מסילה אל הלב

סיפורו של דתל''ש מאמין, חלק ד': בניגוד להלך הרוח היהודי-מתפרץ, המיסטי והרוקד שהכרתי, "מסילת ישרים" היה ספר שכמעט דחה את האקסטטיות. ספר שכולו קור רוח, שמטפס באיטיות במעלה הנפש, מחדיר אור לחדרים האפלים ביותר שלה, ומנקה מאבק כל הרגל פגום. יונתן ברג על הספר ששינה את נעוריו
מסילה אל הלב

עבודת המידות

בטור הקודם הזכרתי את הספר "מסילת ישרים" של הרמח"ל, ואת החשיבות הגדולה של הספר בחיי הנפש שלי בגיל התיכון. אני רוצה להתעכב עוד על הספר הזה, ובעצם לדון על ערוץ מסוים של החיים היהודיים, אולי הערוץ החשוב מכולם, לפחות בעיני, ערוץ שהוא גם אחד המאבקים הקשים ביותר עבורי, במבנה האישיות שלי: עידון.

אותו עידון הוא מילה נרדפת לעבודת המידות. המושג "עבודת המידות" ריחף מעלי לאורך שנות בית הספר היסודי "חורב" ובישיבה התיכונית "נתיב מאיר", הוא ריחף כתכונה המבדילה בין התלמידים השונים, קו הגבול שמעברו האחד אלו שחדרו אל תוך עומקם של החיים הדתיים, כלומר, הפכו בוגרים, ומן העבר האחר אלו שביקשו למתוח את הנעורים שלהם עד הקצה, ונותרו באותו אזור ילדותי ושטחי. אני עצמי לא מצאתי שום דרך להגיח אל אותה עבודה. הייתי נער די פרוע ומרדני, חיי הישיבה היו קשים עבורי. הסדר הנוקשה, הלימוד הבלתי נפסק, כל אלו התנגשו בתכונות שאותן רכשתי בהתנחלות ממנה באתי – שיטוט, קרבה לטבע, חופש, רגליים יחפות. במשך שנתיים חיפשתי דרך להגיח לעבר אותה קבוצה שלמדה עמי, ושייצגה את הלימוד וההתעמקות, ולהתרחק מעט מחברת הנערים הפרועים כמוני. הבטתי בהם, באותם נערים, ובפעם הראשונה שטפה אותי אותה חוויה שתעצב את חיי הבוגרים – הניסיון לחדור פנימה, לעבר השכבות הבלתי נראות של החוויה האנושית. לא רק הקבלה לקבוצה הראשונה היא זו שמשכה אותי, לא רק חיבת הרבנים, אלא אותה תכונה, שכמו נדפה מהם, משכה אותי – עדינות, עדינות שבתוכה נרמזה הפסקת אש פנימית, אזור מפורז שאינו חמוש בבלבול ובכאוס הפנימי של גיל ההתגברות. ניסיתי ולא הצלחתי, עד שהגעתי לספר הזה, למסילת ישרים.

סיפורו של הרמח"ל

נדמה שאפילו סיפורו האישי של הרמח"ל מהדהד משהו דומה. גם בו קיימת אותה תנועה של חיפוש אחר מקום, לא במובן הגיאוגרפי, אלא במובן הפנימי, חיפוש אחר יציבות ובהירות, אחר תחושת שייכות. אותה שבועה שאילצו אותו רבני ונציה לקחת לאחר שכתב ספרי קבלה בעולם היהודי שאחרי שבתאי צבי, עולם יהודי חרד ומתגונן מפני מה שהכיל סוד, סוד שבו טמונה גם המשיחיות. המעבר שלו לאמסטרדם והעבודה בליטוש יהלומים, התרחקות מכתיבה, המאבק הפנימי שקל לנחש אותו, ואז כתיבת "מסילת ישרים", ספר שהוא אולי המענה, בארון הספרים שלנו, למאבקים פנימיים. יש בספר הזה, כך אני חש, ניסיון של הכותב עצמו להתנקות מהמתח הרב שהיה בחייו, מהוויכוח והעימות הקשה עם רבני ונציה, מהמסעות ומההתרחקות מכתיבה תורנית, מהמאבק שבין המיסטי והקבלי לבין היום יומי, ספר שצורתו הטהורה והחשובה ביותר היא הפעולה בעולם, ההתנהגות וההתנהלות הבין-אישית והיחס והכבוד לנפש הפנימית.

הספר בנוי, למי שאינו מכיר, על פי ברייתא מהתלמוד הבבלי: "אמר ר' פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים". הרמח"ל מפרק את המשפטים הללו ופורט אותם למטבעות. הוא מלווה את האדם ממידה למידה, ומעניק לכל מידה כזו הסבר מדויק, הוא מעצב תנועה אטית, אבל בהירה, הנעה מהיחסים של האדם עם העולם שסביבו, במידת הצדקות, יחסים שקשורים למערך ה"עשה והאל תעשה", אבל מפליגים מעבר לאותו מערך ומכלילים בתוכם את סך ההתנהלות במובן הכלכלי, החברתי, המוסרי, המשפחתי והציבורי.

מדת הצדיקות

לאחר שקראתי את הדפים הראשונים של מידת צדיקות, חשתי כיצד מתעוררת בתוכי תודעה לא מוכרת. כמו שכן שם בתוכי זמן רב אדם שלא ידעתי על קיומו, אדם זהיר יותר, חרישי יותר, מתבונן ומאופק, אותה דמות הופיעה לפתע, מערערת את מי שהייתי עד לאותו היום. את התוצאה החריפה ביותר של אותם ימים אני זוכר דווקא, כמה מוזר, כאחת שקשורה לחדר האוכל, ואולי בעצם אין פה פליאה, כי פעולת האכילה היא בהחלט ברומטר מוצלח מאוד לצורת ההתנהלות בעולם, אותו מרחב גופני כל כך, האתר התוסס ביותר של תאווה בחיינו, מותר, הכרחי, אבל באותה מידה נטול שליטה. בסיום התפילה היינו שועטים במדרגות וממהרים לעבר חדר האוכל. הדלתות שלו היו עוד סגורות ואנחנו נדחקנו האחד לשני בציפייה, רעבים, קולניים, חסרי סבלנות, חווית התפילה התפוגגה במהירות, כל שנותר היה הגוף. לאחר שקראתי את מילותיו של הרמח"ל – "נמצינו למדים, כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בנסיון, והנאות העולם אין ראוי שיהיו לו אלא לעזר ולסיוע בלבד לשיהיה לו נחת רוח וישוב דעת למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו" – כבר לא יכולתי לשעוט. נותרתי לשבת בבית המדרש לאחר התפילה והמשכתי לקרוא בספר.

גם בחדר האוכל עצמו השתנתה דמותי. כבר לא אכילה ממהרת, כמעט מבלי משים. התיישבתי לאט, אכלתי לאט, משהו אפף אותי, משהו שהלך והתגבר ולא התיר לי לפעול מבלי משים. איני יכול לתאר את זה כדבר מלבד מודעות, מודעות חריפה לתנועות הגוף, מודעות חריפה למי שמסביבי ובעיקר מודעות חריפה לאדוות הנמשכות מהפעולות שלי שפוגעות בסביבה. כל פעולה יוצרת תגובה בעולם, לפתע הייתי מודע לכך, ואותה מודעות גרמה לאיטיות רבה יותר, להיסוס, לקפדנות. היה לאותם ימים גמול נפשי מיידי שהלך והתגבר עם הקריאה בספר.

מדת החסידות

במדרגה הבאה, חסידות, עוסק הרמח"ל יותר בעולמו הפנימי של האדם. כלומר, הוא מבקש להפוך את אותה מודעות לתגובה האינסטינקטיבית, המובנת מאליה, של האדם. אותה תגובה מיידית קשורה להוויה שהיא מעבר לקיום המצוות, ל"עשה והלא תעשה". היא עדינה יותר, דקה יותר, חמקמקה יותר ובה כל אותו תחום אפור שאינו כאן ואינו שם, אותו מקום שאינו מצוי בהוראות הכתובות ולכן דווקא הוא מעיד על הלך הרוח העמוק והיסודי יותר של האדם. אני זוכר את המעבר לאותו חלק, החסידות, כאילו התרחש אתמול. היו אלו הימים הקרובים ביותר בחיי לאותו גמול יקר-ערך של החיים הדתיים. אי אפשר לתאר את אותה תחושה במלה אחרת מלבד טהרה. זו אולי מלה כבדה, שיש סביבה ערפל, אבל היא דבר קיים ומשמעותי בחיי האדם. התהלכתי במסדרונות הישיבה, רקדתי ביום שישי בערב, נכנסתי ויצאתי מהתפילות, ישבתי בבית המדרש בערב, וכל הפעולות הללו נעשו באיטיות, בצורה מהורהרת, מתוך מרחק מסוים מהעולם. הפער ביני לבין העולם, לבין המציאות, התמלא בחומר סמיך, כמעט זוהר. בידוד, זו המילה, חשתי שכבת בידוד ביני לבין המציאות שסבבה אותי.

לאחר כל תפילת שחרית נותרתי לשבת בבית המדרש וקראתי כמה עמודים בספר. הרמח"ל ליווה אותי בשפה הקונקרטית והמקורקעת שלו. היה בשפה שלו משהו שנגד את הדרך שבה הבנתי עד לאותו רגע את הלך הרוח היהודי-מתפרץ, המיסטי, הרוקד, לפחות ברגעי השיא, והנה, ספר שכמעט דוחה את האקסטטיות, שכולו קור רוח בעוד הוא מטפס באיטיות במעלה הנפש, מנקה מאבק כל הרגל, מחדיר אור לחדרים האפלים ביותר של אותה נפש – התאווה, הפזיזות והקולניות. עד היום אני נזכר מידי פעם באותם ימים. עד היום אני מעלה בזיכרוני את הנער הצעיר, יושב על ספסל העץ, בית המדרש כבר ריק, אוויר צונן מגיע מהחלונות הפתוחים ומהספר, אותו נער חש שיש מי שמלווה אותו, ושיש לאן להגיע, וצמד המגמות הללו מותיר אותו רפוי ושקט כפי שלא היה עד אז, וכפי שלא יהיה מאז והלאה.

עוד מליבא: סדרת שיעורים על הספר מסילת ישרים

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *