בין הקיים למתחדש
לאחר אותה תקופת התגברות דתית בכיתה י', שהייתה בצל הספר "מסילת ישרים" חלה הידרדרות עקבית, דתית ולימודית בחיי הישיבה התיכונית שלי. התסיסה הארוכה של ההתרגשות הדתית, אותה טהרה ותחושת שלווה, התפרקו ברעש קשה. ידעתי שניסיתי, ושנכשלתי. תכונה חדשה הלכה והתבססה בתוכי, בהמשך היא תהפוך לתכונה מכריעה במבנה הנפשי והרוחני שלי, וסופה שתהיה גם התכונה המשמעותית ביחס לחשיבה התיאולוגית שתתפתח בי ותנווט את אופי המפגשים שלי עם העולם הדתי, במובנם הרחב יותר, בתוך תחומי היהדות ומחוץ אליה: סקרנות.
מה פירוש אותה סקרנות? יש צורך לפרק את המושג הזה, כי הוא זה שעומד בין שמרנות להתחדשות, בין האורתודוקסי לליברלי. באופן גס ניתן לחלק המגמות שמובילות את האדם הדתי לשתיים: הראשונה תהיה חיים דתיים כמערכת מגנה, מתוך הכרה כי החיים הפנימיים מצויים כל העת תחת מתקפה – תאוות, ריקות מוסרית, אלימות – ועל כן יש צורך ליצור מערכות תומכות ומגבילות, מזהירות ומכוונות, ואילו האחרת תהיה חיים דתיים כמערכת הבאה לערער את אותן הגנות, מתוך הכרה כי ערעור כזה מוביל לחווה רוחנית מתפרצת, אותנטית ועזה. החוויה המיסטית-דתית היא פרי של אותו ערעור, כמו גם ההתבודדות, הריקוד וההתמסרות. כמובן שיש אזורי ביניים, ויש אפשרות לאזן בין הדברים, ואולי גם חיים דתיים מתוקנים פירושם אותו איזון, אבל במקור המערכות הללו מגדירות אבטיפוס דתי, ובין המודלים הללו נעה המערכת הדתית, מתווכחת ומשתנה. יש צורך במודלים השונים הללו, ויש צורך בהשתנות של הדומיננטיות, במעבר בין תקופות מתגוננות לתקופות מערערות או מתערערות, ובוודאי יש קשר לנסיבות הסביבתיות בכל תקופה. במובן הזה, אין ספק, שכעת, עם הביטחון המדיני, לאחר התייצבות החיים הישראליים, תקופה מערערת מתאימה יותר, או לפחות חיכוך עז בין המגמות, ואכן נדמה שאנו מתחילים לחוות תקופה כזו.
בין האבות לרבנים
מדוע מישהו עובר מאגף אחד לאחר? כיצד אותה מערכת הגנה שחוויתי עם עבודת המידות, האיפוק והזהירות הומרו כמעט באחת בחיפוש קדחתני אחר מענה, התרחקות והתנסות, תחושה ברורה כי בנדודים יש מענה רוחני, כי המרד הוא הרעיון הדתי היסודי ביותר? מדוע אברהם עמד מולי, ולא המודל היהודי הרבני? נדמה לי שאין דרך להתחמק, שוב, מהצורה שבה המבנה הפנימי של כל אחד מאתנו, מבנה הנוצר על ידי גנים, סביבה משפחתית וחברתית ומבנה נפשי של ההורים, תוסס במפגש עם חוויות החיים. ירשתי מאבי את האופי הקשה, את החיפוש והפקפוק, ומאמי את הנאמנות והביתיות, את התמימות והחיפוש אחר שגרה, אבל בשעה שהגוף עצמו נמצא בשעה של מרד פנימי, חיפוש ובלבול, כלומר, בגיל ההתבגרות, ברור ידו של מי תהיה על העליונה. ואכן, האבטיפוס הסוער החל נולד בי, וסופו שלאחר שנים רבות של סערה, ייהפך לתפיסת עולם רוחנית- דתית מגובשת.
מרכז החיכוך ביני לבין הישיבה, מה שיהיה לחיכוך התמידי שלי עם מסגרות, ובתוך כך גם המסגרת היהודית, היה הרצון להרחיב את מנעד האפשרויות של העולם. שאפתי להכיר עוד, לדעת עוד, לראות עוד, לאסוף לשונות ומקומות ומראות. סקרנות, כפי שכתבתי כבר. התכונה הזו, היא שאחראית על כל ההתפתחויות הדתיות, גם בתוך גבולות היהדות והיא מנקדת את הסיפור השבטי שלנו. כיצד אפשר לחשוב על האבות ללא אלמנט ההרחבה, על יוסף, על משה, על דוד המלך או הנביאים, על אבן גבירול או על האר"י? אלמנט ההרחבה מצוי גם באופן מובנה בתוך הליבה הפנימית ביותר של הקיום האורתודוקסי-שמרני: החשיבה ההלכתית. ההלכה נעה מול הזמן, כאשר הזמן משמש ככלי המרחיב את כלי הניתוח והשיפוט שלה, כלי הפרשנות וההתאמה מדגימים את עיקרון ההרחבה באופן מוצלח מאוד. העולם מתרחב ומשתנה, ועל כן גם החשיבה הדתית והתיאולוגית, ההתנהגותית והחברתית צריכה להשתנות, להתלפף שוב ושוב סביב לעולם, לנוע בגמישות ובחכמה. משונה בעיני כיצד מי שמוכן לקבל את עיקרון ההרחבה בהתלהבות כזו ביחס להלכה דוחה באימה כזו את אותו העיקרון ביחס לחשיבה הגותית, לחוויה האמנותית או המיסטית.
השפעת עיקרון ההרחבה
עבורי, עיקרון ההרחבה היה בראש ובראשונה במעגלים שסביבי, בין חברי בישיבה, שהגיעו ממקומות שונים בארץ, ביחס לשכונת בית וגן, ביחס לעיר ירושלים. סופו של אותו עיקרון הוביל אותי למסעות על פני יבשות שונות, במשך שנים, מתוך צמא תמידי להרחבה, בקשה פנימית וידיעה כי אותה הרחבה היא עבודה רוחנית. ברחתי באותם ימים שוב ושוב למרכז העיר ירושלים, מגלה שם את העולם החילוני, או לכל הפחות את ההוויה החילונית הקשורה לתרבות הפנאי – ברים, מועדונים, חיזורים. נסעתי למשחק של נבחרת ישראל בכדורגל, טיילתי בשבתות לעבר הר הרצל, עין כרם, הסטאף, כל המקומות שבהם ומהם אפשר לראות מקומות אחרים. אותו שיטוט הוא ללא ספק אחד מעקרונות ההרחבה, התנועה לעבר הלא מוכר היא בדיוק מה שמאלץ את האלסטיות של העולם הפנימי.
פנחס שדה
מי שתאפשר לי בשנים הבאות, בהתגברות הולכת ונמשכת, לבנות מערך טקסטואלי, אמנותי ורוחני שיעמוד לצד הטקסט הדתי הינה הספרות העברית. ואכן, באותם ימים פגשתי את הספר הדתי-חילוני המשמעותי הראשון בחיי. ספר שהמפגש אחריו עם הכתיבה של הרב קוק הייתה שונה בתכלית, ושבמבט לאחור, היווה נקודת מפנה באותו פרויקט הרחבה. הספר היה "החיים כמשל" של המשורר והסופר פנחס שדה. אוטוביוגרפיה סוערת, הנעה במידה רבה סביב הולדת האני הרוחני- אקסטטי אצל אדם בודד, וסביב הצורה בה אותה זהות יוצרת בדידות, ייאוש, אבל גם התפעמות וחוויה עזה של שפע פנימי. קראתי את הספר במשך לילה בודד בישיבה. ישבתי על כיסא פלסטיק שבור בגבי לקיר הפנימייה. חברי ישנו. הקרע הזה בזמן, אותו לילה ללא שינה, הפך למעין מעבר ייבוק פרטי. עמק שבתוכו נלחמתי עם הדמות הישנה שלי – נער זהיר ומאופק, לבוש חולצה לבנה, ציציות משתלשלות בצדי גופו. נאבקתי עמו, נעזר בפנחס שדה. כשהוא דיבר על שתיקת האדמה, אותה חוויה יסודית של דיבור הקיימת בטבע, מהות כמעט פגאנית, כשהוא דיבר על הרתיעה מהחברה, מהכפייתיות הגלומה באותה חברה, כשהוא דיבר על הצורך לצאת, לנוע לעבר כנען המצויה אי שם לכל אדם, יכולתי לחוש את התנועה בפנים של אותה דמות חדשה.
יכול מאוד להיות שאם הייתי פוגש את כתבי הרב קוק לפני פנחס שדה, חיי היו מקבלים תפנית אחרת לגמרי. אבל כך היה. כשקמתי מהכיסא בשעת שחר מוקדמת, שעה שהעירו אותנו לתפילת שחרית, דבר יסודי מאוד השתנה. ידעתי כי השפה, הכלי הראשוני והיסודי הזה, היא אתר משחרר, שדרכו אני יכול לשרטט לעצמי מוצא. ידעתי אז שדרך השפה אצליח לעצב הוויה רוחנית-דתית משתנה, עצמאית, וגם, יש להודות, פרועה יותר. צעדתי עם חברי לבית המדרש לתפילה, הנחתי תפילין והתיישבתי על ספסל העץ, אבל התפילה הזו, כבר היא, זכתה לאיכות חדשה, שמגיעה תדיר עם השיטוט, ומהווה יחד עמה את השילוב המכונן בעיניי של מרד מפוכח, משתנה ובוגר: ההתבוננות.
החוויה האורתודוקסית בנויה, במידה רבה, על כוח האינרציה. את הכח הזה מסמלת בראש ובראשונה המילה "מסורת", כלומר מגמה הולכת ונמשכת הנעה מן העבר אל ההווה, מתוך מבט לעתיד. האינרציה קשורה גם לפן הריטואלי, הטקס הקנוני ביהדות הוא פעולה חוזרת ונשנית, קבועה. הטקס של היחיד אינו מקבל מעמד דתי, ראה ההתבודדות הברסלבית, שמהווה מנהג, בעל השפעה רבה, אך כזה שמעולם לא חדר לריטואל היהודי הבסיסי. בחזרה יש ממד מרגיע, כולנו מכירים את האפקט הנפשי של חזרה על מעשים קבועים, חזרה למקום קבוע או חזרה על משפטים ידועים, כל אלו מחזקים את חווית הרצף והביטחון. אותה אינרציה היא המנגנון המשמר הראשון במעלה לחוויה הדתית היסודית, ולחיי הקהילה שנעים סביב לחוויה והטקס הדתי. אבל יש באותה אינרציה גם סכנה גדולה, פתח לאחיזה של הרגל וחוסר מעורבות, של מן השפה לחוץ, של נאמנות ללא בחירה, פעולה מול אותה אינרציה היא פעולה מורכבת, בעלת מחיר.
מחיר המסע
כאן הרגע להתחיל ולדבר על המחיר הנפשי שמשלם מי שנע מהעולם הדתי המוכר לעבר מסע אישי. אבדן המקום ואבדן השפה עולים בבירור מהדברים שכתבתי. שני אלו, מקום ושפה, הם ללא ספק מעמודי התווך של ההוויה היהודית, וערעור שלהם, שלא לדבר על אבדן שלהם, מערערים את העצמי של אדם שגדל בתוך הוויה דתית, זו שעיצבה את הצעדים הראשונים של אותו עצמי פנימי. כל אלו אמורים לגבי מי שתר ומחפש אחר מקום ושפה, ולא על מי שמבקש לאבד אותם ללא מציאת תחליף בשם החירות הניהיליסטית, שבה להעדר יש כוח המתיר את מעצורי התאווה הגופנית. מי שמבקש לעצמו מקום אחר ושפה אחרת, יחפש אותם לעד. יש בכך, אולי לקוראים מסוימים, נבואה מרפת ידיים: ללכת לעד ללא שפה ומקום? כן, אבל גם להיות מצוי תמיד בתוך תנועה אחריהם, להיות תמיד צמא.
