבות, והיא פותחת את סידור התפילה וחקוקה על ארון קודש, ממה הוא מתלהב? ארכיטקטורה? עיצוב? בנייה? גגות? דשא? רש"י מסביר את הצופן – מחנה של המונים, מיליונים, צפוף, חם (כמה השבוע חם וקשה), אנשים שונים, שבטים, הטרוגני, ספקטרום חברתי, 40 שנה זזים יחד ושוב חונים ושוב נוסעים, יודעים להפריד בין רשות הרבים לרשות היחיד, שומרים על צנעת הפרט, חברה בריאה, טהורה, בלי חטטנות יתר אצל האחר, יש לכל אחד זכות לפרטיות, יש צניעות, יש אצילות, יש גבולות, יש פרטיות. זה מרשים אותו והקריאה הזו וצאת מאליה מפיו.

חז"ל מסבירים לנו שבלעם מגיע מתרבות של עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, מתרבות של פריצת גדר והוללות, והוא לראשונה רואה תום וצניעות ופשטות יופי חן טוהר:
"בלעם הביט בהם ויצאה עינו כנגדם, שלא היה יכול לגעת בהם, התחיל אומר: מי יכול לגעת בבני אדם אלה? מכירים את אבותיהם ואת משפחותיהם, מכאן למדנו שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל" (מדרש רבה)

בניגוד תרבות ממנה בא, כאן כל ילד יודע מי אבא שלו ומי אמא שלו. הם לא חיים בכאוס מוסרי. איזו אומה מופלאה. היה כאן "תכנון ערים" ששמר על צניעות ועל מרחב אישי. שנים לפני הביטוי "הדשא של השכן ירוק יותר" – בלעם מברך את המציאות שבה לא מקנאים בדשא של השכן, פשוט כי לא מסתכלים עליו.

בדורנו אחד המושגים הכי מדוברים הוא "הזכות לפרטיות" מחברות הענק כמו פייסבוק וגוגל, ועם זאת, אנחנו לא מפסיקים לספק להם מידע. הרבה פעמים אנו מצלמים תמונה סתמית, ופייסבוק כבר מציגים לנו אותה בפיד, ומבקשת מאיתנו לפרסם. והתמונה בכלל פרטית. כל המטרה של הרשתות החברתיות היא לטשטש את הגבול הזה. לגרום לנו לחיות את חיינו בתוך המכשירים. מילא, אנחנו כמבוגרים מבינים את זה, אבל כמה קשה להסביר לילד, "לא, את הדבר הזה לא כדאי לך לשתף. לא כל תמונה או מחשבה ראויה לפרסום, יש דברים שיכולים לפגוע בך".

פסיכולוגים מדברים על חרדה שנעשתה נפוצה בעקבות טכנולוגיה זו: – FoMO ראשי תיבות של Fear of Missing Out הפחד הגדול להחמיץ משהו אם נתנתק קצת מהמכשירים. ראיתי מאמר חכם של הרב נתנאל אלייב מעלי, שטוען שכנגד הפחד הזה עלינו לפחד להחמיץ משהו הרבה יותר גדול – את התרקמות הקשר העמוק בינינו לבין בני זוגנו. את מה שקורה בחיי הילדים שלנו. יבוא "פחד" זה ויגרש את הפחד השני.

עוד משהו על אוהלים ופרטיות, ודווקא מהעיתון האמריקאי  "וושיגנטון אקסמיינר": מלחמת תרבות קטנה פרצה בגלל הפילוסופיה של סגן הנשיא מייק פנס שהחליט שהוא לא נמצא באירוע שבו מגישים אלכוהול אם אשתו לא נמצאת איתו, ולא יושב לסעודה עם אישה שאינה אשתו. עשו השבוע סקר באמריקה וגילו שהוא לא היחיד, ורוב האמריקאים דווקא מסכימים איתו: רוב הנשים חושבות שלא ראוי לשתות (60 אחוז) או לשבת לסעודה (53 אחוז) עם מישהו שעובד איתך והוא בן המין השני ואינו בן הזוג שלך. 48 אחוז מהגברים חושבים משקה דרינק זה לא מתאים, ו45 אחוז חושבים שגם דינר, ארוחת ערב, עם עמיתה לעבודה זה לא לעניין. "המדיה פשוט בשוק שיש זוגות נוצרים מסורתיים ושמרנים שרוצים לשים גבולות כאלה, זו שוב המדיה הליברלית שלא מבינה את הערכים של אמריקה הממוצעת" – כותב פרשן של הוושינגטון פוסט, "הם תוהים איך סגן הנשיא של המעצמה שלנו יכול להתנהל ככה? והמבקרים הליברלים שלו שאלו בעוקצנות – נו, איך הוא ייפגש עם תרזה מיי מנהיגת בריטניה או אנגלה מרקל מנהיגת גרמניה?".

מסתבר שהויכוח הזה על פתיחות וסגירות ממשיך לללוות את האנושות מאז ועד היום, ויותר מכך, חברות הענק תורמות לכך יותר ויותר.

באחת התמונות המדהימות ניתן לראות את מרק צוקרברג מצטלם בצורה משעשעת לצורך קידום כלשהו, והגולשים גילו בה משהו מעניין: סלוטייפ, זו הדרך של צוקרברג להתגונן מפני דליפת מידע. הוא הניח חתיכות סלוטייפ פרמיטיביות על המצלמה והמיקרופון של הלפטופ שלו. מה הוא יודע שאנחנו לא?

בדקו ברשם הפטנטים בארה"ב וגילו שפייסבוק ביקשה רשות לבדק את הבעות הפנים שלנו ולפי זה להתאים לנו פרסומות. האם אנחנו שמחים או עצובים? לכל רגש אפשר להתאים מוצר אחר. פטנט שני מסתמך על הלחיצה על המקשים, באיזה קצב ובאיזה עצמה. על פי הפטנט החדש, המערכת תאסוף מידע מהמקלדת, העכבר או משטח העקיבה במחשבים ניידים. לחילופין, היא תאסוף את המידע ממשטחי מגע של סמארטפונים וטאבלטים. הרעיון הוא לזהות רגשות על בסיס מהירות ההדפסה היחסית, מידת הלחץ המופעל על המקשים, התנועה (מידע שאפשר להשיג מחיישן התנועה של הטלפון), המיקום וגורמים נוספים.

המערכת אמורה "לזהות סימן או סימנים מסוימים למצב רוח מסוים, או לתגובה רגשית מסוימת לפוסטים ברשת החברתית. לשמור את המידע הזה בשרתים שלה, ולאפשר לאפליקציה אחת או יותר להשתמש במידע הזה, כדי להתאים את המידע שהמשתמש רואה".

צוקרברג יודע את זה, ולכן הוא כיסה בסלוטייפ! הוא רוצה שהאוהל שלו יהיה סגור, אבל שהאוהל שלנו יהיה פתוח…

אנו משיכים עם הנבואה:

כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע ה', כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם.  ז יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים; וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ, וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ

רש"י: וירום מאגג מלכו – מלך ראשון שלהם יכבוש את אגג מלך עמלק.

ותנשא מלכותו – של יעקב יותר ויותר.

בלק מברך אותנו בנצחונות בשדה בקרב.

הרבה פרשנים מזלזלים קצת בבלעם שתפיסת המציאות שלו מוגבלת, ומצביעים על הבדל בינו לבין נביאי ישראל: גם כשבלעם כבר אומר דברים חיוביים על התפקיד העתידי של עם ישראל, הוא מתאר רק ניצחון צבאי מוחץ ("דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל… וישראל עושה חיל"). הוא לא חוזה שלום עולמי או גאולה לכל בני האדם, המקסימום שההיסטוריה יכולה להגיע אליו, לפי הנבואה שלו, היא ניצחון צבאי בשדה הקרב, בתום מלחמה.

נביאי ישראל מבקשים ייעוד אחר, של עולם אחר ומתוקן. לא ניצחון במלחמה אלא ניצחון מול כלל הכשלים האנושיים. הנה כמה דוגמיות מהנבואות שלהם לאחרית הימים: "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד", "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ", "כי מלאה הארץ דעה אם ה' כמים לים מכסים".

"שתום העין" הראייה שלו מוגבלת עין אחת ולא שתי עיניים, העולם הזה בלי העולם הבא, רואה רק לקרוב, קצר רואי, כמו חתן שכולם מברכים אותו ורק אחד אומר לו: נסיעה טובה, קצר טווח, זה גבול ההבנה שלו, אנחנו רוצים יותר

כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ; כרע שכב כארי –

רש"י: יתיישבו בארצם בכוח ובגבורה

רש"ר: כרע שכב כארי – "כולו אומר כבוד". יישוב הדעת. רוגע. אני במקום שלי, כי זה המקום הנכון. אם אתה בטוח בעצמך באמת, את לא נבהל מכל דבר. אתה לא כל רגע בודק מה חדש, מה קורה.

אם הסערה של קיץ 2017 היא הדתה, הסערה עליה דברנו בדיוק בשנה שעברה, קיץ 2016, היתה סערת הרב קרים. אבל אי אפשר כל שבוע להגיב לסערה\תופעה המחדשת. כדאי שנפתח בעצמנו קצת "שכב רקע כארי". לא צריך להיבהל. אייטם בא ואייטם הולך. התופעה העקבית היחידה היא שהתקשות מחפשת תופעות. לזכור את זה יעזור לנו לצריכה תקשורתית קצת יותר רגועה.

וכך הוא מסיים:

מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר. 

מדהים מה שה' אומר לאברהם, ומה שחזר בברכת יצחק( בראשית כז, כט) חוזר כאן – זה המאמר שיסיים את המעמד, מי שמברך אותך ומכבד את שיטתך ומקדם אותך ומצטרף לדרך שלך, הוא ברוך, מובטחת לו ברכה, ומי שמקלל אותך ומי שאויב לשיטה שלך ומי שמנסה לאבד אותך מהעולם – הוא ארור, אין לו עתיד.

יפה לראות שנוחת פה ראש ממשלת הודו שאומר "אתם השראה בשבילי". אנחנו רואים מדינות שמבינות את תפיסת העולם שלנו ומתייצבות בצד הנכון של ההיסטוריה, ויש כאלו שלא.

ובלק?

וַיִּחַר-אַף בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו; וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ, זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים.  יב וַיֹּאמֶר בִּלְעָם, אֶל-בָּלָק:  הֲלֹא, גַּם אֶל-מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר-שָׁלַחְתָּ אֵלַי–דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר.  יג אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב–לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי ה', לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי:  אֲשֶׁר-יְדַבֵּר ה', אֹתוֹ אֲדַבֵּר.  

לסיכום:

עצם הדיבור – נשק לא קונבנציונלי, לברכות, לפסוקים, יש משמעות בעולם, ובעיקר במזרח התיכון.

אנחנו לא יודעים מי אנחנו – אך אויב חיצוני יודע ועוזר לנו להיכר מי אנחנו באמת, אנחנו גם לא יודעים מאחורי הקלעים מה מתרחש מה הסכנות ומה ההצלה שאנחנו זוכים לה.

מה כן יודעים? את מה שבלעם אומר עלינו ולכן כל כך חשוב –

הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא

מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל

כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ;

שיתקיימו בנו הברכות האלה, אנחנו ראויים להן, זה לא ברכות זה תיאור מדויק של המצב שאנחנו אמורים להיות בו ולהגיע אליו.

נפגש בשבוע הבא.

***

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

רוצים עוד? בשיעור משנה שעברה סיון נותנת שלושה סימנים כדי לזהות איש רוח אמיתי. לחצו לצפיה.

***

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר