מהי עבודתנו בחודש אב?

אפשר לעבור ליד חודש אב, להסתגר, להתקפד, להמתין שיגמר, ואפשר לעבור בתוכו, ולתת לאיכויות המיוחדות שלו לשנות אותנו. כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים לעשות עבודה רוחנית, שדורשת מאיתנו בעיקר מודעות. סיון רהב מאיר עם חמישה כיווני מחשבה לעבודה עצמית

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בסוף הדף]

"משנכנס אב ממעטים בשמחה" הוכפל השנה עקב האירועים האחרונים. מנהגי אבלות כלליים התערבבו עם מנהגי אבלות פרטיים. התבקשתי להעביר הרצאה מחזקת לנוער של היישוב "נווה צוף". תהיתי מה לומר להם, מה ניתן לומר במצב כזה? התייעצתי עם ארבעה אנשים חכמים שאני מעריכה, ואלו הם המסרים שהומלצו לי:

  1. שלוש מילים של דוד המלך "עימו אנוכי בצרה". אנחנו אתכם. העם מאחוריכם. חושב עליכם, אוהב אתכם, תומך בכם. סולידריות.
  2. להוציא אותם מ"הכאן והעכשיו", ולהזכיר להם שהם כותבים פרק בהיסטוריה של עם ישראל.
  3. עם לכתם של שלושת בני משפחת סלומון נוצר חלל. ייעצו לי לבקש מהם לקבל על עצמם משהו קטן ופרקטי כדי למלא את החלל הזה, וכמון לעילוי נשמתם. לא רק לחשוב משהו, או להרגיש, אלא לעשות משהו בפועל.

עם המסרים הללו הלכתי לדבר בפניהם, אבל בעצם, המסרים הללו, הם לא רק עבורם, אלא הם רלוונטיים עבור כולנו, תמיד, ובטח עכשיו. מה אנחנו צריכים יותר מהזדהות וסולידריות, מה אנחנו צריכים יותר מלזכור תמיד שאנחנו חלק מסיפור הרבה יותר גדול ארוך, ובטח ובטח שמה אנחנו צריכים יותר מלהוסיף עוד קצת אור ועוד קצת טוב?

השיעור של הערב עוסק בשאלה: "מהי עבודתנו בחודש אב?". יש פה הנחה שיש עבודה רוחנית לכל זמן. יש עבודה שמתרחשת בפסח, יש את העבודה של אלול ותשרי, ויש עבודה רוחנית שצריכה להתבצע בתשעה באב. תשעה באב אינו רק 25 שעות בלתי נעימות של צום ותשוקה לקפאין שחולפות ועוברות כלעומת שבאו, אלא משהו אמור להשתנות בעקבותיהם.

אמר אחד מרבני החסידות שחבל לו שאנשים שואלים "מתי יסתיים הצום?", ולא שואלים "מתי תסתיים הגלות?".

נפרוס פה חמש תשובות שמופיעות במקורות, כל אחת נותנת כיוון לעבודה שכדאי לנסות.

  1. לא לברוח מהכאב

ספר מומלץ לתקופה הזו, של שלושת השבועות, הינו ספרה של הרבנית ימימה מזרחי: "כמים, ליבך". המוטיב שחוזר לאורך הספר הוא "לא לברוח מהכאב". איך מספרת איך אבא שלה וסבא שלה היו מספרים קשיים ותלאות, על הצרות של עם ישראל. היום מרפדים בצמר גפן, משתדלים לא לחשוף ילדים לכאב. אנחנו גם נמצאים בדור שביחס לדורות אחרים אפשר להעניק לילדים ילדות נורמלית, אבל פעם זה לא היה כך. היא ממליצה לכל אישה לחבר את הקשיים האישיים שלה, את ההתמודדויות שלה, לצרות הכלליות, לקושי של עם ישראללא מדובר על: "אוי את עם הצרות שלך שלא מצאת בן זוג או שלא טוב לך עם בן הזוג שבחרת או שחמותך עושה לך קטעים – עזבי את זה, תבכי על צער השכינה, על גורל היקום, על מצבו של עם ישראל, על תינוקות של בית רבן…". הלו, סטופ. הכאב שלך הוא הוא כאב השכינה.

לחבר צרותינו הקטנות לצרה הגדולה, להתאחד עם זה, הצער שלך הוא צער השכינה, "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, הייתה כאלמנה".

מצאתי את הרעיון הזה זה גם אצל הרב קוק:

"שכל הקלקולים הפרטיים באים, רק מחסרונה של הארת החיים הכלליים. חורבן בית המקדש שנטל כבוד מבית חיינו הוא-הוא הגורם שעולמנו נחשך, והנשמות סובלות מצרים ומחשכים"

וגם, בשפה עכשווית יותר, אצל הרב ארז משה דורון, מטובי מנגישי ר' נחמן לדורנו:

"כל השנה אנחנו מבקשים הסחת דעת, נחמה. אבל בתקופה הזו אנחנו נקראים לשים לב לצער, למציאות הלא מושלמת. לא לברוח ממנה, לא להדחיק, לא לעשות הכול רק כדי לא לכאוב, כמו בתרבות העונג המערבית. כן, יש רע בעולם. יש מר. ואנחנו לא מבקשים רק נחמה, הקלה זמנית, אלא גאולה שלמה, מציאות מתוקנת, מושלמת. זה הזמן בשנה בו אנחנו נקראים להילחם על העולם, על מצבו של עם ישראל, שאמור להיות אחר לגמרי. לא סתם נאמר במקורותינו שכאשר אדם עולה לבית דין של מעלה שואלים אותו: 'ציפית לישועה?'. כלומר, באמת רצית שינוי? אנחנו נוהגים לבקש את המקסימום רק בנוגע לנכסים ולממון. בתקופה הזו של השנה אנחנו מבקשים את המקסימום על האהבה, על השמחה, על הבריאות, על הרוחניות".

במובן מסוים, אנחנו מתמודדים עם הצרות הפרטיות, ומנסים לחבר אותם לצרות הרוחניות.

לפני זמן קצר קבלתי בוואטסאפ הזמנה שמבקשת לספר את כל הסיפור הזה. משפחת סלומון, שיושבת שבעה, תקום ביום חמישי לברית מילה, ההזמנה שהם שלחו לברית, מיועדת לכלל הציבור ונושאת את הכותרת:
וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. הם סיימו במילים: "בבואכם נתנחם".

מי שחושב שאין על מה לצום ולהתאבל ולקוות לשיפור…

  1. לנסות להבין מה איבדנו או: געגועיי לגעגועים, כיסופים לכיסופים

כיוון המחשבה השני אומר "בואו לא נהיה צבועים". אם נכנסתי עם כף הרגל היחפה שלי בדלת, שזה מאוד כואב, גם לאבינו שבשמיים כואב? כי בעצם אמרנו צרות פרטיות וצער השכינה חד הם, מה זה צער השכינה ואיך הצרה הפרטית שלי קשורה אליה? למה להשתמש במושג שאנחנו לא מבינים?

ובכן, חלק מהעניין הוא לדעת אנחנו לא יודעים. לדעת שיש יותר. לדעת שהחורבן כפול – גם היה חורבן, אבל גם, יחד איתו, נחרבה הידיעה של מה בעצם נחרב. למה אנחנו מתגעגעים? בניגוד לסלולרי שנאבד, כאן אנחנו לא בדיוק יודעים למה אנו מתפללים.

הרבה יותר קל לנו לדמיין את ה-11 בספטמבר. ראינו את זה קורה. נחרבו שני בנייינים, אבל מה שנהרס זה לא רק בטון וברזלים. ומעבר לאנשים שנהרגו שם, הרוח האמריקאית, הערכים האמריקנים והכבוד הלאומי, ספגו מכה מורלית. ה-11 בספטמבר הוא מוחשי, אבל ט' באב לא מוחשי לצערנו לרובנו.

הרב יוני לביא אומר שאנחנו מגדירים את הטרגדיה באופן שגוי כשאנו מתארים אותה כ'חורבן הבית', כאילו מדובר באובדן של… בניין. זו כמעט משימה בלתי אפשרית להסביר במילים את החיסרון של דבר שמעולם לא זכינו לחוש ולחוות את עוצמת קיומו, אבל צריך להבין שעולם ללא בית-המקדש, אינו עולם שחסר בו בניין נפלא אחד. עולם ללא בית-המקדש הוא עולם שונה לחלוטין. כי המקדש היה הצינור שחיבר בין העולמות הרוחניים, הגבוהים ביותר, לבין העולם החומרי, הגס, שלנו.

נסו לדמיין מצב בו ירושלים היא מרכז דיפלומטי, צבאי, בינלאומי, וכל בוקר כל העולם נושא עיניו לראות איזו בשורה יוצאת מירושלים. מה דבר ה'. וגם בדברים הכי יומיומים, ירושלים נותנת את הטון.

הוא כותב דבר מעניין, שבעבר אמונה הייתה דבר מאד מוחשי. היום מחנכים אותנו "להאמין, להאמין", אבל בעבר פשוט ידענו. זה היה ברור. זה היה מובן מאליו. אנו מתאמצים לחוות, רגעים קצרצרים של נוכחות אלוקית, ללמוד, להתפלל, להתרגש. פעם השתזפנו לאורה. זה היה יומיומי. היום המציאות הגית נראית לנו אמת מוחלטת, ודווקא במציאות הרוחנית קשה לנו להאמין. היא נשמעת לנו כבדה חסרת שחר.

הוא מביא משל שזה כמו שמסבירים לילד שנישואין זה לשלוח מסרון פעם בחודש ולדבר בטלפון פעם בשנה. הילד הזה לא מבין כלום. אין לו מושג מה זה הדבר עצמו, מה זו החוויה המלאה.

זה הזכיר לי את יהודית, הבת הקטנה שלנו, שבהיא בגיל שהיא "רוצה גם". היא אפילו "גם רוצה שיעורים". לאחרונה הילדים בקשו איגלו (או שלוקים, או קפואים, או פופיס או…). כמובן, גם היא רוצה. העניין הוא שאם היא תקבל, הבית כולו יהפוך להיות דביק. אחד הילדים אמר לי: "אמא, תני לה. פשוט אל תגידי לה מה עושים עם זה". אז היא מסתובבת עם זה בבית, מרוצה, ואני עוקבת אחריה וחושבת "הנה הספה נצלה, הנה הוילון ניצל, הנה הרצפה ניצלה"… אנחנו גם לפעמים כמו ילדים שמסתובבים עם איגלו סגור, ואין לנו מושג מה עושם איתו. מה העומקים, מה הרבדים, מה איבדנו.
כך
גם בחדשות בזמן האחרון, אפשר לראות שיש כל הזמן דיבורים, אבל לא על הדבר עצמו, לא על המהות, אלא על מה שמסביב. שבועות שלמים דברו על הכותל, אבל על מה? על קבוצות שרוצות להתפלל שם ועל המשבר עם יהדות ארצות הברית, ואחר כך על הר הבית ועל מגנומטרים. חודש קודם דברו על תורה ועל יהדות, אבל על מה באמת דברו? על הדתה. העולם חג סביב המקום, מבין שיש פה משהו, דורש שמציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, אבל הוא לא באמת מבין מה המשמעות של כל זה.

למה מתגעגעים? שמעתי הגדרה באמת יפהפיה שעשתה לי קצת סדר בעניין. זה היה בטקס ע"ש מרכוס כץ ז"ל, תורם גדול של מדינת ישראל, שייסד עוד בחייו את פרס כ"ץ להלכה, לגופים ואנשים שפועלים בתחום. הרב חיים סבתו, אחד מחברי ועדת הפרס, דיבר שם, הוא ציטט את רש"י ואמר איזה רעיון שלא לגמרי הבנתי, וביקשתי ממנו שישלח לי אותו במייל. תשמעו איזו פנינה –

"רש"י מביא את דברי חז"ל שסולם יעקב רגליו בבאר שבע, ראשו בבית אל, ואמצע שיפועו כנגד ירושלים. וכך גם מבחינה גיאוגרפית. הסברתי שבאר שבע רומזת לעולם הזה, המעשי. שהרי אשל הוא האילן שנטע אברהם להכנסת אורחים, אכילה שתיה לינה, וזה הבסיס של הסולם המוצב ארצה. בית אל כשמה היא קצה הסולם המגיע לשמים. אבל במפתיע ירושלים עיר השלמות איננה נמצאת בקצה העליון של הסולם, אלא דווקא אמצע שיפועו. כלומר שהשלמות אינה מבוטאת בשיא הסולם אלא דווקא ביכולת לאזן בין העולם הרוחני, עולם האידיאלים, לעולמנו, שהרי לשם כך נברא האדם, ליישם את הערכים הגבוהים בעולם המעשה. אמצע שיפועו".

תשימו לב שהרב סבתו, יעקב אבינו ורש"י לא אומרים לנו "לקדש את החול" ולחיות בפסגה רוחנית, אלא שהאיזון הוא בין "בין אדם לחברו" (באר שבע), לבין "בין אדם למקום" (בית אל), והוא נמצא בירושלים, שהיא אמצע שיפועו. איזו הגדרה יפה.

  1. עבודת אהרון הכהן

הכיון השלישי מתייחס לתאריך היסטורי לא מספיק מוכר. שימו לב:

וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל-הֹר הָהָר, עַל-פִּי ה'–וַיָּמָת שָׁם:  בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ.  

אם ניסן הוא החודש הראשון לפי התורה, אב הוא החודש החמישי. לפיכך, א' באב הוא תאריך פטירת אהרן הכהן, כך שכל השבוע הראשון של אב למעשה היווה את ימי השבעה ממנה קמו ישירות לתשעה באב.

מה הסמל של אהרון? אהבה. אהבת חינם. קצת קלישאה, מה זה אומר, מה לעשות עם זה? ר' צבי מאיר זילברברג בספר "שיחות התחזקות" מסביר זאת כך:

"החל מראש חודש אב מאיר לנו אורו של אהרון הכהן, שעבודתו הייתה להשריש בליבם של ישראל עד סוף כל הדורות, האמונה באהבה הגדולה שהקדוש ברוך הוא אוהב כל אחד מישראל. ידוע שאהרון הכהן, כשראה שני יהודים שלא הייתה ביניהם אהבה כראוי, היה הולך ומדבר עם כל אחד, ומאיר לו איך שחברו אוהבו באמת, ועל ידי זה היו מתקרבים ומשלימים…"

מה הייתה שיטתו של אהרן? כותב המדרש:

שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אהרן וישב אצל אחד מהם. אמר לו: "בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו, אומר 'אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו'". הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן ויושב אצל האחר, ואומר לו: "בני ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו, ואומר 'אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו'". הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה, חיבקו ונשקו זה לזה.

ממשיך הרב זילברברג וממשיך בכיוון מדהים ומהפכני:

"זה מעיקרי העבודה שלנו בימים אלה, להתחזק בכל העניינים שבין אדם לחברו. אבל גם כשראה אהרון הכהן יהודי שבור, שמדמה לעצמו שאין אבינו שבשמיים אוהב אותו – היה אהרון מאיר לו איך אבינו אוהב אותו אהבה גדולה, כדי שתהא השלהבת עולה מאליה, אש האהבה, וגם זו עבודתנו בחודש אב".

כלומר, אהרן הכהן לא פייס רק בין אדם לחברו, אלא גם בין אדם למקום. המסר הזה חזק במיוחד דווקא על רקע שבריריות הקיום. אמנם לא הכרתי באופן אישי אף אחד מהנפגעים, אבל הכרתי חברים של חברים. החברה שלנו בנויה ממעגלים מעגלים. זה נכון לגבי משפחת מוכתר מכפר אדומים, משפחת סלומון, היו הרבה מקרי טביעה – ביניהם רמי פייג, יזם הייטק וזוכה פרס ביטחון ישראל, שהציל את בנו, והזמר אמיר פ.גוטמן שמציל את אחייניתו, והיה גם יונתן אלדר נער בן 18 ישראלי שטבע בגיאורגיה, לא הכרתי אותו, אבל הכרתי את המחלצים, ואתמול ראיתי פתאום הודעה שיצא מקיבוץ להבות חביבה אימא ובת שעצרו בצד הדרך, ונהרגו בתאונה. יש לנו חברים שם. כך שגם בלי להכיר אף אחד אישית, מעבר לעניין שמדובר על ימי פורענות, אתה לא יכול שלא להרגיש את השבריריות של הקיום, את הארעיות, כמה כל רגע הוא יקר, קדוש, לא מובן מאליו.

כל המקרים – מחזירים אותנו לעבודת אהרון הכהן. לאהבה בין אדם לחברו ובין אדם למקום, כשאתה מביט על הכותרות, אתה מבין אין זמן לשטויות אחרות. שאנחנו צריכים לאהוב, לחבק, לראות בעין טובה, לוותר בכביש, לוותר בכלל, אנחנו לא יודעים מה יקרה עוד רגע.

אם כבר דברנו על אהרן הכהן, שעשה שלום "בין אדם לחברו ובין איש לאשתו", אנחנו ננסה לעשות שלום בין איש שעדיין לא יודע שזו אשתו. או בקיצור – הגענו לפינתנו, מכתב הרווק/רווקה:

שלום סיון,
אשמח אם תפרסמי את דברי. אני מאמינה ומקווה שדרכך המסר יגיע לאנשים הנכונים ואולי יגרום לקצת שינוי בחיי הדייטים של אלו שמחפשים את שאהבה נפשם.
תודה רבה!
שנזכה לשמחות!
————————–

בחורף האחרון נרשמתי לאתר היכרויות. המחסור בדייטים עשה את שלו ובגיל 29 החלטתי לצאת מאזור הנוחות שלי ולהצטרף לאתר. בימים הראשונים שלי באתר נהנתי לעיין בכרטיסים של בחורים שונים ומשונים. קיבלתי פניות, רלוונטיות יותר ורלוונטיות פחות והאתר גם הודיע לי בכל פעם שמשתמש צפה בכרטיס שלי. מדי ערב צפו בכרטיס שלי 2-3 בחורים וכל כמה ימים קיבלתי הודעות ממשתמשים שונים.

באתר ההיכרויות ניתן לסנן משתמשים בהתאם לפרמטרים שונים וביניהם כמובן גיל המשתמש. שלושה חודשים לאחר שהצטרפתי לאתר חגגתי את יום הולדתי ה-30, המספר העגול הזה שעבור כל רווק ורווקה אינו פשוט לחגוג. החלומות על חתונה והקמת משפחה בשנות ה-20 נגנזים ואת מקומם תופסים לעתים ייאוש – ולעתים תקווה שהנה קרבה לה השעה.

אז עבר לו יום הולדתי ה-30 ובאתר ההיכרויות משהו השתנה. שינוי דרמטי. לא עוד מספר צפיות בכרטיס שלי בכל יום. לא עוד הודעות "היי, אשמח להכיר". מספר הצפיות בחודשיים וחצי מאז שמתנוסס לו "30" ליד שם המשתמש שלי שווה למספר הצפיות בכרטיס שלי במהלך שבוע אחד כשעוד התנוסס לו "29" ליד שם המשתמש שלי.

אין לי רצון להתחיל כאן קרב של "כן, אבל גם הבנות פוסלות בחורים על שטויות". זה ברור. בשני הצדדים יש אשמים אבל בשני הצדדים יש גם קרבנות. בואו נניח בצד את הסיבות השטותיות שלנו לפסילת דייטים ונתחיל להבין מה באמת חשוב לנו ומה סתם משאיר אותנו בלי החצי השני שלנו, חצי שיתכן שהספרה הראשונה בגיל שלו היא 3.

טוב, עד כאן אהרון הכהן ועבודתו ועבודתנו בחודש אב, מיד אחרי פטירתו.

  1. תיקון היחס לתורה

נקודה כבדה יותר, אך מופלאה. מצאתי אותה בכתבים של הרש"ר (הרב שמשון רפאל) הירש, מייסד השיטה "תורה עם דרך ארץ". יש לו פירוש מפורסם על התורה וגם סדרת ספרים פחות מוכרת שנקראת "במעגלי שנה", כתבים שלו לפי סדר המועדים. הרבע האחרון בסדרה מוקדש לתיקון היחס שלנו לתורה. "על מה אבדה הארץ על עוזבם את תורתי"

צריך להבין את הרקע ההיסטורי: הוא היה תושב גרמניה, וחי בתקופה בה קמו התנועות הרפורמיות. התפיסה בבתי הכנסת החדשים הייתה שכבר לא צריך יותר טלית וכבר לא צריך יותר כיפה. ביטלו את השופר בימים הנוראים, הייתה טענה שכבר לא צריך לצום בתשעה באב, כי זו "בגידה במולדת הגרמנית לצום על חורבן ירושלים", התפילה הפכה מעברית לגרמנית, קיצרו את פרשת השבוע, כך שמחזור התורה יגדל ל-3 שנים, ביטלו נישואים וגירושים יהודיים, כשרות, ברית מילה לגרים, ואפילו במקומות מסוימים הייתה גישה להעביר את יום המנוחה ליום ראשון, כדי להתאים לסביבה הגרמנית. הכל חדש ומלהיב ואחר, מי לא רוצה חידוש, והרש"ר הירש מייסד את תנועת "תורה עם דרך ארץ", ובאופן מיוחד ומקורי מצליח להנגיש את היהדות ההלכתית לדור הצעיר בשפה חדשה ובאופן אינטלגנטי. איפה מוצאים חידוש ביהדות? כך הוא כותב להם:

"הבינו, התורה היא היא מציאות חיה ותוססת. רק ההתעמקות בתורה תביא לעירנות רוחנית מתמדת ולרעננות נצחית. אין זה רק לימוד מופשט, הוא מלווה כל רגע ורגע בחיי הפרט. בכל רגע תוכלו להתעורר בהתלהבות מחודשת לקיים את רצון ה', כאילו בפעם הראשונה. התורה והמצוות נועדו לשמור על ישראל מפני קללת ההתיישנות".

והוא מסביר על מה מקוננים בתשעה באב:

"תורת ה' הנשגבה נתפסת כמשהו נחות ובזוי. וכאשר נשמע בתשעה באב את דברי הקינה 'איכה ישבה בדד' נזכור שהחטא העיקרי היה הבורות, העם-ארצות בידיעת מצוות התורה. הרוח והנפש לא ניזונו מאור התורה, ולכן לא היו מחוסנים מפני הפיתויים וקלות הדעת".

ולסיום הוא נותן תחזית היסטורית, עשרות שנים לפני קום המדינה:

"מתקופה לתקופה מניח ה' לעמו לשוב אל ארצו, כדי לנסותו את כבר נתבגר די הצורך בשביל מדינת התורה הנצחית עלי אדמות, אם במשך שנות גלותו למד להכיר את אפסותם של האלילים מעשה ידי אדם, אם כל הניסים שנתרחשו לו במשך שנות גלותו גרמו לו להתמסר ללא סייג אך ורק לתורה, ולהמשיך בהתמסרות זו גם בהיותו שרוי על אדמתו תוך חירות ועצמאות. אך עד כה טרם הוכיח ישראל כי כבר הגיע לבגרות כזאת.

אמנם בהיותו נטול אדמה ומולדת הוא מגלה התמסרות רבה, תוך שמחה וביטחון, לתורת ה'. אבל קיים החשש כי ברגע בו ידמה שהוא עומד על קרקע מוצקה משלו, יתחיל להפריז בהערכת חשיבותה של האדמה, של העצמאות המדינית ושל החירות החברתית, ויתרחק מן התורה וערכיה. הוא יעמיד לרשות התורה היכל מצומצם וסגור, ואילו בחייו הציבוריים ישליט את הערכים האליליים לפי רוח הזמן – וכך ישוב אל אותו החטא, אשר הביא לידי החורבן".

האם זו נבואה? נקווה שלא כמובן, מה שבטוח, זה מבחן היסטורי. האם אתה מאמץ את התורה גם כשטוב לך, או שזורק אותה להיכל מצומצם וסגור?

אני חוזרת לכותרות: האם התורה היא סוג של אלטרנטיבה אמיתית מצידנו? אלטנטיבה תרבותית? האם אנחנו מנסים להשמיע קול בעולם הזה, עולם שדי הולך ומשתגע.

שמעתי הורה שהתראיין בנושא הדתה, הוא היה נגדה אבל אמר: "אני לא כזה קיצוני, לא אכפת לי שהבן שלי ידע מי היה רש"י". ושבתי לעצמי: "מה עם להיות רש"י?". אם אנחנו מסתפקים במינימום של לדעת על העבר, ידע ויקיפדי כזה, מי יהיו רש"י הבא?

האם אנחנו רוצים לעוף קדימה ולתת אלטרנטיבה לעולם?

אם עד היום חשבתי שטראמפ מנהיג את העולם, שהוא האיש החזק באמריקה, גיליתי שלמעשה יש לו מתחרה. עשו סקר מעניין, שזכה להמון כותרת בעולם, מי ינצח בבחירות הבאות בארה"ב אם צוקרברג יחליט לרוץ. ובכן, מאד יכול להיות שצוקרברג לוקח את טראמפ. מי שקצת עוקב, צוקרברג עושה לאחרונה מסע במסגרתו הוא מבקר בכל מדינות ארה"ב.

יותר מכך, אולי בכלל הוא לא רוצה להיות נשיא ארצות הברית, אלא להחליף את אלוקים. בראיון לאחרונה אמר "המטרה של פייסבוק היא להחליף את הכנסיה". להחליף את הקהילתיות, תחושת המשמעות.

האמירה הזו הזכירה לי רעיון ששמעתי מהרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן, הוא דיבר בכנס "בכל לבבך" ואמר שם שבעצם הסלולרי מאפשר לנו להבין דברים שאנחנו אומרים, ולא הבנו אותם עד היום. כשהתורה הגדירה דבקות ברמה של בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך, בשכבך, בקומך, כשאתה הולך בדרך, כשאתה ליד בניך… לא ידענו איך דבקות כזו נראית עד שהסלולרי נכנס לחיינו ונתן לנו דוגמא חיה.

בכל מקום, כשהחיים נראים כך אמחנו צריכים ללמוד לעוף על עצמנו ולהיות אלטרנטיבה גאה.

טוב, ממשיכים, מה עבודתנו בתשעה באב?

  1. א"ב – אלול בא להקדים לתקן התנועה לשפיות סלולרית

אלול עצמו מהווה חודש הכנה, בחודש אב אנחנו בחודש ההכנה לחודש ההכנה. תזכורת שעוד מעט מנקים ומתחילים מחדש. לא כדי לבאס אותנו בצימר, אלא כדי לתת עוד חודש שלם במתנה.

כל אחד ודאי החליט באלל ששל שנה שעברה כל מיני החלטות. באב אתה פתאום נזכר בהן. מתבונן אחורה. לא סתם חודש אב נופל בדיוק על ספר דברים, ספר שמתבונן אחורה, שנותן פרפסקטיבה על שהיה. זה נותן משמעות.

לפני שנה דברתי על רעיון שקראתי לו "התנועה לשפיות סלולרית". והנה, עברה שנה וזה לא קרה. דברתי עם אנשים רבים שצמודים למסכון הקטן או שמושפעים ממנו. דברתי עם מורים ומורות, דברתי עם רווקים ורווקות, אפילו דברתי עם קצינים בגולני,  מה זה עושה לחיילים, מה זה עושה להם כמפקדים שחוזרים הביתה, וכל הודעה עשויה להיות הודעה חשובה. זה באמת האתגר הכי מרכזי כיום. אני עדיין לא מבינה איך לא קמה תנועת נגד תרבותית, איך לא התפתחה טכנולוגיה לשפיות טכנולוגיות. כל האפליקציות מנסות לעשות שדברים יעשו יותר מהר, מה עם לעשות דברים יותר לאט? מה עם אפליקציות שמסננות את המייל ומדרגות אותו לפי סדר עדיפות, שמקפיאות אותו בשעות מסוימות? התפיסה המרכזית של התנועה: המכשיר לא שולט בי, אני שולט בו. אני נשאר אדם גם כשאני עם המכשיר.

אז מה שעשיתי בשעות האחרונות הוא להוריד אפליקציה פשוטה שנקראת:

QualityTime – My Digital Diet

זה כמו יומן אכילה של דיאטה. היא מתעדת את כל התנועות שלך, ואתה מקבל דו"ח בסוף היום. והנה, כבר בשלוש השעות שזה מותקן, נמנעתי כמה פעמים מלבדוק את הבדיקה השגרתית של "מה חדש".

אז כל אחד בתחומו – מה עבודתנו בחודש אב? זה רמוז בראשי התיבות של אב – אלול בא, להקדים.

נסכם את חמש הנקודות:

לתת מקום לכאב ולצרות ולהצליח לחבר בין הצרה הפרטית לכללית. לדעת שאנחנו מתגעגעים למשהו גדול. עבודת אהרן הכהן- עבודת האהבה, גם בבן אדם לחברו, וגם בבן אדם למקום. נקודה רביעית: לתקן את היחס לתורה ולהפוך אותה לאלטרנטיבה תרבותית, ונקודה חמישית: אלול בא. לאפס את עצמנו ולהיזכר מה רצינו.

בשבוע הבא ב"ה י' באב, מבין המיצרים לבין הצימרים, נתייחס לספר דברים, לחופש ועוד. בשמחות ב"ה.

***

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן
***

רוצים עוד? הגמרא מונה שמונה סיבות שגרמו לחורבן, כולן מתקיימות בתוכנו עד היום ואת כולן אנחנו יכולים לשנות.
כולן גם מפורטות בשיעור לתשעה באב שניתן בשנה שעברה: "לא רק שנאת חינם".

***

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. סיוון מדהימה, רבת קסם ,רבת חן, מקרבת לבבות, מלאה בטוב , מענינת, יישר כוח

    שירה מוראל
  2. איך מצד אחד מדברים על נתק מהסלולרי ומצד שני מקימים ווטסאפ על כל השעורים.
    אולי כדי לעודד מפגש עם הון אנושי שווה להימנע מלפרסם בווטסאפ.
    אפשר בהחלט לרכז לספר.

    רחל
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *